תאודור בוסה
תאודור בּוּסֶה (בגרמנית: Theodor Busse; 15 באוקטובר 1897 – 21 באוקטובר 1986) היה גנרל גרמני שנטל חלק חשוב בקרב על ברלין בסוף מלחמת העולם השנייה.
 | |
| תאודור בוסה (מימין), בתדריך עם היטלר המודאג. מרץ, 1945 | |
| לידה |
15 בדצמבר 1897 פרנקפורט על האודר, הקיסרות הגרמנית  |
|---|---|
| פטירה |
21 באוקטובר 1986 (בגיל 88) ולרשטיין, גרמניה המערבית  |
| מדינה |
גרמניה  |
| השתייכות |
הקיסרות הגרמנית רפובליקת ויימאר  גרמניה הנאצית |
| תקופת הפעילות | 1915–1945 (כ־30 שנה) |
| דרגה |
 גנרל חיל הרגלים |
| תפקידים בשירות | |
|
מפקד הדיוויזיה ה-121 מפקד הקורפוס ה-1 מפקד הארמייה התשיעית | |
| פעולות ומבצעים | |
|
מלחמת העולם הראשונה מלחמת העולם השנייה | |
| עיטורים | |
  | |
ביוגרפיה עריכה
קריירה מוקדמת עריכה
בוסה נולד ב-15 בדצמבר 1897 בפרנקפורט על האודר. הוא התגייס לצבא הקיסרות הגרמנית ב-1915 כצוער, והצטרף לרגימנט הרגלים ה-12 (ברנדנבורג ה-2 - קרל, נסיך פרוסיה). על פעולותיו בקרבות הוא קיבל את עיטורי צלב הברזל דרגה ראשונה ושנייה וצלב האבירים של מסדר בית הוהנצולרן עם חרבות.
לאחר המלחמה היה בין 2,000 הקצינים שהמשיכו לשרת בקבע ברייכסווהר ועלה בסולם הדרגות.
מלחמת העולם השנייה עריכה
במלחמת העולם השנייה שירת כקצין מבצעים תחת פיקודו של אריך פון מנשטיין בארמייה ה-11 וקבוצת ארמיות דון ואחר כך כראש מטה קבוצת ארמיות דרום. ב-30 בינואר 1944 עוטר בצלב האבירים של צלב הברזל. ב-10 ביולי 1944 מונה למפקד הדיוויזיה ה-121, שהייתה חלק מהקורפוס ה-38 במסגרת הארמייה ה-18, וב-1 באוגוסט 1944 מונה למפקד הקורפוס ה-1, שהיה חלק מהארמייה ה-16 ולאחר מכן חלק מהארמייה ה-18 במסגרת קבוצת ארמיות צפון, וב-9 בנובמבר 1944 הועלה לדרגת גנרל חיל הרגלים.
ב-20 בינואר 1945 מונה למפקד הארמייה התשיעית, ונאלץ להתגונן נגד ההתקפה הגדולה של הצבא הרוסי שהחלה ב-12 בינואר 1945. הרוסים התקדמו במהירות והגיעו לגדת האודר. בוסה נאלץ לסגת ושני ניסיונות שלו להסיר את המצור מהעיר קיסטרין נכשלו. בישיבה בפיהררבונקר ב-28 במרץ 1945 תקף היטלר את בוסה על כישלונותיו. הרמטכ"ל היינץ גודריאן גיבה את בוסה ואמר שאין להאשימו בכישלון ההתקפות בקוסטרין בגלל שהיה בנחיתות כוח אדם וארטילריה לעומת הרוסים. בסופה של אותה פגישה טעונה הדיח היטלר את גודריאן.
הקרב על ברלין עריכה
ב-16 באפריל 1945 פתחו הרוסים במתקפה האחרונה במלחמה ותוך זמן קצר הגיעו לפאתי ברלין. מצפון לבוסה התקדם ז'וקוב ומדרומו קונייב. בוסה שלח בקשת נסיגה מחשש שיילכד בו שני הכוחות אך קבל סירוב.
כשהמצב החמיר והיטלר שקע בייאוש, הגה וילהלם קייטל רעיון שיכול לדעתו להציל את המצב. הוא ידע שהאמריקאים החליטו לעצור בנהר האלבה. לפי תוכניתו, גנרל ולטר ונק מפקד הארמייה ה-12 שהיה באזור האלבה ינוע מזרחה, ייפגש עם בוסה ושתי הארמיות ינועו צפונה לעבר ברלין ויכתרו את הרוסים ביחד עם הארמייה של גנרל פליקס שטיינר שינוע מצפון דרומה.
ב-23 באפריל 1945 הגיע קייטל למפקדתו של ונק ופקד עליו לתקוף לכיוון ברלין כדי להציל את הפיהרר. בוסה קבל רשות לסגת מזרחה כדי להתחבר עם ונק וביחד לנוע לכיוון ברלין. ונק ידע שאין לו סיכוי להגיע לברלין. הוא השאיר כוח קטן ליד האלבה, שלח כוח קטן לכיוון פוטסדם בעוד שעיקר הארמייה פנתה מזרחה להתחבר עם הארמייה התשיעית של בוסה. בינתיים התעודד היטלר וחיכה שבוסה וונק יבואו להציל את ברלין. הודעות על כך שודרו ברדיו והופצו בברלין. משנודע להיטלר שונק, בוסה ושטיינר אינם מוכנים להציל אותו והחליט להתאבד, שבוע לאחר מכן אכן התאבד.
בוסה התעלם מההוראות מברלין ונסוג מערבה בתוך יערות שפרוולד ואיתו כ-200.000 חיילים ואזרחים שברחו מהעיר פרנקפורט על האודר מהצבא הרוסי המתקדם כשהוא מותקף מצפון ומדרום ואבדותיו כבדות. ב-28 באפריל 1945 הוא ביצע פריצה באזור הכפר האלבה, שם התחולל קרב גדול ובו נהרגו אלפי חיילים ואזרחים. לבסוף הצליח בוסה להתחבר עם ונק. מכל הכוח של בוסה הצליחו 25.000 חיילים וכמה אלפי אזרחים להימלט למערב, 30.000 נהרגו והשאר נפצעו או נשבו. בבית הקברות באלבה קבורים 10.000 גרמנים ועד היום מתגלים ביערות בסביבה שלדים נוספים.
לאחר המלחמה עריכה
לאחר המלחמה הוחזק בוסה כשבוי מלחמה עד 1948. הוא מונה לראש ההגנה האזרחית בגרמניה המערבית וכתב וערך מספר ספרים על המלחמה. ב-21 באוקטובר 1986 מת בוסה בעיר ולרשטיין, והוא בן 88 שנים.
לקריאה נוספת עריכה
- ג'ון טולאנד: 100 ימים אחרונים; הוצאת מערכות, 1968
- קורנליוס ראין: הקרב האחרון, הוצאת א. לוין-אפשטיין
- אנטוני ביוור: נפילת ברלין, הוצאת יבנה, 2003
קישורים חיצוניים עריכה
- קרב האלבה, באתר world war II