תום גאן

סופר בריטי

תומסון ויליאם גאן, שהיה ידוע בשם העט תום גאן (29 באוגוסט 192925 באפריל 2004) היה משורר אנגלי שזכה לשבחים על שירתו המוקדמת באנגליה, שם היה קשור לזרם "התנועה", ועל שירתו המאוחרת יותר בארצות הברית, גם לאחר שעבר לכתוב בסגנון חופשי יותר. לאחר המעבר מאנגליה לסן פרנסיסקו, כתב גאן רבות על נושאים הקשורים ללהט"בים – במיוחד בספרו המפורסם ביותר, The Man With Night Sweats, שיצא בשנת 1992 – כמו גם על שימוש בסמים, על מין, ועל אורח חייו הבוהמייני. הוא זכה בפרסים ספרותיים מרכזיים; על שיריו הטובים ביותר נאמר כי היו בעלי אלגנטיות פילוסופית קומפקטית.[1]

תום גאן
אין תמונה חופשית
לידה 29 באוגוסט 1929
גרייבסנד, הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 25 באפריל 2004 (בגיל 74)
סן פרנסיסקו, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם לידה William Guinneach Gunn עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הממלכה המאוחדת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים טריניטי קולג', אוניברסיטת סטנפורד עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות ? – 25 באפריל 2004 עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

חיים וקריירהעריכה

גאן נולד בגרייבסנד, קנט, אנגליה, בנו של העיתונאי ועורך העיתונות ברט גאן. גם אמו הייתה עיתונאית. הם התגרשו כשהיה בן 10. בעודו נער אמו התאבדה. לדבריו, אמו הייתה זו שעוררה בו אהבת קריאה, כולל התעניינות ביצירתם של כריסטופר מארלו, ג'ון קיטס, ג'ון מילטון, ואלפרד טניסון, לצד כמה מחברי סיפורת. בצעירותו למד בבית הספר האוניברסיטאי בהמפסטד, לונדון, ולאחר מכן בילה שנתיים בשירות לאומי ושהה שישה חודשים בפריז. בהמשך למד ספרות אנגלית בטריניטי קולג', קיימברידג', וסיים את לימודיו ב־1953, בהצטיינות.[2] אוסף השירה הראשון שלו, Fighting Terms, ראה אור ב־1954. בין כמה מבקרים ששיבחו את היצירה, כתב ג'ון פְּרֶס: "זהו אחד הכרכים הבודדים של שירה לאחר המלחמה שכל קורא שירה רציני צריך להחזיק וללמוד."[3]

כאדם צעיר, הוא כתב שירה ברוח הזרם "התנועה", ומאוחר יותר, קושרה שירתו עם יצירתו של טד יוז. את שירתו של גאן, יחד עם שירת פיליפ לארקין, דונלד דייווי וחברים אחרים ב"התנועה", תיארו באנתולוגיית נורטון לספרות כ־"[...] מדגישה טוהר דיקציה וטון נייטרלי [...] מעודדת שפה רזה יותר ורצון לייצג ראייה של העולם בעיניים רעננות".[4] [5]

ב־1954 היגר גאן לארצות הברית כדי ללמד כתיבה באוניברסיטת סטנפורד ולהישאר קרוב לבן זוגו, מייק קיטאי, שאותו הכיר בזמן לימודיו באוקספורד. גאן וקיטאי המשיכו להתגורר יחד עד מותו של גאן. [6] בסטנפורד לימד גאן שיעור בשם "מועדי השירה".[7] גאן לימד גם באוניברסיטת קליפורניה בברקלי מ־1958 עד 1966 ושוב מ־1973 עד 2000.[8] הוא היה "אוהד ותיק" של העלון ההומוסקסואלי התיעודי הרדיקלי Straight to Hell. [9]

באפריל 2004, הוא מת מנזקי שימוש רב בסמים, כולל מתאמפטמין, בביתו בשכונת הייט אשברי בסן פרנסיסקו, שבה התגורר מאז 1960.[10]

יצירתועריכה

במהלך שנות ה־60 וה-70 של המאה ה־20, שירת גאן הפכה נועזת יותר ויותר בעיסוקה בשימוש בסמים, בהומוסקסואליות, ובסוגיות צורניות בשירה. הוא כה אהב את אורח החיים הבוהמייני בסן פרנסיסקו עד שאדמונד וייט תיאר אותו כ"אחרון תושבי הקומונה [...] רציני ואינטלקטואלי ביום ומסומם ומיני בלילה". על אף שגאן המשיך לשכלל את השימוש בצורות המשקליות שאפיינו את הקריירה המוקדמת שלו, הוא החל להתעניין יותר ויותר בשירה הברתית (שירה שבה מספר ההברות קבוע, בלי קשר למקום הטעם) ובשירת החרוז החופשי. המבקר דייוויד אור כתב על גאן "הוא אולי המשורר היחיד שכתב קווינטאנה הגונה למדי תוך כדי טריפ LSD, והוא בהחלט אחד הבודדים שהצהירו על הערצה אמיתית הן ל[איבור] וינטרס (הארכי-פורמליסט) ולאלן גינסברג (הארכי־... נו, אלן גינסברג). וזה, אפילו ביחס לעולם השירה, רקע חריג למדי."[11]

גאן בחן חרדות מודרניות תוך שימוש בצורות שירה קלאסיות, כגון הטרצה רימה של דנטה:

 It is despair that nothing cannot be

Flares in the mind and leaves a smoky mark

Of dread.

       Look upward. Neither firm nor free

Purposeless matter hovers in the dark.

"The Annihilation of Nothing"

גאן, ששיבח את איבור וינטרס, המורה המובהק שלו בסטנפורד, על ששמר על "גם הכלל וגם אנרגיה, / כוח רב בכל אחד, שיא הכוח – איזונם", מצא מתח נושא־פרי – ולא הגבלת הדמיון – בדרישות הטכניות של צורות פואטיות מסורתיות. הוא אחד המשוררים הבודדים של המאה ה־20 (לצד ג'יימס מריל) שכתבו שירה רצינית בדו־טורים הרואיים – צורה שהשימוש בה במאה ה־20 הצטמצם בדרך כלל לאמרות כנף ולמכתמים. עם זאת, בשנות ה־60 החל גאן להתנסות יותר ויותר בשירה חופשית ממשקל וחרוז, והמשמעת של כתיבה צמודה למערך מסוים של דימויים חזותיים, יחד עם שחרור סד המשקל והחרוז, היוו מקור חדש של כלל ואנרגיה ליצירתו.

לדוגמה, בשיר "Pierce Street" בספרו Touch ‏(1967), יש איכות צילומית, בעוד שבשיר Touch עצמו יש שימוש בחרוז חופשי מהוסס ומתפתל כדי לתאר סצנה של אינטימיות עם אהובו הישן ועם החתול, אינטימיות שאך זה עתה זכתה להכרה.

השינוי הסגנוני הגדול של המשורר במעבר שלו לשירה חופשית תוך בערך עשור, אשר כלל חלק גדול משנות ה-60, בשילוב עם השינויים האחרים בחייו — ההגירה שלו מאנגליה לאמריקה, מקיימברידג' האקדמית לסן פרנסיסקו הבוהמית, יציאתו מהארון לגבי נטייתו המינית, נטילת הסמים שלו, הכתיבה שלו על "חלכאי העיר" — גרמו לרבים לשער כי אורח חייו משפיע על יצירתו. המבקר דניאל אור מעיר "מבקרים בריטים שהתנגדו לשינויים הטכניים של גאן האשימו את קליפורניה, בדיוק כשם שמבקרים אמריקאים קישרו, מאוחר יותר, את אורח חייו ההרפתקני עם השירה ה'רגועה' יותר שלו." אור מוסיף גם כי אפילו בשנת 2009, עדיין ערכו מבקרים מסוימים הנגדות בין "הליבידו של גאן לבין המשקל הקפדני שלו – כאילו עד אז מעולם לא חוברו מרובעים על יחסי מין".[11]

ספרו The Passages of Joy ביטא את קוטבי חייו, כדבריו: "אנגליה וארצות הברית, משקל ושירה חופשית, חזון ותודעה יומיומית". בספר רצפי שירים על לונדון בשנים 1964–1965 ועל תקופה שבילה בניו יורק ב־1970. במקביל פרסם מבחר מסות ומבואות בשם The Occasions of Poetry.

בספרו הידוע ביותר, The Man With Night Sweats, שראה אור בשנת 1992, בולטות אלגיות הקשורות לאיידס.[11] ניל פאוול שיבח את הספר במילים: "גאן משיב את השירה למרכזיות שלעיתים קרובות נראה שכמעט שאיבדה, והוא עושה זאת בהתמודדות עם הנושאים הגדולים של חיים ומוות בהקשר של קטסטרופה אנושית ספציפית, באופן קוהרנטי, מושכל, בלתי נשכח. מה עוד אפשר לבקש?". על הספר קיבל גאן את פרס לינור מרשל לשירה בשנת 1993.[3] אף שהרבה לעסוק באיידס ביצירתו המאוחרת, נמסר שהוא עצמו נותר שלילי לנגיף HIV.[10]

פרסים וכיבודיםעריכה

בשנת 2003 הוענק לו פרס דייוויד כהן לספרות יחד עם בריל ביינברידג'.[12] הוא גם קיבל את פרס לוינסון, פרס מועצת האמנויות של בריטניה הגדולה, פרס רוקפלר, פרס WH Smith, פרס PEN (לוס אנג'לס) לשירה, פרס שרה טיזדייל, פרס ליילה וואלאס–Reader's Digest, פרס פורוורד, ומלגות מקרן גוגנהיים ומקארתור.[3] הוא זכה בפרס המשולש לשירה הומואית בשנתו הראשונה, 2001, עבור Boss Cupid; לאחר מותו, שונה שם הפרס לפרס תום גאן לזכרו.

לאחר מותועריכה

חמש שנים לאחר מותו, ראתה אור מהדורה חדשה של הספר "שירים נבחרים" של גאן, בעריכת אוגוסט קליינצהלר.

גאן הונצח בשנת 2017 יחד עם אישים נוספים, בטביעות מגף בארד, בסמטת הלת'ר בשכונת סומא בסן פרנסיסקו.[13] [14]

בשנת 2020 קיבל ג'ק פֿריצ'ר את פרס המסה העיונית על שם סינתיה סלייטר של איגוד הלת'ר הלאומי־הבינלאומי על חיבורו "תום גאן (1929–2004)".[15]

לקריאה נוספתעריכה

  • Campbell, J. Thom Gunn in conversation with James Campbell, Between The Lines, London, 2000. מסת"ב 1-903291-00-3ISBN 1-903291-00-3
  • Weiner, Joshua, ed. (2009). At the Barriers: On the Poetry of Thom Gunn. University of Chicago Press. ISBN 978-0-226-89044-9.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ British Poetry: Since 1945. Great Britain: Penguin Classics. 1971. pp. 143. ISBN 014042122X.
  2. ^ Chainey, Graham (1995). A Literary History of Cambridge (Revised ed.). Cambridge: Cambridge University Press. pp. 271–2. ISBN 0521482445.
  3. ^ 1 2 3 Web page titled "Thom Gunn" at the website of the Academy of American Poets retrieved 12 July 2009
  4. ^ Norton Anthology of English Literature
  5. ^ Norton Anthology of English Literature
  6. ^ Thom., Gunn (2007). The man with night sweats (Pbk. ed.). New York: Farrar Straus Giroux. ISBN 9780374530686. OCLC 138338588.
  7. ^ "Stanford Magazine - Article". alumni.stanford.edu. נבדק ב-2017-10-05.
  8. ^ Web page titled "In Memoriam, Thomson Gunn" retrieved 9 January 2018.
  9. ^ Reed Woodhouse, Unlimited Embrace: A Canon of Gay Fiction, 1945–1995, Amherst, University of Massachusetts Press, 1998, מסת"ב 1558491325, p. 64.
  10. ^ 1 2 Biespiel, David, "A Poet's Life Part Two", San Francisco Chronicle, 26 April 2005, retrieved 17 July 2009
  11. ^ 1 2 3 Orr, David, "On Poetry" column, "Too Close to Touch", New York Times Book Review, 12 July 2009 (published 9 July online), retrieved 12 July 2009
  12. ^ Winners, David Cohen Prize for Literature (באנגלית)
  13. ^ "Ringold Alley's Leather Memoir". Public Art and Architecture. 2017-07-17. נבדק ב-2019-11-23.
  14. ^ Paull, Laura (2018-06-21). "Honoring gay leather culture with art installation in SoMa alleyway". JWeekly.com. נבדק ב-2019-11-23.
  15. ^ "List of winners - Living In Leather". www.livinginleather.net.