תאוריית הרלוונטיות
תאוריית הרלוונטיות היא מסגרת להבנת פרשנות המבע, שהוצעה לראשונה על ידי דן ספרבר ודרדרה וילסון, ומשמשת בבלשנות קוגניטיבית ובפרגמטיקה. היא נכתבה בהשראת עבודתו של פול גרייס, והתפתחה מתוך רעיונותיו, אך מאז הפכה למסגרת פרגמטית בפני עצמה. הספר רב-ההשפעה רלוונטיות ראה אור לראשונה בשנת 1986 ועודכן בשנת 1995. ההשפעה של עבודותיהם ניכרת בעובדה ש-Google Scholar מונה למעלה מ-21,000 ציטוטים של ספר זה.
סקירה כללית עריכה
תאוריית הרלוונטיות שמה לה למטרה להסביר את העובדה המוכרת היטב, כי אנשים המתקשרים ביניהם מעבירים בדרך כלל מידע רב יותר באמצעות המבעים שלהם ממה שיש במובן המילולי שלהם. ספרבר ווילסון טוענים כי פעולות של תקשורת מילולית אנושית הן בעלות אופי אסטנסיבי, בכך שהם מפנים את תשומת ליבם של הנמענים לעובדה שהמתקשר רוצה להעביר מידע. באופן זה הם טוענים אוטומטית שהם "רלוונטיים" לנמענים שלהם. ביטוי רלוונטי במובן טכני זה הוא צורה אחת ממנה ניתן להסיק מסקנות רבות בעלוּת עיבוד נמוכה עבור הנמען.[1]
הנמען משתמש במידע הכלול במבע בשילוב עם ציפיותיו לגבי הרלוונטיות שלו, הידע שלו בעולם האמיתי וקלט חושי, כדי להסיק מסקנות לגבי מה שהמוען רצה להעביר. בדרך כלל ניתן להסיק מסקנות נוספות אם הביטוי מכיל מידע הקשור למה שהנמען כבר יודע או מאמין. בתהליך ההסקה הזה, "המשמעות המילולית" של הביטוי היא רק עדות אחת מבין כמה.[2]
ספרבר ווילסון מסכמים את המאפיינים הללו של תקשורת מילולית בכך שהם מכנים אותה "תקשורת נראית-הֶקֵשִית". היא מאופיינת בשתי שכבות של כוונה מצידו של המתקשר:
- א. הכוונה האינפורמטיבית: הכוונה להודיע לקהל על משהו (להעביר תוכן מסוים).
- ב. הכוונה התקשורתית: הכוונה ליידע את הקהל על כוונתו האינפורמטיבית (להפנות את תשומת ליבו של הקהל לכוונתו האינפורמטיבית).
הגדרות עריכה
כדי לתאר את טענות תאוריית הרלוונטיות ברמה קפדנית יותר, עלינו להגדיר מספר מונחים טכניים כפי שהוצגו על ידי ספרבר ווילסון.
- נִגְלוּת (Manifestness)
עובדה נגלית אצל אדם אם הוא יכול לקבל אותה כנכונה או ככל הנראה נכונה בזמן נתון.[3]
- סביבה קוגניטיבית
מערכת כל העובדות הגלויות לאדם. המערכת מורכבת מכל מה שבן אדם יכול לתפוס, לזכור או להסיק, כולל עובדות שהוא אינו מודע להן כרגע.
- השפעה קוגניטיבית
השפעה על הסביבה הקוגניטיבית של האדם המופעלת על ידי מידע "חיצוני" כמו מבעים המכוונים לאדם. ההשפעה כוללת תוספת של עובדות או אמונות חדשות, כמו גם הגדלה או ירידה של האמון באמונות קיימות ודחייתן, וכן ארגון מחדש של מידע לסכימות, או אולי למבנים אחרים, כדי לפשט את העיבוד שלאחר מכן. בדרך כלל, למבע יש השפעות קוגניטיביות יותר אם הוא מכיל מידע חדש הקשור איכשהו לסביבתו הקוגניטיבית הנוכחית של הנמען, כך שיוכל להסיק מסקנות מהנתונים הישנים והחדשים המשולבים אלה באלה.
- השפעה קוגניטיבית חיובית
השפעה קוגניטיבית המסייעת במקום להפריע לאדם (למשל מסירת מידע אמיתי לעומת מידע שגוי). מבחינה טכנית יותר: אפקט קוגניטיבי התורם לחיוב להגשמת התפקודים והיעדים הקוגניטיביים של הפרט.
- רלוונטיות של תופעה
מבע - או כל תופעה אחרת שנצפתה - רלוונטית לאדם אם ההשפעות הקוגניטיביות החיוביות שלה על הפרט גדולות, ומאמץ העיבוד הנפשי להשגת השפעות אלה קטן.
רלוונטיות של מבע עריכה
להלן כמה דוגמאות להמחשת מושג הרלוונטיות. אם אליס ובוב מתכננים לצאת לטיול בסוף השבוע הבא, ואליס מספרת לבוב:
- (1) בסוף השבוע הבא מזג האוויר יהיה ממש נורא.
זה מאוד רלוונטי לבוב, מכיוון שהוא יכול להסיק שלל מסקנות, לשנות את הסביבה הקוגניטיבית שלו: אליס רוצה שהם יחשבו מחדש על תוכניותיהם, ורוצה ליידע את בוב על המשאלה הזו; בוב מסכים - או לא מסכים ופשוט רוצה להביא מגן לגשם; אליס רוצה לדעת את דעתו של בוב בעניין זה; וכו'. לעומת זאת, המבע:
- (2) מזג האוויר היה ממש נורא ב-19 באוקטובר 1974 בנתניה.
מגלה רק חתיכה אחת של מידע חדש, שאינו קשור, לבוב, ולכן הוא כמעט ולא רלוונטי; והמבע:
- (3) מזג האוויר ממש נורא ברגע זה.
אינו רלוונטי, מכיוון שהוא לא אומר לבוב שום דבר חדש; הוא כבר ראה בעצמו. לבסוף, המשפט:
- (4) בסוף השבוע 2365 שבועות שלאחר 19 באוקטובר 1974 מזג האוויר יהיה ממש נורא.
מכיל מידע זהה בדיוק ל-(1) אך דורש מאמץ רב יותר לעיבוד, ולכן הוא פחות רלוונטי תחת הגדרה זו.
שני עקרונות הרלוונטיות עריכה
העיקרון הראשון או הקוגניטיבי של הרלוונטיות אומר שקוגניציה אנושית נוטה להיות מכוונת למִקסום הרלוונטיות. מבחינה היסטורית, לחץ אבולוציוני הביא למערכות קוגניטיביות שמכירות בגירויים פוטנציאליים רלוונטיים ומנסות להסיק מסקנות רלוונטיות.
חשוב מכך לנושא העומד בפנינו, העיקרון השני או התקשורתי הרלוונטי אומר כי כל מבע מעביר את המידע שהוא:
- א . רלוונטי מספיק כדי שזה יהיה שווה את המאמץ של הנמען לעבד אותו. (אם הביטוי כלל מעט מדי השפעות קוגניטיביות חיוביות עבור הנמען ביחס למאמץ העיבוד הדרוש כדי להשיג את האפקטים הללו, הוא לא היה טורח לעבד אותו, והמוען לא היה צריך לטרוח להוציאו לפועל.)
- ב . הרלוונטי ביותר התואם את יכולותיו ואת העדפותיו של המוען. (אחרת המוען היה בוחר ביטוי רלוונטי יותר - למשל כזה שצריך פחות מאמץ עיבוד ו/או משיג יותר השפעות קוגניטיביות חיוביות על חלק מהנמען - כדי להעביר את המשמעות שלו. אחרי הכל, הוא רוצה שיבינו אותו בצורה קלה ואמינה ככל האפשר.)
לסיכום העיקרון: "כל מבע מעביר הנחה מוקדמת של הרלוונטיות המקסימלית שלו עצמו". אם אליס אומרת לבוב משהו - כל דבר שהוא - הוא רשאי לצפות כי אליס רצתה שהמבע שלה יתאם את העיקרון התקשורתי של הרלוונטיות. כתוצאה מכך, אם אליס תגיד לבוב משהו שלא נראה שווה את מאמצי העיבוד שלו, כמו משפטים (2) או (3) לעיל, או משהו שנראה פחות רלוונטי ממה שאליס יכול היה לומר, למשל (4), בוב יחפש באופן אוטומטי פרשנות חלופית. הפרשנות הנגישה ביותר שעולה בקנה אחד עם העיקרון התקשורתי של הרלוונטיות, היא זו שבוב מקבל כנדרש, ואז הוא מפסיק לעבד (מכיוון שכל פירוש נוסף יעלה לו מאמץ עיבוד רב יותר ובכך יפר את התנאי ב).
הֶקֵשִים עריכה
אקספליקטורה (Explicature) עריכה
בשמיעת מבע, הנמען מסיק תחילה כי מתקיימת חזקת הרלוונטיות האופטימלית. לאחר פענוח המבע, מסתבר שהמידע חלקי מאוד. בדרך כלל, יש להסיק את רוב המידע המועבר על ידי המבע. תהליך ההסקה מבוסס על המשמעות המפוענחת, הידע והאמונות של הנמען וההקשר, ומונחה על ידי העיקרון התקשורתי של הרלוונטיות.
לדוגמה, המבע:
- (5) סוזן אמרה לי שהקיווי שלה היה חמוץ מדי.
מידע שעל הנמען להסיק כולל:
- הקצאת רפרנטים לביטויים אינדקסיים:
- הבחנה בין ביטויים עמומים:
- העשרה של ביטויים לא-שלמים סמנטית:
- "הקיווי שלה" יכול להתייחס לקיווי שסוזן אכלה, לקיווי שקנתה, קיווי שגידלה בעצמה וכו'. הוספה ל-(5) של "ולכן היא לא זכתה בתחרות מגדלי הפירות" קובעת את הרלוונטיות של האופציה האחרונה.
- יש לציין גם "חמוץ מדי" כדי להיות הגיוני. בהתחשב בהקשר לעיל, קיווי חייב להיות חמוץ מדי עבור השופטים בתחרות.
כתוצאה מכך, המשמעות המפורשת של (5) היא:
- (6) סוזן אמרה לדובר כי הקיווי, שהיא, סוזן, גידלה, היה חמוץ מדי לשופטים בתחרות מגדלי הפירות.
זה נקרא אקספליקטורה של (5).
אימפליקטורה (Implicature) עריכה
מסקנות נוספות שלא ניתן להבין כפירוט והרחבה של האמירה המקורית הן אימפליקטורות (הקשים נרמזים). אם הדובר והנמען יודעים שסוזן לא יודעת להפסיד בכבוד, המשפט הבא יכול להיות אימפליקטורה של (5):
- (7) יש לעודד את סוזן.
ההבחנה בין אקספליקטורה לאימפליקטורה אינה תמיד ברורה. לדוגמה, ההקש:
- (8) הוא שתה בקבוק וודקה וחושיו התערפלו. ← הוא שתה בקבוק וודקה וכתוצאה מכך חושיו התערפלו.
נראה באופן מסורתי כאימפליקטורה. עם זאת, תאורטיקן הרלוונטיות רובין קרסטון טען כי האימפליקטורות של מבע אינן יכולות להיות כרוכות באף אחת מהאקספליקטורות שלה, מכיוון שהיתירות שנובעת מכך לא תואמת את עיקרון הרלוונטיות. לפיכך, ההסבר בסעיף (8) צריך להיות הסבר, או ליתר דיוק מקרה של העשרה. [4] טענה נוספת ש-(8) הוא אקספליקטורה היא שהיא יכולה להיות מוטמעת בשלילות ובמשפטי תנאי, מה שכביכול בלתי אפשרי לאימפליקטורות.[5]
פרשנות בזמן אמת עריכה
התהליך המתואר אינו פועל לפי סדר רציף. הנמען של מבע אינו מפענח אותו תחילה, אחר כך גוזר אקספליקטורות, ואז בוחר אימפליקטורות מהסביבה הקוגניטיבית שלו. במקום זאת, כל משימות המשנה הללו פועלות במקביל, וכל אחת מהן יכולה לסייע בפתרון האחרים.
לקריאה נוספת עריכה
- Carston, Robyn (1988). "Implicature, Explicature, and Truth-Theoretic Semantics". In Kempson, Ruth (ed.). Mental Representations: The Interface between Language and Reality. Cambridge University Press.
- Carston, Robyn (2002). Thoughts and Utterances: The Pragmatics of Explicit Communication. Wiley-Blackwell. ISBN 978-0631214885.
- Sperber, Dan; Wilson, Deirdre (1995). Relevance: Communication and Cognition. Wiley-Blackwell. ISBN 978-0631198789.