תורת המידות (אתיקה)

ספר מאת ברוך שפינוזה
(הופנה מהדף תורת המידות (ספר))

תורת המידות (אתיקה)לטינית: Ethica) מאת הפילוסוף היהודי-הולנדי ברוך שפינוזה, הוא ספר פורץ דרך במחשבה הפילוסופית - הן מבחינת תוכנו, והן מבחינת גישתו השיטתית לנושא. מטרתו היא הצגת אלטרנטיבה ל'גאולת הנפש' הדתית, על ידי שיטה פילוסופית מסודרת לגאולת הנפש בעזרת התבונה בלבד וללא צורך בהסתמכות על כתבי קודש או כהנים מתווכים.

תורת המידות
מידע כללי
מאת ברוך שפינוזה עריכת הנתון בוויקינתונים
שפת המקור לטינית חדשה עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה discourse עריכת הנתון בוויקינתונים
נושא פילוסופיה של המוסר עריכת הנתון בוויקינתונים
הוצאה
תאריך הוצאה 1677 עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

שפינוזה כינה את שיטתו "גאומטרית", משום שהוא בנה את ספרו בדומה ליסודות של אוקלידס - בטיפול בכל נושא השתמש בהקדמה, הגדרות, אכסיומות, למות, טענות, הוכחות, ומסקנות. בלשון ימינו היינו אומרים ששפינוזה בנה את תורתו באופן ריגורוזי. בימיו התחום העיקרי שהשתמש בצורת טיעון ריגורוזית היה הגאומטריה, ולכן השתמש שפינוזה במלה זו כדי לתאר את שיטתו.

שפינוזה יצר כך מבנה לוגי-הנדסי, מערכת סגורה, כתובה בזהירות שהוא עצמו מעיד עליה "בדרכנו הגאומטרית המייגעת" (אתיקה, חלק ד', משפט 18, עיון) שאמורה להיות חסינה מפני ביקורת, וכך מוכיח באופן שיטתי את המסקנות אליהן הוא מגיע.

הספר היה מוכן כבר בשנת 1675 - כך על פי איגרת שפינוזה להיינריך אולדנבורג - אך שפינוזה דחה את הוצאתו עקב שמועות שהגיעו לאוזניו על כך שהואשם בכפירה. בסופו של דבר יצא הספר בשנת 1677, לאחר מותו של שפינוזה, על ידי תלמידיו שהחזיקו בכתבי היד כבר קודם לכן.

לא ברור אם הספר נכתב במקורו בהולנדית או לטינית, שפת הפילוסופיה של אותו הדור, אך הוא הופץ במהדורתו הלטינית, ועל בסיסה תורגם לשפות שונות. הספר תורגם לראשונה לעברית על ידי שלמה רובין בשנת תרמ"ה (1885). תרגום שני יצא על ידי יעקב קלצקין בשנת תרפ"ד (1924), ותרגום שלישי על ידי פרופסור ירמיהו יובל בשנת תשס"ג (2003)[1].

שפינוזה פורש בפני הקורא תפיסת עולם אחדותית, בה האל זהה לעולם ומבטא את עצמו דרך כל הדברים הבאים לידי קיום. הוא מתאר את האדם כפגיע ומוגבל בתוך הטבע האינסופי, אך עם זאת כבעל יכולת לקחת חלק ולהשתתף באופן פעיל מבחינה רוחנית בעולם. הוא מציע לאדם נחמה בכלים תודעתיים שיעזרו לו להבין ולקבל את מוגבלותו דרך חיים בהנהגת התבונה.

מושגים באתיקה עריכה

על מנת לפרוש את משנתו, שפינוזה נעזר במספר מונחים שגורים משדות המחשבה של הפילוסופיה והתאולוגיה. הוא העניק למושגים אלו פרשנות חדשה ולעיתים מרחיקת לכת, דבר שאפשר לו להמשיך מסורת פילוסופית-תאולוגית שמתכתבת עם ההוגים שקדמו לו, תוך כדי שהוא טוען את המושגים במשמעויות חדשות לגמרי.

להלן ביאור של מספר מונחים עיקריים בהם שפינוזה עושה שימוש:

אלוהים עריכה

כששפינוזה תיאר את אלוהים, הוא לא תיאר ישות פרסונלית, חיצונית לטבע, כזו ששולטת בו ומכופפת את החוקים שפועלים בו כדי לשנות את מהלך העניינים הטבעי. אלוהים של שפינוזה לא מתערב בשום דרך בחוקיות הקבועה של הטבע. האל הוא אינו ישות חיצונית (טרנסצנדנטי) לעולם, או כזו שמתערבת באופן שרירותי עם המתרחש בו. הוא העולם בעצמו (אימננטי), או בלשונו של שפינוזה: "כל מה שנמצא, נמצא באלוהים, ובלי אלוהים, שום דבר אינו יכול להימצא ולא להיות מושג"[2].

חוקי הטבע הלא משתנים מבטאים את שלמותו של אלוהים.

אלוהים של שפינוזה הוא כל הקיים, וכל הקיים הוא אלוהים. המציאות היא ביטוי של הרצון האינסופי, הנצחי והלא משתנה של אלוהים. אלוהים זהה לטבע עצמו, וככזה הוא כפוף לאותה חוקיות קבועה שמבטאת את רצונו, לאותה שרשרת סיבתית שהטבע פועל בה.

עצם (Substance) עריכה

זהו מושג שמגיע מהפילוסופיה האריסטוטלית ובמקורו מצביע על העצמיות, על העניין העומד במהותו של כל דבר והופך אותו למה שהוא. העצם אצל אריסטו הוא תשתית מטאפיזית שנושאת את התכונות הפרטיות של כל דבר.

שפינוזה הרחיב את מושג העצם לקצה; אצלו העצם אינו תשתית של דברים פרטיים, אלא העצם הוא העצמיות של הקיום, או של היקום כולו, על שלל התופעות שבו. אם אצל אריסטו לכל דבר יש עצם משלו, אצל שפינוזה יש עצם אחד בלבד, והוא מוכיח שלא יכולים להיות יותר מעצם אחד - "עצם אינסופי באופן מוחלט אינו ניתן לחלוקה."[3]

למעשה, העצם, התשתית לקיום כולו, זהה לאלוהים עצמו - "אלוהים, או העצם בן אינסוף תארים, שכל אחד מהם מבטא מהות נצחית ואינסופית, קיים בהכרח."[4]

תוארי האל עריכה

בעוד שבתאולוגיה, בשירה הדתית או בכתבי הקודש תוארי אלוהים הם פשוט מילות תיאור הבאות לצייר בדמיון הקורא מושג על אלוהים או על פעולתו, הרי שאצל שפינוזה תואר אלוהים הוא מדיום בו אנחנו יכולים לתפוס אותו בעזרת שכלנו. אלוהים, בהיותו אינסופי, הוא בעל אינסוף תארים מעצם ההיקש הלוגי; "באלוהים אני מבין יש אינסופי באופן מוחלט, כלומר, עצם בן אינסוף תארים..."[5], אך לבני האדם יש את הכושר לתפוס רק שניים מהם: תואר ההתפשטות ותואר המחשבה.

תואר ההתפשטות הוא המהות החומרית שמתפשטת במרחב, בה אלוהים נגלה לנו. זהו האופן הגשמי בו אנו תופסים את אלוהים, אינסופי בחלל ובזמן. היכולת, או המאמץ שלנו להבין את החומר בעולם ואת החוקיות העומדת בבסיס ההתנהגות שלו, הם חלון להבנת המהות החומרית של אלוהים עצמו, ולא עוד איזה טבע מטריאליסטי או אקראי.

תואר המחשבה הוא המהות הרוחנית, בה מתקיימים המחשבה, הרגשות והרצון כביטוי של אלוהים כדבר חושב בעצמו. תואר המחשבה אינו תכונה אוטונומית של האדם - אלא הוא משקף את המחשבה האלוהית אשר המחשבה האנושית היא חלק ממנה.

אופן (Mode) עריכה

כל הדברים הפרטיים - עצמים, מחשבות ומקרים, הם אופנים שנובעים מאלוהים ודרכם הוא מממש את עצמו. בהיות אלוהים אינסופי באופן מוחלט, כך גם כמות האופנים בהם הוא מתבטא היא אינסופית. העוצמה שלו יוצאת לפועל בכל מקרה של הטבע, בכל מחשבה, בכל צירוף אפשרי של מבנה אטומי או תנועה של צביר גלקסיות שאי פעם היו או יתממשו לעתיד לבוא.

אחדות (מוניזם) עריכה

שפינוזה חלק על החלוקה הקרטיזיאנית של גוף ונפש. בעוד שדקארט הצביע על הגוף והנפש כעל עצמים מובחנים, שפינוזה טען כנגדו כי קיים רק עצם אחד - אלוהים, וכל האופנים הקיימים הם ביטויים שלו. הגוף והמחשבה, שניהם תארים שונים בהם ניתן לתפוש את אלוהים והם מתקיימים זה לצד זה במקביל בכל הפעלה של אדם. המחשבה אינה מנותקת מהגוף ואינה יכולה להשפיע עליו, המקור של שניהם הוא אחד, והם מתגלים לנו כשני תארים שונים. על שניהם פועלת אותה חוקיות, והם מונהגים במקביל, כפויים על ידי סיבותיהם הקודמות.

חופש עריכה

שפינוזה מצביע על שרשרת סיבתית אינסופית שמכוננת את המציאות, חוקיות דטרמיניסטית בלתי ניתנת לשינוי שמתבטאת בכל האופנים דרך תוארי האל - "מתוך סיבה נתונה קבועה ומסוימת נובעת בהכרח תולדה; ולהפך, אם לא נתונה סיבה קבועה ומסוימת, אי אפשר שתנבע ממנה שום תולדה"[6]. בתוך המערכת המכניסטית הסגורה הזו, החופש מוגדר כיחס בין דברים לבין הדברים המגבילים אותם, או במידת העצמאות של דבר מדברים אחרים: "חופשי נקרא אותו דבר, הקיים מתוך הכרח טבעו בלבד, והנקבע לפעול על ידי עצמו בלבד; ואילו הכרחי, או מוטב לומר כפוי, נקרא אותו דבר, הנקבע על ידי אחר להתקיים ולפעול בדרך קבועה ומסוימת"[7]. הגדרה זו לחופש למעשה שוללת כל אפשרות של בחירה חופשית אצל האדם בהיותו חלק מהטבע ומהמכניקה הסיבתית. סוג החופש היחיד שמתאפשר לאדם הוא אך ורק במידה בה האדם משתמש בתבונתו כדי להבין את שרשרת הסיבות של המקרים. הדברים מתרחשים באופן עוקב לסיבותיהם, והתפיסה השכלית של האדם היא סוג של חופש, כיוון שכאשר האדם מבין באופן הולם את המחשבה האלוהית, הרי הוא קונה לעצמו חלק מהחופש האלוהי.

פרקי הספר עריכה

  • חלק א' - על אלהים
  • חלק ב' - על טבע הנפש ומקורה
  • חלק ג' - על מקור הרגשות וטבען
  • חלק ד' - על שעבוד האדם (על כוחן של הרגשות)
  • חלק ה' - על עוצמת השכל (על חירות האדם)

תרגומים לעברית עריכה

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ תרגום מלטינית עם מבוא והערות, הוצאת הקיבוץ המאוחד יולי 2003 (הדפסה ראשונה)
  2. ^ ברוך שפינוזה, תרגום: ירמיהו יובל, א, אתיקה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 89
  3. ^ ברוך שפינוזה, תרגום: ירמיהו יובל, א, אתיקה, עמ' 88
  4. ^ ברוך שפינוזה, תרגום: ירמיהו יובל, א, אתיקה, עמ' 84
  5. ^ ברוך שפינוזה, תרגום: ירמיהו יובל, א, אתיקה, עמ' 75
  6. ^ ברוך שפינוזה, תרגום: ירמיהו יובל, א, אתיקה, עמ' 77
  7. ^ ברוך שפינוזה, תרגום: ירמיהו יובל, א, אתיקה, עמ' 76