פתיחת התפריט הראשי

תוכנית מוריסון-גריידיאנגלית: Morrison Grady Plan) הייתה תוכנית שהוצגה על ידי סגן ראש הממשלה הבריטי הרברט מוריסון, לוועדת הקבינט האמריקאית לענייני ארץ ישראל, בראשות השגריר האמריקאי הנרי גריידי, שהגיעה ללונדון למשא ומתן בעניין המצב בארץ ישראל ובקשתו של הנשיא הארי טרומן להעלאת 100,000 יהודים. גריידי וועדתו הביעו הסכמה לתוכנית, ועל כן היא קיבלה את הכינוי תוכנית מוריסון-גריידי.

רקע להקמת הוועדהעריכה

לאחר מסקנות הוועדה האנגלו-אמריקאית בשיתוף שתי הממשלות, ממשלת בריטניה וממשלת ארצות הברית, ממשלת בריטניה חיפשה דרך להתחמק מקיום המלצות הוועדה, בין היתר, בשל מצבה הכלכלי הרעוע שלאחר מלחמת העולם השנייה. ראש הממשלה אטלי הכריז שבריטניה מבקשת מארצות הברית להציג תוכנית למימון המלצות הוועדה, והודיע שבריטניה תהיה מוכנה לקיים את המלצות הוועדה בתנאי שהיישוב היהודי יתפרק מנשקו ויפרק את הארגונים המחתרתיים שבו - תנאים שהיישוב היהודי לא היה מוכן או יכול לקבל על עצמו.

למרות זאת, ממשלת בריטניה הבינה שהמצב לא יכול להישאר על כנו. ועל רקע זה מונתה וועדת מומחים לבחינת הדרכים ליישום מסקנות הוועדה האנגלו-אמריקאית.

ביולי 1946 הגיעה ללונדון ועדת הקאבינט של ארצות הברית, בראשות הנרי גריידי, לה הוצגה תוכנית מוריסון, שזכתה לברכתה.

עיקרי התוכניתעריכה

הוועדה המליצה שארץ ישראל תחולק לארבע טריטוריות אוטונומיות:

  • אזור יהודי - יכלול את הגליל המזרחי, עמק יזרעאל, ורצועת החוף מחיפה ועד ת"א - בסך הכול 17% משטח הארץ.
  • אזור ערבי - יכלול 40% משטח הארץ - יהודה ושומרון, הגליל המערבי והשפלה.
  • שני אזורים שיהיו נתונים תחת שלטון בריטי ישיר - כ-43% משטח הארץ, ובו בין היתר גם ירושלים והנגב.

בין הטריטוריות יהיה קשר פדרטיבי שבראש הפדרציה יעמוד נציב עליון בריטי. לאזורים היהודי והערבי תהיה אוטונומיה תרבותית בלבד. כמו כן, באזור היהודי יבוטל חוק הקרקעות מ-1940 ותתאפשר כניסתם של 100 אלף יהודים עקורים, ניצולי מחנות ההשמדה מאירופה תוך שנה.

התגובות לתוכניתעריכה

התוכנית שהותוותה על ידי ועדת מוריסון-גריידי דחתה על הסף את מסקנות קודמתה ושללה למעשה את החזון הציוני. גם המנהיגות הערבית וגם הסוכנות היהודית דחו את ההצעה. התוכנית עוררה התנגדות חריפה באנגליה. בדיון בבית הנבחרים, נשא וינסטון צ'רצ'יל נאום חריף נגדה.[1]

נשיא ארצות הברית, הארי טרומן, הקים בוושינגטון ועדה בת שלושה חברים (תת-שר החוץ דין אצ'יסון, שר האוצר ג'ון ו. סניידר ושר ההגנה רוברט פ. פטרסון), שתפקידה היה לגבש מדיניות אמריקנית בשאלת ארץ ישראל. נחום גולדמן הצליח לשכנע את חברי הוועדה לקבל את תוכנית החלוקה שלו שהתקבלה בהנהלה הציונית. ב-12 באוגוסט 1946 כתב טרומן לאטלי: "לאחר עיון נוסף בהמלצות של הקבוצה האמריקנית־בריטית (קבוצת מוריסון גריידי) ואחרי דיון מפורט עם חברי הקבינט שלו ויועציו הגיע באי־רצון למסקנה, שאינו יכול לתמוך בתוכנית בצורתה הנוכחית – כתוכנית אנגלו־אמריקנית". כעבור חודשיים, בערב יום הכיפורים, הודיע טרומן פומבית כי הוא תומך בתוכנית החלוקה של הסוכנות היהודית.[2] טרומן הודיע שארצות הברית תומכת בדרישת הסוכנות הציונית לעלות 100 אלף יהודים לארץ ישראל לאלתר, ובהקמת מדינה יהודית על פני חלק משטחי ארץ ישראל המערבית. כמו כן, בסופו של דבר התוכנית לא יושמה ובריטניה העבירה את שאלת ארץ-ישראל לידי האו"ם, שהקים את ועדת אונסקו"פ.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק כז, עמ' 548.
  2. ^ מיכאל בר-זוהר, בן-גוריון, כרך א, פרק כז, עמ' 551.