תאוריית אנרגיה-כושר תמרון

תאוריית אנרגיה־כושר תמרון היא מודל של ביצועי כלי טיס שפותחה על ידי ג'ון בויד והמתמטיקאי תומאס קריסטי בחיל האוויר האמריקאי בשנות ה־60. המודל מתייחס לנתונים כגון דחף, משקל, גרר, שטח כנף ותכונות כלי הטיס נוספות ומאפשר לכמת אותם יחדיו. המודל מאפשר לחשב מראש את ביצועי כלי הטיס בקרבות אוויר, וכן להשוות ביצועים בין כלי טיס שונים. המודל עזר בהנדסת מטוסי קרב בני הדור הרביעי בארצות הברית כגון ה־F-15 וה־F-16.

תרשים השוואה אנרגיה־כושר תמרון בין המיג־15 ל־F-86. ניתן לראות את העליונות של ה־F-86 בכושר תמרון במהירויות נמוכות, את היתרון של המיג במהירויות של מעל מאך 0.6 ואת המהירות המרבית של שני המטוסים.

מרבית מאפייני ביצועי כלי הטיס מתוארים בנוסחה הבאה:

$P_{S}=V\left({\frac {T-D}{W}}\right)$

כאשר:

$V$ – מהירות

$T$ – דחף

$D$ – גרר

$W$ – משקל

$P_{S}$ – עודף אנרגיה ספציפי. נתון זה מציג את עודף האנרגיה ביחידות מהירות, בניגוד לנתוני עודף אנרגיה אחרים המציגים את האנרגיה ביחידות של אנרגיה ליחידת משקל.

$\left({\frac {T-D}{W}}\right)$ – יחס זה דומה ליחס דחף־משקל (${\frac {T}{W}}$) אך לוקח בחשבון גם את הגרר במהירות הנתונה.

ערך זה הוא קצרמר בנושא תעופה ובנושא תעופה צבאית. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.