פתיחת התפריט הראשי
יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: חוסר בנקודת מבט נייטרלית.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

תורת הפערים, אשר פותחה על ידי מנחם פרי ומאיר שטרנברג, היא חלק מזרם דומיננטי בתורת הספרות שהחל בשנות ה־60, אשר מתמקד בקורא ובתגובתו לטקסט. ההתמקדות בקורא מחליפה את ההתמקדות בטקסט עצמו, כאובייקט סטטי ומנותק מן העולם. גישה זו מתמקדת בטקסט כפי שהוא נתפס ומפורש על ידי הקורא לאורך רצף הקריאה, ולכן מציגה תמונה דינמית של פרשנות. בבסיסה של תורת הפערים נמצאת הטענה, שהקורא משלים "פערים" ברצף הטקסט במהלך הקריאה, ושמשום כך "הבנה" של הטקסט אינה אלא אוסף היפותזות שהקורא יוצר כדי להשלים פערים אלו. לאור זאת, שם מדויק יותר לתורת הפערים הוא "תורת השלמת הפערים".[דרוש מקור]

המאמר הקלאסי בו הציגו פרי ושטרנברג לראשונה את תורת הפערים, נקרא "המלך במבט אירוני". הוא פורסם ב-1969, וצוטט מאז רבות. המאמר מציג את התורה באופן כללי, וכן מציג דוגמה נרחבת ומרשימה לשימוש בה, באמצעות קריאה בסיפור המקראי של דוד המלך ובת שבע.

תוכן עניינים

תמצית התורהעריכה

לפי תורת הפערים, יש לראות את תהליך הקריאה כתהליך של השלמת "פערים" בטקסט. הטקסט הספרותי אינו יכול למסור במפורש את מלוא פרטיי המציאות. את רובם צריך הקורא להשלים בעצמו, באופן מובלע. לעיתים קיים מצב, בו יש חוסר במידע חיוני להבנת השתלשלות האירועים. פרטים חיוניים להבנת העלילה חסרים בטקסט. במצב זה, הקורא צריך להשלים בעצמו את הפרטים החסרים כדי להבין את העלילה, ולעיתים קיימת יותר מאפשרות אחת להשלימם.

אם ישלים הקורא את הפער לפי האפשרות האחת - תתקבל עלילה מסוימת, ואם ישלים הקורא לפי האפשרות השנייה, תתקבל עלילה שונה. למשל, אם מסופר כי אדם עשה מעשה רצח, אך מניעיו לא נתונים, בנסיבות מסוימות אפשר להשלים את הפער לגבי המניעים בשני אופנים: או כנקמה או כתאוות בצע. אם מניח הקורא שמדובר בנקמה, כל השתלשלות מעשה הרצח תתפרש על ידיו כעלילה הרואית של נקמה מוצדקת באדם רשע [דרוש מקור]. אך אם מניח הקורא כי מדובר בתאוות בצע, מבין הוא גם את כל יתר פעולותיו של האדם באורח אחר לגמרי, הרואי הרבה פחות. לפי תורת הפערים, כאשר מצוי פער שניתן להשלימו בשתי דרכים שונות, בונה הקורא שתי היפותזות שונות לגבי ההתרחשות בעלילה, בהתאם להשלמות האפשריות של הפער, ומחזיק אותן בתודעתו לאורך קריאתו בטקסט, עד שיעלה בידו לפסול או לאשש אחת מהן. במילים אחרות, תורת הפערים טוענת שכאשר קיים פער חשוב בטקסט, שניתן להשלימו בשני אופנים שונים, הטקסט הופך להיות דו-משמעי: הוא מייצג בו בזמן שתי התרחשויות עלילתיות שונות. לדואליות הזו יכולים להיות אפקטים רבים על הקורא, שלא ניתן לחזותם מראש.

אפשר לראות פער מרכזי בטקסט מסוים כ"אמצעי ספרותי" שהסופר בחר בו במודע כדי להפעיל אפקט מסוים על הקורא, למשל אירוניה.

פרי ושטרנברג ניתחו לפי תורה זו את סיפור דוד ובת שבע. כאשר אוריה החתי חוזר לביתו הוא נמנע מלשכב עם בת שבע, דבר שהיה מאפשר לדוד להתחמק מהאחריות להריונה. הטקסט המקראי לא מבהיר האם אוריה ידע כי דוד שכב עם בת שבע והאם דוד ידע כי הדבר נודע לאוריה. בשל פערי המידע הקורא אינו יכול לזהות השתלשלות אירועים יחידה ועליו לשקול כמה אפשרויות. בסיפור זה כל השתלשלויות מציגות את דוד באור שלילי ובכך מדגישות את ביקורת המקרא כלפיו. כלומר, האפקט שנוצר במקרה זה כתוצאה מריבוי ההיפותזות באשר לפער הוא אירוניה.

ביקורת על תורת הפערים מנקודת המבט של פסיכולוגיה קוגניטיביתעריכה

כאמור, תורת הפערים נולדה כתוצאה מהתעניינות של תורת הספרות בקורא ובתגובתו לטקסט, כפי שהוא נקלט ברצף. מכאן, שאחד המקורות האקדמיים העיקריים מהן שאבה גישה זו הייתה הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, אשר התפתחה גם היא בשנות ה־60 וה־70 של המאה העשרים. החוקרים מתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית הם שהעלו את השאלה כיצד תודעת הקורא מפרשת את הטקסט, וניסו להציג מודל דינמי של קריאה והבנה. האסכולה בתורת הספרות שהתמקדה בקורא, לרבות אסכולת תל אביב, עשתה שימוש בממצאים וברעיונות של הפסיכולוגיה הקוגניטיבית.

עם זאת, דווקא בשל כך קיימת ביקורת נוקבת על גישות אלו בתורת הספרות. טענתם של פסיכולוגים קוגניטיביים מסוימים היא, שבעוד שאנשי תורת הספרות לקחו רעיונות בסיסיים מתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית - הרי שהם הרחיבו ופיתחו אותם הרבה מעבר למשמעותם המקורית, ולמעשה יצרו תורה שאין לה עוד אסמכתה אמפירית. מאמריהם של שטרנברג ופרי הציגו ספקולציות מרשימות על "המתרחש בתודעתו של הקורא", אך מעולם לא ערכו ניסוי אמפירי שמטרתו לבסס או להפריך ספקולציות אלה[דרוש מקור].

ביקורת על תורת הפערים מנקודת המבט של תאוריה פוסט-סטרוקטורליסטיתעריכה

תורת הפערים ספגה ביקורת גם מתוך התחום של תורת הספרות עצמה, עם עליית התאוריה הפוסט סטרוקטורליסטית. ניתן לשייך תאוריה כמו תורת הפערים אל התחום הסטרוקטורליסטי של ביקורת הספרות,[דרוש מקור] משום שעל אף שהכניסה את ה"קורא" אל תמונת המציאות שעסקו בה, הקורא דנן היה מודל של קורא מופשט ואוניברסלי, לא קורא קונקרטי ומסוים. משום כך, ההתייחסות שלהם לטקסט, באמצעות מודל של קורא אוניברסלי שכזה, עדיין נותרה - בהתאם למסורות קודמות בביקורת הספרות - כאל אובייקט אידאי המרחף מנותק מהמציאות.

לעומת זאת, תאוריה פוסט סטרוקטורליסטית, מדגישה דווקא את הטקסט כנטוע בתוך חברה מסוימת, הרוויה ביחסי כוח בין יחידים ובין מעמדות. לדעתה, לא קיים "קורא אוניברסלי". זוהי אינה אלא פיקציה שיוצרה על ידי המעמדות השליטים, ואשר מטרתה לכפות ראייה של המציאות באופן מסוים התורם להגמוניה שלהם. חוקרות פמיניסטיות, למשל, יטענו כי הקורא האוניברסלי הוא למעשה קורא גבר, ומטרתו לכפות על הנשים את צורת הקריאה הגברית, וכך לגרום להן להפנים את השליטה הגברית ואת היותו של הגבר "האדם" בה"א הידיעה. כמו כן, בני מיעוטים יטענו כי הקורא האוניברסלי הוא הגבר הלבן המערבי, שאינו מייצג אותם, ולא מתאר לאמתו של דבר את אופן הקריאה שלהם בטקסט.

ביקורת נוספת היא כנגד היומרה של תורת הפערים להציג תאוריה "נכונה" או "אמיתית" יותר של טקסטים.[דרוש מקור] הגישה הפוסט מודרניסטית יצאה כנגד מושג האמת המקובל בעולם המערבי, כשטענתה המרכזית היא שכל תאוריה בודדה, שמטרתה להגיע לחקר האמת באופן מושלם ולהסביר את העולם באופן מוחלט, אינה אלא אשליה וכזב, משום שהישג כזה אינו אפשרי. ה"פוסט מודרניזם" במובן זה הוא מעין תורה פילוסופית ספקנית, ששורשיה מצויים החל בפירהוניסטים ביוון, עבור בניטשה, וכלה בדרידה ובפוקו. הביקורת כאן איננה ספציפית, אלא כללית, באשר ליומרה ולמטרה שתורת הפערים לקחה על עצמה, כמו כל תאוריה סטרוקטורליסטית אחרת.

מענה לביקורותעריכה

בשנים מאוחרות יותר יצא פרי במספר תשובות לביקורות הללו נגד תורת הפערים. אולם, כל מענה שהציג נאלץ לסייג מראש את מטרותיה ויומרתה, וכך בעצם לקבל חלק גדול מהטענות שהוצגו נגדו. למשל, במענה לביקורת נגד הצגת המודל המופשט של קורא אוניברסלי, טען פרי כי הקורא אשר הוא מדבר אליו במאמריו אינו אלא "דמות הקורא", מעין דמות בדיונית שקוראיו של המאמר (של פרי!) בונים לעצמם, ושזכותם לקבלו או לדחותו. במילים אחרות, פרי טוען שאינו מציג מודל ריאלי של קריאת הטקסט, או מודל אוטוריטטיבי שמציג קריאה "נכונה" של הטקסט, אלא רק "הצעה איך לקרוא את הטקסט", אפשרות אחת לקרוא את הטקסט מיני רבות - ובמילותיו הוא, "סיפור קריאה", שלעומתו ייתכנו סיפורים רבים אחרים.[דרוש מקור] בכך הודף פרי מעליו גם את הטענות של הפסיכולוגים הקוגניטיביים, משום שאין מדובר במודל ריאלי של קורא כפי שהפסיכולוגיה מנסה למצוא. ומצד שני, הוא אף הודף את הטענות הפוסט סטרוקטורליסטיות בדבר הצגת מודל של קורא אוניברסלי, משום שהוא פותח פתח ל"סיפורי קריאה" אחרים - למשל, של נשים ומיעוטים. החיסרון במענה זה הוא בעיקר הנסיגה ממספר מטרות מרכזיות של האסכולה בתורת הספרות - קרי, להציג תורה מדעית ואמיתית של הספרות.

לקריאה נוספתעריכה

  • מנחם פרי ומאיר שטרנברג, "זהירות, ספרות! – לבעיות האינטרפרטאציה והפואטיקה של הסיפור המקראי" (תשובה לבעז ערפלי ולאוריאל סימון), הספרות ב (תש"ל-תשל"א), עמ' 635-633.

קישורים חיצונייםעריכה