תאודיציה

תאודיציה (Theodicy) היא תפיסה תאולוגית ופילוסופית המבטאת צידוק דין וקבלת מעשי האל ללא תרעומות וביקורת. העיקרון העומד מאחורי התאודיציה הוא כי האל חפץ תמיד בטובת ברואיו והוא החכם מכול, ובשל כך אין יכולת בידי האדם להבין את מעשי האל ומתוך כך לבקרם. תפיסה זו מעוררת חשיבה מחדש למעשה לגבי כל שאלת הרוע בעולם. הדוגלים בתפיסה זו עשויים להיקלע לקונפליקטים ודילמות בהתאם לרמת קושי הייסורים הניחתים עליהם. התאודיציה בולטת בדתות האברהמיות (היהדות, האסלאם והנצרות). כבעיה פילוסופית מתרכזת התיאודיציה במתח שבין קיום הרוע והסבל בעולם לבין תפיסת האל ככול יודע, כל יכול וכטוב מוסרית.

לייבניץ טבע את המונח ב-1710 בספרו תיאודיציאה

הבעיה

סוגיית התיאודיציה במחשבה הדתית נובעת מהצלבתן של שש הנחות יסוד:^{[דרוש מקור]}

1. יש רע בעולם
2. יש אל
3. האל רוצה להיטיב
4. האל כל יכול
5. האל כל יודע
6. האל פעיל

בין שש ההנחות האלה קיימת לכאורה סתירה. סתירה זו נוגעת רק עבור מי שמחזיק בכל ההנחות; מספיק לבטל אחת מהן כדי להימנע מסתירה זו.

הבעיה הנוצרת היא, כיצד יכול להיות שהאל המיטיב ברא עולם רע? או לחלופין, כיצד יכול להיות שקיים רע בעולם ואלוהים לא מונע ממנו להתרחש?
שאלות בסגנון כזה הן פעולה של תוכחה כנגד האל. ניסיון להשיב על השאלה במטרה למנוע את המסקנה שאלוהים רע היא פעולת "צידוק האל" (תיאודיציה).

צידוק האל ביהדות

בעיית צידוק האל במקרא

המסורת הדתית היהודית מאפשרת לא רק להצדיק את הדין האלוהי, אלא גם למחות כנגד אלוהים ולהעלות כנגדו תוכחה. המחאה מקבלת מעמד בתוך המסורת הדתית, היא חלק מהחיים הדתיים גופם. דוגמאות לפעולה כזאת של תוכחה כנגד האל ניתן למצוא למכביר במקורות במקרא:

• כשאלוהים סיפר לאברהם אבינו שהוא מתכוון להחריב את סדום ועמורה הוא הציג לאלוהים עם דרישה אתית – ”הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט” (בראשית י״ח, פסוק כ״ה) , כלומר הוא העלה תוכחה כנגד אלוהים על כך שלא ייתכן שהוא מתכוון לעשות אי צדק בהחרבת סדום ועמורה.
• בפרשת קורח כשהייתה סכנה לכל הקולקטיב היהודי, משה ואהרן אחיו באו לאלוהים שרצה להרוג את "הָעֵדָה הַזֹּאת ... כְּרָגַע" בבקשה שיעשה צדק ואמרו לפניו ”הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף” (במדבר ט״ז, פסוק כ״ב)
• דוגמה מובהקת לתוכחה כנגד האל ניתן למצוא בדברי ירמיהו הנביא בפרק י"ב של ספרו כשהוא מצד אחד אומר לאלוהים "צַדִּיק אַתָּה ה'" אך יחד עם זאת אומר שהוא מתכוון לדבר איתו משפטים ושואל אותו ”מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה” (ירמיהו י״ב, פסוק א')
• גם הנביא חבקוק פותח את ספרו במשא, כלומר בחזון תוכחה, שהוא ביקורת על אלוהי ישראל ועל אי הצדק בעולם ”עַד אָנָה ה' שִׁוַּעְתִּי וְלֹא תִשְׁמָע - אֶזְעַק אֵלֶיךָ חָמָס וְלֹא תוֹשִׁיעַ: לָמָּה תַרְאֵנִי אָוֶן וְעָמָל תַּבִּיט וְשֹׁד וְחָמָס לְנֶגְדִּי, וַיְהִי רִיב וּמָדוֹן יִשָּׂא” (חבקוק א', פסוקים ב' – ג')
• במגילת איכה, לאחר חורבן בית ראשון, הכותב מציג את אלוהים כאויב שלו כמו אריה שרודף אותו. ”דֹּב אֹרֵב הוּא לִי - אֲרִי בְּמִסְתָּרִים” (איכה ג', פסוק י'). במילים אלה מתבטאת באופן בולט ביותר המחאה כנגד אלוהים על שהוא רודף את הכותב.

בעיית צידוק האל בספרות חז"ל

מסורת זאת נמשכת אל תוך ספרות חז"ל, כאשר השיא הוא במדרשי האגדה שבמקרים רבים מבליטים מאוד את תוכחת האל.

גם אצל אלישע בן אבויה מתעוררת מחאה דומה. בשיר השירים רבה בן אבויה רואה את לשונו של רבי חוצפית המתורגמן, אחד מעשרת הרוגי מלכות מוטלת באשפה. על פי מקור אחר, הוא רואה ילד שנהרג בשעה שטיפס על עץ לאחר שאביו הורה לו לשלח את הקן. הילד נהרג בשעה שהוא קיים שתי מצוות שהתורה מבטיחה עליהן אריכות ימים, שילוח הקן וכיבוד אב ואם. אלישע בן אבויה בתגובה יצא ואמר "לית דין ולית דיין" - והוא מוזכר בתלמוד כדוגמה ל״תלמיד חכם שסרח״ כלומר ״כפר בעיקר״ ויצא בשאלה בעקבות מחשבותיו אלו.

באגדה נוספת שמובאת בתלמוד הבבלי אלוהים מראה את רבי עקיבא למשה בנבואה. לאחר שאלוהים מראה למשה את תורתו של רבי עקיבא, משה לא מצליח להבינה, בזמן שרבי עקיבא מסביר שדבריו הם "הלכה למשה מסיני". לאחר מכן משה מבקש לראות את שכרו של רבי עקיבא, ורואה ש"שוקלין בשרו במקולין". משה שואל את אלוהים "זו תורה וזו שכרה?" ונענה ״שתוק, כך עלה במחשבה לפני״.

החל מימי הביניים מתרבה מאוד הדיון הפילוסופי בשאלת 'צדיק ורע לו', במגמה להסביר את הנהגת האל כעקבית עם ההיגיון האנושי.

דרכי התמודדות עם הבעיה

עם בעיית התיאודיציה התמודדו גישות רבות במחשבה היהודית הדתית. כל גישה מנסה לרכך אחת מן ההנחות מהן צומחת הבעיה, וכך נפתרת בעיית צידוק האל.

• ביטול הרע: רבי סעדיה גאון טיפל בבעיה בכך שכפר בהיות המושג רע. לדבריו החושך אינו מציאות כשלעצמה, אלא העדר אור. כיוון שכך אין רע, אלא יש פחות טוב.^{[דרוש מקור]}
• יחסיות הטוב: הרמב"ם בנוסף לאי קבלת הרע, אף מערער על ההנחה המקבלת את האל כטוב. לדבריו, הטוב יחסי לסיטואציה ולאינטרס הפרטי של כל אחד ואחד.^{[דרוש מקור]}
• אי ידיעת האל: הרלב"ג ערער על ההנחה של ידיעת האל. לדבריו האדם משנה את החומר על פי דעתו ויכולותיו, והאל יודע את הכללים המהויות מעבר לפרטים החומריים. נשגבות האל מעלה אותו מעבר להתעסקות בחומרי ובפרטי.
• האל מיטיב אך גם בעל הנהגות שונות: רמח"ל מתמודד עם הבעיה בהציגו שתי הנהגות שלאל. הראשונה היא הנהגת הגמול- הענקת שכר לאדם הטוב וענישתו על מעשיו הרעים. אמנם, מציג רמחל גם הנהגה שנייה לאל שהיא זו שבין היתר גם מאפשרת את מציאות הרע בעולם וזוהי הנהגת הייחוד. מהותה היא שיתייחד שמו בעולם, זאת על ידי שיכירו כל הברואים במלכותו. מלכותו תוכר בכך שקיים רע ושבסוף ינוצח על ידי הטוב, קרי, שהאל ימשול בו. על כן מאפשר האל את קיומו של הרע. (פתרונות נוספים של בעיה זו בכתבי רמחל- א. הרע קיים על מנת לאפשר את יצירת העולם. אם הכל טוב ושלם אין אפשרות להשתלמות ובכך המציאות יוצאת חסרה. לכן הרע נצרך על מנת שניתן יהיה להתגבר עליו ולאפשר מיאות והשתלמות. ב. טבע הטוב להיטיב וההטבה הגמורה היא לברוא בריות שלא רק יקבלו חסד גמור אלא יהיו שותפים בתיקון ועל ידי שותפות זו יזכו לגמול כתוצאה ממעשיהם, שזהו גמול שבא בזכות ולא בחסד והוא שלם וטוב. אם לא היה רע האדם לא יכול היה להשתתף ביצירה כיוון שהכל היה שלם, וכדי לאפשר לאדם בחירה חופשית בין טוב לרע, כדי שבבחירתו בטוב יקבל שכר שלם- נצרך רע.)

ראו גם

• בעיית הרוע

קישורים חיצוניים

• תאודיציה באנציקלופדיה הקתולית
• תאודיציה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• צידוק הדין, דף שער בספרייה הלאומית

• Brown, Paterson. "Religious Morality", Mind, 1963.
• Brown, Paterson. "Religious Morality: a Reply to Flew and Campbell", Mind, 1964.
• Brown, Paterson. "God and the Good", Religious Studies, 1967.