תוכנית אלסקה

"תוכנית אלסקה" הייתה שם כולל להצעות ורעיונות ליישוב יהודים בטריטורית אלסקה, כפי שהועלו על ידי גורמי ממשל אמריקנים, ארגונים ואישים פרטיים בשנות ה-30 וה-40. מרב העניין בתוכנית התנקז ערב מלחמת העולם השנייה, כאשר גברה רדיפת היהודים באירופה וזו הוצעה כאחת מתוך מספר אפשרויות שתסייע למלט פליטים ולשכנם מחדש, מבלי לערער על מדיניות הגירה נוקשה של מדינות אשר לא ששו לקבלם. אף אחת מהיוזמות לא יצאה אל הפועל לבסוף, כאשר הסיבות המרכזיות לכישלון נעוצות במדיניות הגירה אמריקנית נוקשה, יחס עוין בחברה האמריקנית כלפי מהגרים ובקושי בחילוץ היהודים מאירופה.

רקע כלליעריכה

ערב מלחמת העולם השנייה שימשה אלסקה טריטוריה אמריקנית תחת חסות משרד הפנים, לאחר שזו נרכשה בשנת 1867 בסכום של כשבעה מיליון דולרים מידי הרוסים. ללא רצף טריטוריאלי לשאר ארצות הברית ועם אוכלוסייה מצומצמת – כ-60 אלף תושבים, המתפרשים על למעלה ממילון וחצי קילומטרים רבועים וחיים בתנאי אקלים קשים – אלסקה היוותה פוטנציאל בר-מימוש של מחצבים ואוצרות טבע, אך כזו המתקשה להיות אבן שואבת למתיישבים[1]. בשנת 1935 נעשה ניסיון פדרלי קטן-ממדים להעברת אוכלוסייה בדרום-מזרח אלסקה, ושנתיים לאחר מכן קרא הקונגרס לנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט להמשיך בפיתוח האזור, דרישה שהייתה מקובלת על התושבים המקומיים[1]. במקביל, מצבם של יהודי אירופה תחת המשטר הנאצי החמיר וביולי 1938 כינס נשיא ארצות הברית ועידה בין לאומית בעיר אוויאן שבצרפת, כדי לדון במצבם של הפליטים ובאפשרויות השונות לקליטתם. אולם מדיניות ההגירה האמריקנית של אותם ימים הייתה קשוחה למדי, כפי שהתבטא בשנת 1921, כאשר חוקקו האמריקנים את "חוק החירום להגבלת ההגירה" (אנ'), שהתפתח שלוש שנים מאוחר יותר ל"חוק ההגירה על-פי מוצא לאומי" ‏[2]. בחוק זה נקבעה מכסה שנתית של מהגרים מכל מדינה, שלא עלתה על שני אחוזים ממספרם של יוצאי אותה מדינה כפי שהופיעו במפקד האוכלוסין של 1890[3]. חקיקה זו פגעה באופן ישיר בקבוצות מהגרים אמריקניות, דוגמת האוכלוסייה היהודית שחוותה גידול אדיר בהיקפו בכשני מיליון וחצי מהגרים לארצות הברית משנות ה-80 של המאה ה-19 ועד לאישורו של החוק בשנת 1924.

גלגוליה השונים של תוכנית אלסקהעריכה

את הרעיונות ליישוב יהודים באלסקה ניתן לחלק בין פניות שמקורן באישים וארגונים פרטיים לבין הצעות שהגיעו מכיוון גורמים ממשלתיים. בין ההצעות הפרטיות נמנית הצעתו של ג'יימס קאפט (James Capt), יהודי נושא משרה בכירה במינהל לעבודות ציבוריות שהעביר ב-1938 תזכיר לגורמי הממשל בבית הלבן ובו קרא להגדיל את מכסת אשרות הכניסה לפליטים, כאשר חברות שלא למטרות רווח יופקדו על יישובם באלסקה וידאגו שאלה לא יהפכו לנטל. לפי הצעה זו משרד הפנים נבחר לשמש הגורם האחראי על הקצאת שטחים להתיישבות, וייאסר על המתיישבים החדשים להיכנס לשטחי ארצות הברית. ההצעה נדונה באחת מפגישות הוועדה המייעצת של הנשיא לענייני פליטים פוליטיים בהמשך אותה שנה ולא מעבר לכך[3]. אותה שנה הגיעה במקביל הצעה אחרת מכיוונו של רודולף זיידן, פובליציסט יהודי יליד אוסטריה וציוני בהשקפותיו שהיגר לארצות הברית. זיידן ביקש שתימצא ארץ גדולה ודלילה דוגמת אלסקה אליה יוכלו להגיע מיליוני פליטים בזמן שחוקי הגירה של מדינות אחרות נותרים נוקשים[3]. לצד זה הוקמו גם אגודות ציבוריות לקידום מטרה זו דוגמת "האגודה האמריקנית-אירופית לקידום יישוב פליטים באלסקה" שהורכבה מפעילים יהודים. יוזמה אחרת של "האגודה ליישוב אלסקה בפליטים", שהייתה בין-דתית באופייה, ביקשה לשדל באמצעות אנשי עסקים וגופים התנדבותיים מהלך חקיקה לפיתוח אלסקה במתיישבים חדשים מבלי לפגוע במגבלות ההגירה לארצות הברית. הצעתם הובאה בפני הוועדה המייעצת לנשיא בשנת 1938 ונדחתה. נוסף לאלה פרסמה "האגודה ליחסים יהודיים" בתחילת 1939 דו"ח מקדים על התיישבות פליטים באלסקה ובו הצעה להתיישבות של 160 אלף איש בתוך ארבע שנים, כאשר המימון למפעל ההתיישבות יגיע מהקמתה של חברה לפיתוח שתוקם במיוחד לשם כך[3].

דו"ח סלאטריעריכה

מספרן של הצעות ממשלתיות ליישוב יהודים באלסקה היה נמוך משמעותית מאלה הפרטיות. יתר על כן, הצעות החוק שביקשו להסיר מגבלות על ההגירה לתחומי ארצות הברית לא זכו לתמיכה רבה בציבור האמריקני וסוכלו בידי גורמים בדלניים. גם נציגי הארגונים היהודיים, בייחוד אלה המייצגים את שכבת המהגרים הוותיקה שהגיעה באמצע המאה ה-19 מגרמניה, מיאנו להפעיל לחץ על הממשל האמריקני מחשש שייתפסו כלא נאמנים לארצות הברית או יעוררו גל אנטישמיות במדינה. נקודת מפנה התרחשה במהלך שנת 1938, אחרי כינוס ועידת אוויאן ולאור החמרת מצבם של יהודי אירופה. מזכיר הפנים האמריקני הרולד איקיז (Harold Ickes) הביע דאגה מגורל יהודי אירופה לאחר החלטת ועידת מינכן ואירועי ליל הבדולח, ויחד עם רצונו בפיתוח אלסקה קרא לאנשי משרדו לפתח תוכנית שתשלב בין השניים. באפריל 1939 פורסמה טיוטת דו"ח סלאטרי (Slattery Report), על שם סגנו של איקיז הארי סלאטרי (Harry Slattery), ובאוגוסט אותה שנה הוצג במלואו ומנה את הדרכים לפיתוח אלסקה, בין השאר על ידי הבאת מתיישבים מארצות הברית ומחוצה לה. המלצה זו לא סתרה את הגבלות ההגירה האמריקניות של אותה הזמן, כיוון שאלסקה לא הייתה מדינה בתוך ארצות הברית אלא טריטוריה עליה לא חלים הגבלות.

במארס 1940 הונחה בפני הקונגרס הצעת חוק (King-Havenner Bill) שביקשה ליישם את המלצות הדו"ח: מימון פרויקט ההתיישבות באמצעות הון פרטי, אך כזה הניתן עבור מטרות ציבוריות ומפוקח על ידי משרד הפנים שמעניק רישיונות. בד בבד, הצעת החוק קבעה כי חמישים אחוזים ממקומות העבודה שייווצרו בעקבות פיתוח אלסקה יינתנו תחילה למובטלים אמריקנים והיתרה למהגרים החדשים שזה מקרוב באו. עוד הוצע כי הפליטים יחויבו להתמיד בעבודה אליה התקבלו למשך חמש שנים, ולאחר פרק זמן זה יוכלו להתחיל בהליך קבלת אזרחות לפי שיטת המכסות הקיימת. במאי אותה שנה הועברה הצעת החוק לדיון בוועדת המשנה של הסנאט לנכסי טריטוריות, אולם בסופו של דבר לא הגיעה להצבעה עקב התנגדות ציבורית. בינואר 1941 נעשה ניסיון נוסף להעלות מחדש את רעיון תוכנית אלסקה בקונגרס. יושב-ראש ועדת ההגירה של בית הנבחרים סמואל דיקסטיין ביקש לקלוט פליטים לצורכי התיישבות על-בסיס מכסות הגירה שלא נוצלו בשש השנים הקודמות להצעה, והסתכמו בכמאות אלפי בקשות, אך הצעה זו נחלה כישלון.

נאי יהודהעריכה

 
איור מתוך החוברת "מקום ליהודי" שפרסם ג'וזף הפטר בשנת 1938 ובו קרא להקמת מדינה יהודית עצמאית. ברקע הדמויות, הצעתו לדגל המדינה: רקע אדום ולפיד המורכב משלוש להבות המסמלות חירות, אושר וקידמה.

בולטת בחריגותה בין שלל ההצעות ליישוב יהודים באלסקה הייתה הצעתה של תנועת "נאי יהודה" (Nai Juda), אשר כללה מאפיינים טריטוריאליסטים וקראה להקמת בית לאומי לעם היהודי וארץ מקלט לנרדפים. מייסדה של תנועה זו היה ג'וזף אוטמר הפטר (Joseph Otmar Hefter) – יליד גליציה שהיגר לארצות הברית בשנות ה-20 – אשר פרסם דברים אלה בחוברת מיוחדת שהוציא[4]. הפטר הגיע למסקנה זו אחרי שפירט כיצד חלופות לפתרון בעיית היהודים כמו ההתבוללות וציונות נכשלות במבחן התוצאה: האחת אינה מצליחה להעלים את שנאת ישראל, ואילו השנייה מתפקדת כמוצב קולוניאלי בריטי שבו ניטשים קרבות עקובים מדם בין יהודים לערבים. על כן הוא מציע להקים מדינה יהודית גדולה דיה כדי שיהודים יוכלו לעצב בה חיים לאומיים. בהמשך מציין הפטר את גודל השטח הרצוי למדינה היהודית – 130 אלף קילומטרים רבועים – ומציע מספר אזורים פוריים למדי אך דלילים באוכלוסייה כגון צפון מערב אוסטרליה, מערב קנדה, ארגנטינה, ברזיל, צ'ילה ובוליביה (מלבד הצעות אלו הציעו גורמים אחרים להקים מדינה יהודית באזורים אלו או אזורים אחרים) הפן החדשני בחיבורו של הפטר נוגע להיבטי רכישת הקרקע וההתיישבות בה. בשונה מניסיונות ציוניים וטריטוריאליסטים אחרים, מוצע לרכוש בבת אחת את השטח וכתימוכין מביא את רכישת אלסקה מרוסיה על ידי ארצות הברית כשבעים שנים קודם לכן. עוד אפשר למצוא בחוברת את עקרונות המדינה העתידית, שבתמצית קוראים לכינונה של ארץ דמוקרטית בעלת נטיות ליברליות, המקפידה על חירויות הפרט ובד בבד כזו המציעה להנהיג גיוס חובה וכלכלתה שיתופית. הלשון המוצעת במדינת "נאי יודה" זו יידיש הנכתבת באותיות לטיניות, אולם הכותב מדגיש כי לימוד המקורות העבריים יזכו לעידוד.

כאשר נדונה ההצעה ליישוב פליטים יהודים באלסקה עם פרסום דו"ח סלאטרי פנה הפטר אל מזכיר מחלקת הפנים והגיש בקשה להתיישבות, בכותבו כי תנועתו גייסה כח חלוצים יהודים, ילידי אמריקה ודוברי אנגלית, העוברים הדרכה במדינת ניו יורק וממתינים לשעת כושר[1]. אמנם הפטר ביקש הרשאה שתינתן לתנועתו להתיישב התיישבות קבועה באלסקה, לפתח את החקלאות והתעשייה באזור בעת הצורך להגן מתוך נאמנות לארצות הברית. ואף על-פי כן, בתשובה שניתנה לו על ידי פקיד בכיר במשרד הפנים, הובהר כי הממשל אינו רואה בעין יפה כל ניסיון התיישבות על-בסיס גזע או דת[1]. פנייה אל מושל אלסקה העלתה חרס גם כן, אולם בזמן שהצעת החוק ליישוב פליטים באלסקה נידונה בוועדת הקונגרס זכתה תוכניתו להתעניינות. הפטר זומן להעיד בפני הוועדה[5], ואף ניסח פנייה רשמית אל שר הפנים בבקשה שיוקצה שטח לתנועתו בדרום מערב אלסקה. נוסף לזה הוקמה חברת בת לתנועת "נאי יהודה" במטרה שתהיה הגורם המפתח אדמות מדינה לצורכי התיישבות. אולם בהמשך אותה שנה גרר הפטר וארגונו יחס עוין מצד ארגונים יהודיים, שפקפקו באמינותו. בסופו של דבר, אנשי "נאי יהודה" ניסו לעמעם עד כמה שאפשר את היסודות הטריטוריאליסטים, ביודעם כי זה למורת רוחם של אלה הנמצאים במשרד הפנים ובחלק מהארגונים היהודיים. בסופו של דבר, התנערה מחלקת הפנים מיוזמתו של הפטר בסוף 1941 והבהירה כי בשום שלב לא תמכה בתוכניתו.

לקריאה נוספתעריכה

  • חוה אשכולי וגמן, תוכניות טריטוריאליות לפתרון מצוקת הפליטים היהודים, 1943-1938: תוכנית אלסקה והתוכנית הדומיניקנית בראי העיתונות היהודית בארצות הברית, עיונים בתקומת ישראל, 23 (2013), עמ' 488–522.
  • חוה אשכולי וגמן, תוכנית אלסקה: יזמות של יהודים להצלת פליטים מגרמניה הנאצית, יד ושם: קובץ מחקרים, ל"ט (תשע"א), עמ' 197–231.
  • גור אלרואי, מחפשי מולדת: ההסתדרות הטריטוריאליסטית היהודית (יט"א) ומאבקה בתנועה הציונית בשנים 1925-1905, מכון בן-גוריון לחקר ישראל, 2011.
  • אליהו בנימיני, מדינות ליהודים, הקיבוץ המאוחד, 1990.
  • Joseph Otmar Hefter, Room for the Jew!: A Demand for a Free and Sovereign Jewish State - A Permanent Way Out of Jewish Dispersion and Distress, Otmar Press, New York, 1938.
  • Harry Slattery, The Problem of Alaskan Development, Department of Interior, Washington D.C., 1939.  

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1 2 3 4 חוה אשכולי וגמן, תכנית אלסקה: יזמות של יהודים להצלת פליטים מגרמניה הנאצית, יד ושם: קובץ מחקרים, ל"ט (תשע"א), עמ' 197–231.
  2. ^ חוק הגירה על-פי מוצא לאומי
  3. ^ 1 2 3 4 חוה אשכולי וגמן, תכניות טריטוריאליות לפתרון מצוקת הפליטים היהודים, 1943-1938: תכנית אלסקה והתכנית הדומיניקנית בראי העיתונות היהודית בארצות הברית, עיונים בתקומת ישראל 23 (2013), עמ' 522-488.
  4. ^ ג'וזף אוטמר הפטר, מקום ליהודי
  5. ^ אליהו בנימיני, מדינות ליהודים, הקיבוץ המאוחד, 1990