תוך כדי דיבור

בהלכה, תוך כדי דיבור הוא כלל האומר כי יש תוקף לביטול, המשך או השלמה של אמירה קודמת אם האמירה העוקבת באה תוך פרק זמן קצר ביותר לאחר אמירת הדיבור הראשון (כזמן אמירת המשפט הקצר "שלום עליך רבי").

משמעות אחרת של כלל זה היא, כי המתנה של פרק הזמן הקצר, אינה נחשבת למפסיקה בין פעולה שנעשתה לפניה לפעולה שנעשית לאחריה.

כדוגמה לדין הראשון, יש תוקף לביטול, המשך או השלמה של דיבור קודם על ידי דיבור חדש בתוך זמן זה של "תוך כדי דיבור". דוגמה לדין השני היא אדם שקיבל התראה שלא לעבור עבירה אך עבר עליה בפרק זמן זה של "תוך כדי דיבור", במקרה זה נחשב האדם שעבר על ההתראה שקיבל מכיוון שבמשך הזמן של תוך כדי דיבור, אנו בטוחים שהאדם זוכר במאה אחוז את מה שאמרו לו, ולמרות זאת הוא עבר על ההתראה, ולכן הוא חייב מיתה. אך אם האדם עשה את העברה לאחר פרק הזמן של "תוך כדי דיבור", אין זה נחשב שעבר על ההתראה שקיבל.

מקור הדין עריכה

הרמב"ן כתב בשם רבינו תם[1], שדין זה הוא תקנת חז"ל, שתיקנו שאדם יוכל לחזור בו ולפרש או להוסיף על דיבורו "תוך כדי דיבור", כדי שאם יעבור רבו לפניו הוא יוכל לומר לו "שלום עליך רבי ומורי", ואף לחזור ולעקור את הדיבור הראשון. הר"ן הקשה על כך מהיסוד הידוע שאין בית דין יכולים לתקן תקנה שיש בה עקירת דבר שהוא מהתורה, ולכן הוא מסיק ש"תוך כדי דיבור" הוא אומדנא בדעתו של אדם, שדעתו היא שההחלטה הסופית תהיה רק לאחר מספר שניות מתום דבריו, כדי שיוכל לחזור בו מדבריו במקרה ויתחרט.

לפי זה, הסביר הר"ן את הגמרא[1] הקובעת כי בכל הדברים אומרים ש"תוך כדי דיבור כדיבור דמי", כלומר שתיקון או חזרה מדיבורו בתוך זמן של "תוך כדי דיבור" נחשבים חלק בלתי נפרד מדיבורו, חוץ מהמגדף את שמו של הבורא, עובד עבודה זרה, מקדש ומגרש. הר"ן מסביר זאת בכך שדברים חמורים כאלו אין אדם עושה אותם אלא מתוך גמירות דעת, ואין בדעתו לחזור בו תוך כדי דיבור.

הרמב"ם[2] הוסיף על דברי הגמרא שם, וכתב שהכלל של "תוך כדי דיבור" תקף בכל התורה כלה מלבד עובד עבודה זרה, מגדף, מקדש, מגרש, מקדיש (לבית המקדש) וממר (עושה תמורה).

הוספה על הדיבור עריכה

בהלכות עדות נאמר,[3] כי הפסוק ”על פי שניים או שלושה עדים” (ספר דברים, פרק י"ז, פסוק ו') מורה כי כשם שבשני עדים אם בטלה עדות אחד מהם בטלה עדות שניהם, כך גם כאשר בטלה עדות של אחד משלושה עדים או יותר בטלה עדות כולם. על כך אומרת הגמרא[4] כי מדובר שכל אחד העיד ב"תוך כדי דיבור" של חבירו, כי בלתי אפשרי להעיד בזמן תוך כדי דיבור של העד הראשון. גם בהלכות נזירות[5] נפסק כי ניתן 'להתפיס' בנזיר, כלומר נזיר שקיבל עליו נזירות, יכול אדם אחר לומר תוך כדי דיבור "ואני" כדי להחיל את הנזירות גם על עצמו, וכן הלאה בשרשרת אין סופית. אך אם אחד מהם התיר את נזירותו, רק הבאים אחריו שמשתלשלים ממנו מותרים ולא אלו שלפניו.

עקירת הדיבור עריכה

"תוך כדי דיבור" ניתן גם לעקור את הדיבור הקודם ולחזור בו מהדיבור כאילו לא דיבר אותו כלל.

דין זה אמור גם בעדים שהעידו, שיכולים לחזור בהם תוך כדי דיבור, ואף להוסיף על עדותם. ולמרות הדין הקובע ש"כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד" – עם גמר העדות אין העדים יכולים להוסיף או לעקור את עדותם – תוך כדי דיבור נחשבת כל העדות להגדה אחת[6].

הפוסקים דנים בדין אמירת "משיב הרוח ומוריד הגשם" בתפילת שמונה עשרה, אם טעה אדם ואמר בקיץ "מוריד הגשם", אם יכול לחזור בו. יש הפוסקים כי לא מועיל במקרה כזה לומר תוך כדי דיבור "משיב הרוח ומוריד הטל", שכן אין בכך חזרה ועקירת הדיבור הקודם, שהרי שתי האמירות אמת. לעומת זאת, באמירת "ותן טל ומטר" ניתן לחזור בו ולומר "ותן ברכה", שכן בכך הוא חוזר בו מהבקשה "ותן טל ומטר לברכה". הפוסקים נחלקו רבות בעניין, אך רוב הפוסקים מכריעים כי ניתן לחזור מהדיבור ב"ותן טל ומטר" אבל לא ב"משיב הרוח"[7].

חזרה בקריעה על המת עריכה

במסכת נדרים[8] נפסק כי אדם השומע שמת בנו וקרע קריעה והתברר שמדובר באביו, אם הדבר התברר לו תוך כדי דיבור, אינו חייב לקרוע שוב. הגמרא קובעת שאם כאשר אמרו לו שמת לו מת לא אמרו לו שמת אביו, אלא שהוא מדעתו שיער שמדובר באביו אך התברר שמדובר בבנו, הוא יצא ידי חובת קריעה. אך אפילו כאשר פירשו לו שמדובר באביו ולכן הוא קרע, אם פירשו לו תוך כדי דיבור הוא יצא ידי חובתו.

לכאורה ניתן היה להסיק מכך ש"תוך כדי דיבור" הוא זמן המועיל לא רק כדי לעקור דיבור שנאמר, אלא גם כדי לפרש מעשה שהתבצע. אולם יש הדוחים ראיה זו, שכן על ידי הדיבור האחרון בו אמרו לו כי מדובר בבנו נעקר הדיבור הראשון, ונמצא שבשעת הקריעה לא היה מפורש שהוא קרע לשם אביו, והרי הוא כאילו קרע סתם, שמחשבתו המוטעית אינה מקלקלת את הקריעה, והוא יצא ידי חובתו.

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה