תחבורה בירושלים

יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.

התחבורה בירושלים מורכבת במיוחד בשל הטופוגרפיה ההררית של העיר, צפיפות הבנייה בחלקים הישנים של העיר וכמות האוכלוסייה הרבה. התחבורה העירונית מושתתת על אוטובוסים עירוניים, מוניות וכלי רכב פרטיים. ב-2011 נפתח קו ראשון של רכבת קלה כחלק ראשון ממערכת תחבורה ציבורית גדולה ומקיפה בירושלים, שהפך לכלי תחבורה מרכזי באזור מרכז העיר וכן צפויים להיפתח עוד כ6 קווים נוספים

הגישה לירושלים עצמה מסובכת גם כן בשל מעברם של הדרכים בתוואי הררי, ולכן ישנו קושי בסלילת כבישים חדשים והרחבת כבישים קיימים לירושלים.

לחצו כדי להקטין חזרה
תחנה מרכזיתיצחק נבוןמלחהגן החיות התנ"כירכבתרכבתהדסה עין כרםהר הרצלהרכבת הקלההרכבת הקלהרכבת תת-קרקעיתהקו הכחולהרכבת הקלההרכבת הקלההקו הכחולרכבת הכותלהרכבל לכותלהעיר העתיקהממילאהמרכזרכבת תת-קרקעיתרכבת תת-קרקעיתרכבת תת-קרקעיתתחבורת ירושלים.png
לדף הקובץ

תרשים של מערך התחבורה הציבורית בירושלים:
רכבת (בשחור), הרכבת הקלה - הקו האדום (באדום), הקו הכחול - אוטובוסים מרווחים (בכחול), המשך מתוכנן של הרכבת, של הקו האדום ושל הקו הכחול בקווים דקים, כך גם הרכבל לכותל בסגול, ותחנת האוטובוסים המרכזית


היסטוריהעריכה

 
הציור "תחבורה בירושלים" מעל הרכבת הקלה, שהוצב בראשית המאה ה-21
 
רחוב יפו בראשית המאה ה-20. רחוב יפו משמש כעורק תחבורה ראשי בירושלים במשך שנים רבות.

בתקופות עבר, בהן שכנה העיר בתוך תחומי העיר העתיקה הייתה הכניסה המרכזית לעיר מצפון, דרך שער שכם, שהיה השער לבאים מצפון (דרך האבות - כביש 60) וממערב (מעלה בית חורון - כביש 443). בעקבות היציאה מן החומות והתחלת בניית שכונות חדשות ממערב לעיר העתיקה באזור רחוב יפו, כמו גם סלילתה מחדש של הדרך העתיקה אמאוס (שער הגיא) - ירושלים (כביש 1) במחצית השנייה של המאה ה־19, החליף שער יפו את שער שכם בשירות התנועה מירושלים מערבה לעבר השפלה, כמו גם לכיוון דרום (בית לחם וחברון, (דרך חברון)). בעקבות סלילת הדרכים החלה הנסיעה בעגלות ודיליג'נסים להחליף את הרכיבה על בעלי חיים, שהייתה עד אז הדרך היחידה שבה ניתן היה להגיע לירושלים בהיעדר דרכים סלולות.

בשלהי המאה ה-19 נסלל קו רכבת מיפו דרך לוד לירושלים שהיה קו הרכבת הראשון במזרח התיכון, והיה סמל להתקדמותה של ירושלים.

התוואי ההררי ומעברו של כביש 1 באזור מגורים של אוכלוסייה ערבית הובילה לקרבות קשים במלחמת העצמאות (השגת שליטה על דרכים אחרות, כגון כביש 443 וכביש 375 הייתה קשה עוד יותר), קרבות שנערכו על מנת להשתלט על ציר זה לצורך העברת אספקה לירושלים. בסיום המלחמה נסללה דרך חלופית מדרום לכביש 1 שנקראה דרך בורמה כמעקף לקטע באזור לטרון שנשאר בשליטת הלגיון הירדני, ובכך נפתחה הדרך לירושלים. לאחר סיום מלחמת העצמאות והרחבת פרוזדור ירושלים, נסלל כביש 395 מאזור בית שמש ועד עין כרם, אך התנועה העיקרית לעיר התנהלה דרך שער הגיא.

לאחר מלחמת ששת הימים נפתחו דרכים נוספות לירושלים, כמו כביש 443 מצפון וכביש 375 מדרום.

צוות תוכנית אב לתחבורה ירושליםעריכה

בשנת 1968 הוקם צוות תוכנית אב לתחבורה ליד עיריית ירושלים, שנועד לספק מידע אנליסטי למקבלי ההחלטות, לחזות מגמות עתידיות על בסיס נתונים אלה ולספק פתרונות אפשריים בתחומי התחבורה, הנגישות, המינוע ושיפור חזות העיר הפרושה על פני שטח נרחב, בעייתי מבחינה טופוגרפית, ללא רשת דרכים הולמת ובעלת מערכת תחבורה ציבורית בלתי אמינה ומיושנת ועם זאת - עיר בירה. הצוות נעזר במשרד בעל מומחיות עולמית בתחום, Jack Leisch & associates והחל מ-1975 הוכוון התכנון התחבורתי בעיר על פי תוכנית זו. עיקר התוכנית יצירת עורקי תחבורה (צירים, בראשם כביש בגין) וסלילת כביש טבעת[1].

במהלך השנים הוביל הצוות, תחת הנחיה משולבת של עיריית ירושלים ומשרד התחבורה, את תוכנית האב לחנייה, תוכנית האב להסדרי תנועה ולהפרדות מפלסיות ותוכנית אב להסדרת התחבורה הציבורית במזרח ירושלים.

שיאה של פעילות הצוות, שצורף בראשית שנות התשעים לעמותה לתכנון פיתוח ושימור אורבני - ירושלים, הוא פיתוח תפיסה מתקדמת של תחבורה ציבורית המבוססת על רכבת קלה ורשת קווי אוטובוס עורקיים, משלימים ומזינים, קצרים וישרים יחסית, שיחליפו את הקווים הארוכים והמפותלים שהתפתחו בעיר במהלך השנים, ללא ראייה כוללת של הצרכים. הצוות מרכז אנשי מקצוע, נציגי חברות תחבורה ונציגי ציבור ליצירת מרקם משולב של תחבורה ציבורית, כולל מסופי תחבורה ציבורית בתחנה המרכזית, תחנת הרכבת מלחה, הר הרצל והר חוצבים, נתיבים לתחבורה ציבורית (נת"צ) והסדרה של התחבורה הציבורית במזרח ירושלים.

במקביל לפיתוח תשתיות התחבורה מטפל הצוות גם במרחב הציבורי להולכי הרגל ורוכבי האופניים, בשיקום והחייאת מרכז העיר, בדגש על ציר רחוב יפו.

רחובות וכבישיםעריכה

 
כביש 9 במהלך בנייתו.

כבישים עירוניםעריכה

כביש 1 (כביש 60 ארצי) - כביש עירוני העיקרי מצפון לדרום. בבסיסו הוא הדרך הותיקה אל העיר, כשהחלקו מוסט במקצת מתוך התחום הבנוי.

כביש 4 (כביש 50 ארצי; כביש בגין) - נתיב מהיר עירוני, החוצה את העיר מצפון לדרום.

כביש 9 (כביש 1 ארצי) - חוצה את ירושלים בצפונה ממזרח למערב.

כביש 20 - כביש המחבר את יישובי בנימין ופסגת זאב לכביש 50.

דרך גולדה מאיר - נתיב עירוני העובר ברמות ומחבר אותה אל ירושלים. משרתת גם את התנועה אל גבעת זאב וכביש 443.

רחוב יפו - הרחוב המרכזי במרכז ירושלים. בעבר היה הדרך מיפו אל ירושלים, כיום רובו מדרחוב בשירות הרכבת הקלה.

כבישים ארצייםעריכה

כביש 1 - הכביש המהיר והראשי בין המרכז וירושלים. ב-2009 הסתיימה סלילת כביש 9 העירוני דרך עמק ארזים ממחלף מוצא שבכביש 1 אל צומת רמות המשרת את הנוסעים לכיוון צפון העיר וממזרח לה, כשכביש 16 העתידי ישלים את הקישור אל שכונות דרום העיר. הכביש מהווה גם את הכניסה המזרחית העיקרית אל כיוון מעלה אדומים, ים המלח ודרום בקעת הירדן.

כביש 443 - הדרך הצפונית מהמרכז אל העיר, כשהוא מתחבר אל דרך בגין. משרת בעיקר את צפון העיר.

כניסות נוספות: מכיוון ים המלח, דרך חלקו המזרחי של כביש 1 (מים המלח ומעלה אדומים) לצומת הגבעה הצרפתית או מנהרת הר הצופים; מדרום, מאזור גוש עציון דרך "כביש המנהרות" המהווה חלק מכביש 60 מכיוון גוש עציון וחברון; מצפון כביש 60 וכביש 437 מכיוון מזרח בנימין ושולי השומרון.

כניסות קטנות נוספות: שתי כניסות באזור עין כרם, כניסה דרומית מזרחית באזור שכונת הר חומה (מכיוון תקוע ונוקדים, כביש 398); דרך חברון ומעבר "רחל" לעיר בית לחם; מעבר קלנדיה בסמוך לקצה הצפוני של ירושלים בעטרות.

פרויקטיםעריכה

  • כביש הטבעת - כביש בבניה ותכנון בחלקו שינקז את התנועה בין כל הצירים הראשיים של העיר ויאפשר גישה לכל שכונות הקצה של העיר בצפון, בדרום, במזרח ובמערב ללא צורך לעבור דרך מרכז העיר או צירי התנועה המרכזיים ובכך יפחית את נפח התנועה בהם. כביש זה מורכב משני כבישים: כביש הטבעת המזרחי וכביש הטבעת המערבי.[2]
  • כביש 16 הוא כביש שישרת את הבאים לכיוון דרום העיר מכביש ירושלים תל אביב שיתחיל במחלף מוצא עד למחלף גבעת מרדכי שבדרך בגין, במסגרת הקמת הכביש יוקמו כ-2 מחלפים חדשים, מחלף נחל רבידה, מחלף בייט, 2 מנהרות כביש וגשר[3]. העבודות להקמת הכביש החלו בסוף 2019[4].
  • כביש 21 - כביש פנימי מכביש 1 (ידאל ידין) עד מעבר קלנדיה לאורך שועפאט והשכונות הסמוכות.
  • כביש 39 - כביש דרומי לירושלים, שיחבר את כביש 6 ובית שמש אל דרום ירושלים.
  • מנהרת הגיחון - מנהרת אופניים בין עין לבן ועין כרם. אורך המנהרה הוא 2.1 ק״מ, המנהרה נפתחה לראשונה במירוץ "גראן פונדו ניו יורק" אך מאז העירייה לא פתחה אותה - דבר אשר גרר ביקורת רבה מתושבי האזור.[5][6]

תחבורה ציבוריתעריכה

 
התחנה המרכזית. נתיב לאוטובוסים ונתיב לרכבת הקלה.
 
התחנה המרכזית של מזרח ירושלים בדרך שכם.

התחבורה הציבורית בירושלים מושתתת על קווי אוטובוסים עירוניים, כ-45% מתושבי ירושלים משתמשים באוטובוסים העירוניים.

האוטובוסים בירושלים הופעלו בעבר על ידי חברת המקשר עד למלחמת ששת הימים, אז התמזגה החברה עם אגד. במזרח העיר פועלים מספר חברות אוטובוסים המשרתות את תושבי מזרח ירושלים והכפרים הערביים שסביבה.

תחנה מרכזיתעריכה

  ערכים מורחבים – התחנה המרכזית של ירושלים, תחנת הרכבת בנייני האומה

התחנה המרכזית היא מוקד המרכזי לתחבורה בינערונית מירושלים ואליה, כשרוב הקוים הבינערוניים יוצאים ממנה ורבים עוברים במתחמה. בשטח עוברת הרכבת הקלה בקו האדום וקוים נוספים בתכנון. במתחם נמצאת גם תחנת הרכבת המהירה, תחנת יצחק נבון. התחנה נחשבת לאחת התחנות המרכזיות הגדולות והעמוסות בישראל.

תחבורה במזרח ירושליםעריכה

  ערך מורחב – מזרח ירושלים#תחבורה ציבורית

עד שנת 2004 שררה אנדרלמוסיה בקוי התחבורה הציבורית בשכונות הערביות במזרח העיר. עשרות חברות פרטיות ומשפחתיות הפעילו קווים בלתי סדירים או סדרים למחצה, בלא פיקוח נאות ובכלי רכב מיושנים. בשנת 2004 הגדירו עיריית ירושלים, משרד התחבורה ותוכנית אב לתחבורה ירושלים פרויקט לאיחוד החברות לחברה מאוחדת ובה חמש חברות-בנות, המופעלות לפי זיכיון. יחד עם נציגי האוכלוסייה תוכננו ונקבעו מסלולים קבועים. החברה מפעילה צי של מיניבוסים מתוצרת מרצדס, שנרכשו בסיוע משרד התחבורה. המיניבוסים צבועים באופן אחיד בתבנית פסים ירוק-לבן (לקווים פנים-עירוניים) או כחול-לבן (לקווים כפריים/פריפריאליים) ונקראים בעגה המקומית "זברות" או "אוטובוסים ערביים". המחירים מסובסדים ונקבעים לפי חוק[7].

מרכז ההפעלה הוא התחנה המרכזית של מזרח ירושלים שלה שני מסופים סמוכים: האחד ברחוב סולטאן סולימאן, ממזרח לגן הקבר, בין שער שכם ושער הפרחים, המשמש בעיקר את התחבורה הבין-עירונית, והשני בדרך שכם ממערב לגן הקבר מיועד לתחבורה העירונית.

הרכבת הקלהעריכה

  ערך מורחב – הרכבת הקלה בירושלים
 
רכבת קלה ברחוב יפו

כבר בתחילת שנות ה-90 העלו בעירייה את רעיון הרכבת הקלה כפתרון לעומסים בירושלים. ראש העיר דאז אהוד אולמרט הקים את צוות תוכנית האב לתחבורה בירושלים שירכז את כל התכנון התחבורתי בירושלים.

בשנת 2000 החלה הקמת הקו האדום של הרכבת הקלה בירושלים כשעבודות התשתית נעשות על ידי החברה העירונית מוריה והצבת המסילות על ידי המפעיל, סיטיפס. באוגוסט 2011 החלו נסיעות המבחן של הקו, ובדצמבר באותה שנה נכנסה הרכבת לפעולה מלאה. בשנת 2015 החלה העירייה על ידי מוריה בהכנת התשתית להרחבת הקו האדום, כשסיטיפס אמורה להציב מסילות. סיטיפס לא הייתה מעוניינת בהקמת המסילות, ומשרד התחבורה הוציא את המערכת למכרז, בו זכתה חברת כפיר, שהחליפה את סיטיפס כמפעילת הרכבת באפריל 2021.

קוווי הרכבת הקלה המתכוננים להתווסף לקו האדום הנוכחי הם:

הרכבל לכותל ולהר הזיתיםעריכה

  ערך מורחב – הרכבל לכותל

הנגישות לעיר העתיקה והכותל המערבי היא אולי הקשה ביותר מכל ירושלים בשל מיעוט הכבישים באזור ומסה כבדה של כלי רכב המבקשים להגיע למקום. הפועל יוצא הוא כי האזור שמסביב לעיר העתיקה פקוק כמעט תמיד וישנו צורך למציאת פתרון תחבורתי למבקשים להגיע.

כך נוצר לראשונה הרעיון של הקמת רכבל ראשון מסוגו בירושלים שישמש גם ככלי תחבורתי וגם תוספת אטרקציה תיירותית לירושלים.

הקמת הרכבל נמצאת בשלבי תכנון ואישור מתקדמים. מסלולו יחל באזור תחנת הרכבת הישנה לכותל ומשם יעלה לאזור מלון שבע הקשתות שבראש הר הזיתים לנקודת תצפית שתהיה בו על מרכז ירושלים והעיר העתיקה. ביוני 2019 אושר הפרויקט.

הרכבת לירושליםעריכה

  ערך מורחב – מסילת הרכבת יפו–ירושלים

קו הרכבת הראשון במזרח התיכון היה קו הרכבת ירושלים - יפו המשרת גם כיום את ירושלים.

בעבר הרכבות לירושלים היו מגיעות עד לתחנת החאן הישנה בירושלים אולם ב-2005 שודרג מעט הקו והוקמו תחנת הרכבת מלחה ובגן החיות התנ"כי. אולם גם לאחר שדרוג הקו מעטים הנוסעים בקו זה בשל זמן הנסיעה הארוך בגלל פיתולי המסילה.


  ערך מורחב – מסילת ירושלים - גנות

בשנת 2005 החלה בנייתו של קו הרכבת המהיר לירושלים שיעבור בסמוך למודיעין ומשם במנהרה מתחת להרי ירושלים, ועד לתחנת בנייני האומה.

בנובמבר 2016 אשרו משרד התחבורה ורכבת ישראל בשיתוף עיריית ירושלים תוכנית להארכת קו הרכבת מתחנת בנייני האומה ועד לתחנת הכותל המערבי[8]. על פי התכנון יבוצעו עבודות להארכת הקו לאורך רחוב יפו במפלס תת-קרקעי עד לממילא, שעל יד העיר העתיקה, ומשם ימשיך תוואי הקו כשהוא עדיין תת-קרקעי לכיוון הכותל המערבי באחת מ 2 חלופות, האחת היא: המשך הקו לאורך חומות העיר העתיקה ומחוצה לה, עד לשער האשפות, שם תוקם תחנת הכותל, ואילו החלופה השנייה מציעה: כניסה אל תוך העיר העתיקה מאזור מגדל דוד מערבה תחת הרובע היהודי, לכיוון רחבת הכותל.

התוכנית להארכת הקו, מצריכה כריית מנהרה באורך של למעלה מ 3 קילומטרים, כאשר לפי המתוכנן, הכרייה תעשה מכיוון העיר העתיקה לכיוון תחנת האומה וזאת כדי לא להפריע לפעילות השוטפת בתחנת האומה.

לפי התוכנית תוקם בנוסף גם תחנת ירושלים מרכז, באזור הצטלבות הרחובות יפו והמלך ג'ורג'. מיקום התחנה באזור זה, יאפשר למשתמשים בה, נגישות למסלול הקו האדום הקיים והקו הכחול המתוכנן של הרכבת הקלה בירושלים, ולהמשיך בנסיעה כמעט לכל נקודה מרכזית בעיר. התחנות המתוכננות וכן המסילה יבנו בעומק של כ-50 מטרים מתחת לפני הקרקע. עלות הפרויקט מוערכת בכ-2 מיליארד שקל.

הקו, שנפתח חלקית ב-25 בספטמבר 2018, מפעיל רכבות מתחנת הרכבת ירושלים – יצחק נבון לתחנת הרכבת נמל התעופה בן-גוריון.

תחבורה אוויריתעריכה

לאחר מלחמת ששת הימים הופעל שדה התעופה ירושלים בעטרות, שדה שהוקם עוד בתקופת המנדט הבריטי מצפון לעיר, כשדה תעופה בינלאומי של ירושלים, אשר שימש לתחבורה אווירית אזרחית וצבאית של מטוסים קטנים ומסוקים. בפועל, רוב פעילותו של נמל תעופה עטרות הייתה פנים-ארצית. מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה בשנת 2000 הוחלט להפסיק את הטיסות לשדה תעופה זה בעקבות החשש ליירוט המטוסים מהכפרים הערבים הסמוכים. ומאז לא מתקיימות טיסות אליו וממנו ובמקום שוכן כיום בסיס מג"ב.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה