תאוריית ההתחברות הדיפרנציאלית

תאוריית ההתחברות הדיפרנציאלית היא תאוריה בקרימינולוגיה המתמקדת בהשפעות של לחץ חברתי ושל כנופיות על פשיעת צעירים, ומבוססת על חוויות הלמידה שמובילות לעבריינות נוער. לפי התאוריה סביבתו הקרובה והרחוקה של הצעיר היא שמגבשת בו את ערכי המוסר ואת נורמות ההתנהגות המקובלות. דרך הסביבה הצעיר לומד כיצד לבצע את הפשע עצמו, וכן את הגישות, המוטיבציות, ודפוסי ההתנהגות הקשורים לביצוע הפשע.^[1]

תאוריית ההתחברות הדיפרנציאלית היא במהותה תאוריה של למידה. מוסכם בתאוריה כי השפעתה של הסביבה על גיבוש התנהגותו של הצעיר פוחתת ככל שגילו של הצעיר מתקדם, וגוברת ככל שמשך האינטראקציה עם הסביבה מתארך ועוצמת הקשר גוברת. התערבות המכוונת להפחית סטייה חברתית יכולה להתבצע דרך סביבתו הראשונית של הצעיר (משפחה וחברים) או דרך גורמים משניים (כגון מורים, יועצים ושכנים).

התאוריה גובשה על אדווין סאת'רלנד, והיא נחשבת לתאוריה החשובה ביותר מבין התאוריות המסבירות סטייה חברתית באמצעות למידה. לפי גישה זו, סטייה חברתית היא התנהגות נרכשת, הניתנת ללמידה; כך כשם שאדם לומד להיות קונפורמי, הוא יכול, למשל, ללמוד להפוך לעבריין.^[1]

ראו גם עריכה

התנהגות אנטי-חברתית

הערות שוליים עריכה

^ ¹ ² Scarpitti, F. R., A. L. Nielsen, and J. M. Miller. 2009. "A Sociological Theory of Criminal Behavior." Pp. 211 in Crime and Criminals Contemporary and Classic Readings in Criminology (2nd ed.). New York: Oxford University Press.

[:0-1] ¹ ² Scarpitti, F. R., A. L. Nielsen, and J. M. Miller. 2009. "A Sociological Theory of Criminal Behavior." Pp. 211 in Crime and Criminals Contemporary and Classic Readings in Criminology (2nd ed.). New York: Oxford University Press.

[1]