תחבורה ציבורית בישראל

התחבורה הציבורית הפנים-ארצית בישראל

התחבורה הציבורית הפנים-ארצית בישראל מתבצעת בעיקר באמצעות אוטובוסים, מוניות, מוניות שירות ורכבות בין עירוניות.

את התחבורה הציבורית בישראל מנהל באופן ריכוזי משרד התחבורה, אשר באחריותו מתן זיכיונות ורישיונות למפעילים פרטיים ופיקוח על הביצוע, הגדרת מסלולי הקווים ותדירותם, קביעת תעריפי המחירים והסדרת אמצעי התשלום.

מאפיין בולט של התחבורה הציבורית בישראל היא השבתה כמעט מוחלטת בשבתות ובחגים. עוד בולט, בהשוואה למרבית המדינות המפותחות, היעדרן של מערכות להסעת המונים בערים הגדולות. בירושלים פועל הקו האדום, קו יחיד של רכבת קלה. בתל אביב צפוי להפתח בשנת 2022 הקו האדום קו רכבת קלה ראשון בתל אביב.

בשנת 2017 נרשמו 850 מיליון נסיעות נוסע באוטובוסים וברכבות, מתוכם 744 מיליון באוטובוסים, 64 מיליון ברכבת ישראל ו-42 מיליון ברכבת הקלה בירושלים.[1]

אוטובוסיםעריכה

  ערך מורחב – אוטובוסים בישראל

קווי האוטובוס בישראל מחולקים ל-66 אשכולות, המופעלים על ידי 20 חברות אשר קיבלו זיכיון להפעלת אשכול מסוים במכרז, או מפעילות אותו עוד בטרם החלוקה לאשכולות ופרסום המכרזים.

חברות תחבורה שהיו פעילות בעברעריכה

מוניות, ומוניות שירותעריכה

  ערכים מורחבים – קווי שירות בישראל, מוניות בישראל

מונית שירות היא מונית המכילה עד כ-10 נוסעים. הנוסעת במסלול קבוע ומעלה ומורידה נוסעים לאורך כל הדרך. למוניות השירות בניגוד לשירות האוטובוסים אין לו"ז קבוע. מוניות שירות קיימות במספר קווים מצומצם. שבהן לחברות מוניות השירות רווחי להפעיל קווים. והכיסוי שלהן די מוגבל. ברוב אזורי הארץ. יתרון למוניות השירות זה שבחלק מהקווים הן פועלות בשבת כאשר שירות האוטובוסים והרכבות פוסק, וכן האפשרות היחידה לשלם בה היא במזומן במוניות השירות. בניגוד לאוטובוסים בהן התשלום נעשה ברב קו בלבד.

רכבותעריכה

  ערך מורחב – רכבת ישראל

החל משנות התשעים חל שיפור ברשת הרכבות במדינת ישראל, הרשת מתרחבת וקווים ותחנות חדשות נפתחות. בהדרגה התרחב השירות כך שיפעל לאורך כל שעות הפעילות מבאר שבע בדרום, ועד לנהריה וכרמיאל בצפון. ישנן תוכניות להרחיב את הרשת עד לאילת וקריית שמונה. רכבת ישראל הסיעה בשנת 2019 כמעט 70 מיליון נוסעים.

חלק מהקווים של רכבת ישראל מהווים אלטרנטיבה יעילה לרכב הפרטי. כך למשל הקו מהגליל המערבי דרך חיפה לגוש דן, מהווה חלופה לא רק לשירות האוטובוסים אלא גם מהיר בחלק ניכר משעות היום מהרכב הפרטי, וכך גם הקו המהיר לירושלים דרך נתב"ג. אם זאת, בתחנות רכבת רבות, בעיקר מסיבות היסטוריות, המסילות והתחנות נמצאות מחוץ לערים, לדוגמה בנתניה, אשדוד ואשקלון. ריבוי התחנות בקווים מסוימים יוצרת נסיעה איטית יחסית.

רכבות קלותעריכה

  ערכים מורחבים – רכבת קלה בישראל

בירושלים פועל מאז אוגוסט 2011 הקו האדום. בעתיד יתווספו הקו הירוק והקו הכחול.

בתל אביב צפוי להיפתח בנובמבר 2022 הקו האדום, עם מקטע תת-קרקעי. בעתיד יתווספו הקו הסגול והקו הירוק.

בבאר שבע מתוכננת רכבת קלה עם שני קווי נוסעים ברחבי העיר.

וכמו כן בין חיפה לנצרת מתכוננת רכבת קלה בין-עירונית.

פוניקולרעריכה

בישראל קיים פוניקולר אחד הנמצא בחיפה - הכרמלית.

רכבליםעריכה

בישראל מופעלים 4 רכבלים ציבוריים תיירותיים והם רכבל חיפה, רכבל מנרה-קריית שמונה, רכבל מצדה, רכבל ראש הנקרה.

נוסף על כך, מופעל רכבל הרכבלית בחיפה כתחבורה ציבורית,[2] הרכבל מקשר בין מרכזית המפרץ, הטכניון ואוניברסיטת חיפה. הרכבל מופעל על ידי חברת כבל אקספרס אשר משותפת ל"נתיב אקספרס" ו"בורסה" הטורקית.[3]

מערכת מטרועריכה

  ערך מורחב – מערכת להסעת המונים במטרופולין תל אביב - קווי מטרו

מערכת עתידית של רכבת תחתית בתל אביב הבנויה משלושה קווים שתהיה מערכת משלימה לרכבת הקלה בתל אביב.

תעופה פנים-ארציתעריכה

בישראל קיימים מספר נמלי תעופה המשמשים לתחבורה אזרחית פנים-ארצית (טיסות סדירות) והם: נתב"ג (שער הכניסה המרכזי של ישראל והגדול בנמלי התעופה בה), נמל התעופה רמון (תמנע).

בישראל קיימים גם מספרי מנחתים ושדות תעופה קטנים יותר מההגדרה המוכרת "נמל תעופה" והם: נמל התעופה חיפה, שדה התעופה ראש פינה (מחניים) ושדה התעופה הרצליה.

שלוש המטרופוליניםעריכה

  ערכים מורחבים – תחבורה ציבורית בחיפה, תחבורה ציבורית בירושלים, תחבורה ציבורית בתל אביב


תחנה מרכזיתיצחק נבוןמלחהגן החיות התנ"כירכבתרכבתהדסה עין כרםהר הרצלהרכבת הקלההרכבת הקלהרכבת תת-קרקעיתהקו הכחולהרכבת הקלההרכבת הקלההקו הכחולרכבת הכותלהרכבל לכותלהעיר העתיקהממילאהמרכזרכבת תת-קרקעיתרכבת תת-קרקעיתרכבת תת-קרקעית 
תרשים של מערך התחבורה הציבורית בירושלים:
רכבת (בשחור), הרכבת הקלה - הקו האדום (באדום), הקו הכחול - אוטובוסים מרווחים (בכחול), המשך מתוכנן של הרכבת, של הקו האדום ושל הקו הכחול בקווים דקים, כך גם הרכבל לכותל בסגול, ותחנת האוטובוסים המרכזית


לחצו כדי להקטין חזרה
רכבת מרכזרכבל חיפהמנהרות הכרמלכרמליתרכבת בת גליםמרכזית חוף הכרמלמרכזית המפרץרכבת ישראלמטרוניתאוניברסיטת חיפההטכניוןרכבלית 

תרשים של מערך התחבורה הציבורית בחיפה:
רכבת ישראל (בשחור), כרמלית (בכחול), מטרונית (בצהוב), רכבל חיפה (בירוק), רכבלית (באדום) ותחנות אוטובוסים מרכזיות מרכזית המפרץ ומרכזית חוף הכרמל


מסוף כרמליתתחנת קרליבךרכבת האוניברסיטהשדה דובתחנת ארלוזורובתחנה מרכזיתהקו האדוםהקו האדוםהקו הירוקהקו הירוקהקו הירוקהקו הירוקרכבת השלוםרכבתרכבתרכבתרכבתרכבתהקו הירוקהקו הירוקרכבת ההגנהרכבתרכבתהקו הסגולהקו הסגולהקו הסגולהקו הסגולהקו הסגולהקו הירוקהקו הירוקהקו הירוקרכבתהקו האדוםהקו הסגולהקו הסגולהקו הסגולהקו האדוםכיכר רביןרחוב דיזנגוףתחנת שאול המלךהקו הירוקהקו הירוקהקו האדום 
תרשים של מערך התחבורה הציבורית בתל אביב:
רכבת (בשחור), הרכבת הקלה - הקו האדום המתוכנן (באדום), הרכבת הקלה - הקו הירוק המתוכנן (בירוק), הרכבת הקלה - הקו הסגול המתוכנן (בסגול, הקווים מעל הקרקע דקים יותר), והתחנה המרכזית והמסופים של האוטובוסים


היסטוריהעריכה

 
מודעה על שינוי מחירי תחבורה ציבורית (מוניות שירות) בקווי חיפה - תל אביב, 1932

לפני קום המדינהעריכה

עם תחילת סלילת דרכים בארץ ישראל החל מאמצע המאה ה־19, החלה להתפתח תחבורה ציבורית בין־עירונית על הדרכים החדשות באופן פרטי ובלתי מאורגן כמעט, באמצעות עגלות ודיליז'נסים שהובלו על ידי בעלי חיים שנעו על הדרכים החדשות. תחבורה ציבורית עירונית כמעט ולא הייתה קיימת ברחבי הארץ עקב קוטנם של מרכזי האוכלוסין, והחלה להתפתח בהתאמה להתפתחות האורבנית של ירושלים, תל אביב־יפו וחיפה.

תחילת התחבורה הציבורית הממונעת בישראל בראשית ימי המנדט הבריטי. לאחר מלחמת העולם הראשונה רכשו מספר צעירים יהודים משאיות מעודפי הצבא הבריטי. בארגזי המשאיות התקינו ספסלי ישיבה, שהסבו אותן לאוטובוסים מאולתרים להסעת נוסעים בתשלום. הדרכים באותה תקופה היו משובשות, ולצד התחרות עם התחבורה הציבורית הוותיקה המובלת על ידי בעלי החיים, הייתה גם תחרות חריפה בין הנהגים, ובין קבוצות נהגים שונות, יהודיות וערביות. בתקופות שונות הייתה הנסיעה בדרכים שונות מסוכנת בשל מפגעים ערבים שהתנכלו לתחבורה היהודית. חלוצי האוטובוסים החליטו להתאגד לשיתוף פעולה שיסייע להם להתמודד במאורגן עם הקשיים. בתחילה התאגדו מפעילי האוטובוסים בקואופרטיבים קטנים, אשר בהמשך התאגדו לקבוצות גדולות.

ב-1 בינואר 1933 נוסד הקואופרטיב "אגד" כתוצאה של מיזוג של ארבע חברות תחבורה ציבורית קטנות במרכז הארץ: (המהיר, הגה, קדימה והתאחדות הנהגים). כ-13 שנה אחר כך, ב-1 בדצמבר 1945, נוסד הקואופרטיב "דן" כתוצאה מאיחוד של שני ארגונים שעסקו בהפעלת תחבורה ציבורית ברחבי גוש דן - "גלי המעביר" ו"איחוד רגב".

לאחר קום המדינהעריכה

לאחר קום המדינה על פי הצעתו של שר התחבורה הראשון דוד רמז לאחד את כל מפעילי התחבורה הציבורית בארץ לקואופרטיב אחד, מוזגו לאגד עוד מספר קואופרטיבים. הגדולים בהם קואופרטיב "דרום יהודה", שנוסד בשנת 1931 מאיחוד של קואופרטיב "דרום" וקואופרטיב "יהודה", ושח"ר (שירותי חיפה רבתי), תאגיד שנוצר בדצמבר 1947 מאיחוד של קואופרטיב "חבר" וקואופרטיב "משמר המפרץ" שפעלו באזור חיפה. לצד אגד ודן פעל גם קואופרטיב התחבורה הירושלמי המקשר, שמוזג אל אגד ב־1967.

חברת מרגלית זכתה בהמשך במערך התחבורה הציבורית למודיעין שזה מקרוב נוסדה.

 
מתקן לפריטת כסף

מאז, ועד ראשית שנות ה־2000 היוו הקואופרטיבים "אגד" ו"דן" מונופול בתחום האוטובוסים הציבוריים באזורי זיכיון קבועים אשר חולקו ביניהם. לאורך המאה ה-20 צורת התשלום המועדפת לנסיעה באמצעי התחבורה הציבורית השונים הייתה במזומן ובאוטובוס עצמו (Manual fare collection), אם כי ניתן היה לרכוש כרטיסי נסיעה גם בתחנות מרכזיות. שיטה זו יצרה עיכוב רב בזמן הנסיעה עקב עמידה ארוכה של האוטובוס בתחנות, בעת שנוסעים המתינו לתורם לשלם לנהג והנהג טיפל בקבלת התשלום וניפוק כרטיס לנוסע. על מנת לקצר את משך זמן העצירה בתחנות, הכניסו לשימוש כרטיסיות נייר אשר הפחיתו את מספר הפעמים שנוסע צריך לשלם על נסיעה. לרוב כרטיסייה כללה נסיעה אחת או יותר בחינם ובכך הייתה משתלמת יותר. הסדר תשלום נוסף שהונהג היה "חופשי חודשי".

 
כרטיסייה של אגד משנת 1945

לקראת סוף שנות ה-90 של המאה ה-20, בממשלת נתניהו הראשונה, החל משרד התחבורה בהכוונת ראש הממשלה בתהליך של פתיחת שוק התחבורה הציבורית לחברות נוספות באמצעות מכרזים אזוריים, במטרה להוריד את המחירים ולהרחיב את שעות הפעילות ומגוון הקווים. צעד שנתקל בהתנגדות עזה מחברת אגד.[4]

בשנת 2002 הבשיל התהליך להוצאת אשכולות של קווי שירות מידי אגד ודן לחברות נוספות באמצעות מכרזים. החברות התחרו במכרז על התעריף הנמוך ביותר שיגבו לדמי נסיעה, או על דמי הסבסוד הממשלתי הנמוכים ביותר שיזדקקו לו, או על העלות הכוללת של תפעול השירות.[5] תהליך הרפורמה שמבצע משרד התחבורה נתקל בחששות וביקורת, בכך שבעצם היא אינה אלא החלפה של מונופול אחד במונופול חדש, לעיתים אף ללא הוזלה משמעותית ותוך פגיעה משמעותית ברמת השירות, בגלל התנאים שמכתיב משרד התחבורה.[דרוש מקור] על פי הביקורת, משרד התחבורה מטיל במכוון הגבלות הפעלה על חברות באות קו מאחר שהדבר מנוגד לעקרון הרשת התחבורתית. הפעלת קו תח"צ על ידי שני מפעילים בו זמנית מביא לתקלות תפעול רבות תוך השפעה על כל הרשת. לכן התחרות הקיימת בין מפעילים היא על אזורי פעילות כאשר הרגולטור מונע פגיעה בין המפעילים (מפעיל שנכנס לתל אביב אינו יכול לאסוף בה מאחר שהוא פוגע בהכנסות חברת דן).[דרוש מקור] מחקר שנערך בשנת 2006 עבור משרד התחבורה על ידי הפרופסורים יורם שיפטן וניר שראבי, הראה כי ברוב האשכולות שעברו את המכרזים של הרפורמה עלו מצד אחד היקף השירות והיקף הנסועה, ומצד שני ירדו מחירי הכרטיסים.[5]

ב-2010 אימץ שר התחבורה את מסקנות ועדת הבדיקה בנושא הפרדה מגדרית בקווי מהדרין והוחלט לאפשר את ההפרדה באופן התנדבותי ומנגד על הנהגים הוטלה האחריות לוודא שלא מטרידים נוסע.

בראשית 2012 הוטלו מגבלות על נסיעת חיילים ברכבת בימי ראשון ונחנך מערך הסעה חלופי.

בתחילת העשור השני של המאה ה-21 הוכנס לשימוש כרטיס הרב-קו שנועד ליישם בישראל כרטוס משותף והשימוש בו מבוסס על שיטות הקיימות במדינות שונות בעולם. בשלב ראשון של הכנסת המערכת, היא החליפה את כרטיסי הנייר-כל ההסדרים, כולל כרטיסיות, הוטענו באופן אלקטרוני לכרטיס.

עד 2015 הונהגה בגוש דן ובחלק הקווים הבין-עירוניים לגוש דן שיטת "ערך צבור", בה הנוסע מטעין סכום עגול (מ-30 עד 200 ש"ח) בכרטיס שברשותו ומקבל תוספת של 25% לסכום שהטעין, בהתאם להנחה של פרופיל הנוסע. הטענת סכום עגול לכרטיס מפשטת את התשלום (נמנע הצורך להתעסק בעודף) וכך מקצרת את זמן העמידה בתחנה. בשיטה הזו, התשלום באמצעות הכרטיס לטובת נסיעה בגוש דן, היה מזכה את הנוסע למעבר חופשי בין הקווים, במהלך ה-90 דקות שעברו מהעלייה לאוטובוס הראשון. בפרק זמן זה, הטענת ערך צבור בתל אביב לא הייתה שימושית בחיפה, גם אם היה מדובר באותו סכום נסיעה ואותה חברה. באותן שנים לכל חברה היה כרטיס רב קו משלה ולעיתים היו תקלות שונות בתפעול ורכישת הסדרי נסיעה מחברות שונות. לדוגמה, בחלק מהאוטובוסים לא היה ניתן להטעין הסדר ערך צבור באוטובוסים, אלא רק לנצל סכום שהוטען. כמו כן, הטענת ערך צבור בגוש דן לא הייתה שמישה לרכישת נסיעות בערים אחרות, גם במקרים בהם העלות הייתה זהה. ב-1 בינואר 2016 הורחב ההסדר למטרופולינים נוספים (רפורמת התעריפים) וערים נוספות בסביבתן כך שהטענת סכום בגוש דן הייתה ניתנת לשימוש גם בחיפה, ירושלים, באר שבע ובפריפריה של אותם מטרופולינים. בנוסף, בערים שונות בוטלו הכרטיסיות והוחלפו בשיטת הערך הצבור.

חוקים ותקנותעריכה

רישיון הקו - כל התחבורה הציבורית בישראל מתוכננת ברשת אחת עליה ממונה הרגולטור. לא ניתן להפעיל קו תח"צ ללא רישיון. רישיונות אלו מפרטים את הגדרת הקו, לוחות הזמנים, מסלול, תחנות, קודי מחירון. מערך הרישיונות מצוי במאגר מידע אינטרנטי הפתוח לכל מפתחי האפליקציות בתחום.

כל המפעילים בישראל מחויבים בהפעלת מערכת רב-קו וכרטוס חכם בשילוב מערכת ניהול צי רכב מבוססת לוויין.

עלויות וסבסודעריכה

ברוב המכרזים משרד התחבורה קבע את המחירים בעצמו ולא מאפשר לחברות לקבוע אותם וזאת בשל סיבה ברורה: מחירי הפעלת התחבורה הציבורית יקרים בפועל, הרבה יותר מהתשלום אותו מבצע הנוסע (מערך התח"צ בישראל מסובסד עד לרמה של 50% מסך המחזור הכספי), לפיכך מחירי הנסיעה נקבעים על ידי המדינה באופן בלעדי וזאת באמצעות צו הפיקוח למחירים המתפרסם פעמיים בשנה.

אמצעי תשלוםעריכה

באמצעי התחבורה הציבורית ניתן לשלם באמצעות כרטיס רב קו, בהטענתו מראש בערך צבור או במנוי תקופתי, באמצעות מזומן או בכרטיס אשראי. את ההטענה ניתן לבצע דרך מכונות טעינה, אפליקציות (בסמארטפונים בהם קיימת טכנולוגיית תקשורת טווח אפס) או במחשב. ניתן לקרוא גם את נתוני הכרטיס (אילו הסדרים קיימים וכמה) באופן עצמאי באמצעות הסמארטפון.

ניתן לשלם גם באמצעות אפליקציות ייעודיות שלא באמצעות רב קו, כאשר התשלום עבור כל הנסיעות מתבצע בחיוב בדיעבד בסוף החודש דרך כרטיס אשראי.

החל מ-1 באוגוסט 2022, במסגרת רפורמת "דרך שווה" בוטלה האפשרות לשלם במזומן אצל הנהג באוטובוס. אך עדיין קיימת אפשרות לקנות כרטיס נייר לנסיעה בודדת ברכבת בלבד.

פותחה גם אפליקציה ייעודית לציבור שאין לו גישה לאינטרנט לטעינה בעמדות נגישות שנמצאות בבתי הכנסת 'קהילות'. שם ישנה אפשרות לטעינה עצמאית באמצעות כרטיסי אשראי או מוזמן.

תעריפי הנסיעותעריכה

כחלק מהשליטה הממשלתית המוחלטת על ענף התחבורה הציבורית, נקבעים מדי תקופה תעריפי הנסיעות השונים (לפי קוד מחיר), סוגי הכרטיסים אותם רשאית כל חברה למכור באזורים שונים, וקוד המחיר המשויך לקטעי נסיעה שונים. כל אלו נקבעים בצו פיקוח על מחירי מצרכים ושירותים המוצא למחירי הנסיעה בקווי השירות באוטובוסים, דמי נסיעה ברכבת ומחירי נסיעה במוניות (מוניות ספיישל ומוניות שירות). צו זה נחתם על ידי שר התחבורה ושר האוצר, ולחברות התחבורה הציבורית אין יכולת להעלות מחירים או להעניק הנחות מעבר לצו.

במהלך השנים בוצעו מספר שינויים ורפורמות בתעריפי הנסיעה:

בתחילת 2016 נערכה רפורמה בתעריפי הנסיעה בתחבורה הציבורית במטרופולינים (חיפה, תל אביב, ירושלים ובאר שבע).[6]

ב-1 בפברואר 2016 הוזלו תעריפי הנסיעה באוטובוסים וברכבות ב-14.5%, באמצעות הגדלת הסובסידיה הממשלתית לחברות התחבורה.[7] בחלק מהמקומות, למשל בבאר שבע, ההוזלה נעשתה, למרות ההבטחה המפורשת של שר התחבורה, מהמחיר המוטעה של הרפורמה ולא מהמחיר הקיים, מה שלמעשה ייקר את התעריפים בצורה משמעותית.

ב-28 במרץ 2018 נערכה רפורמה נוספת, הפעם בתעריפי הנסיעה הבינעירוניים, בה הוצעו חוזי נסיעה בינעירוניים תקופתיים ובעיקרם חופשי יומי וחופשי חודשי, וכן חוזה חופשי יומי וחודשי כלל-ארצי במחירים מוזלים. חוזים אלה מאפשרים שילוב ומעבר חופשי בין כל אמצעי התחבורה הקיימים (אוטובוס, רכבת, רכבת קלה, מטרונית ועוד) באזורים המוגדרים.

ב-1 באוגוסט 2022 נכנסה לתקופה רפורמת "דרך שווה", הרפורמה מבטלת את כל התעריפים הקודמים שהיו בתוקף ובונה מבנה תעריפים חדש המבוסס על מרחק הנסיעה (ק"מ) בין המוצא ליעד. כמו כן הרפורמה מאחדת את כל המנויים התקופתיים שהיו בתוקף (חופשי-חודשי, חופשי-שבועי, חופשי-יומי), למספר מצומצם של מנויים תקופתיים חדשים כגון: חופשי-ארצי: המאפשר נסיעה לכל החודש בכל האוטובוסים ברחבי הארץ, למעט אילת. חופשי-אזור 1: המאפשר נסיעה לכל החודש בכל האוטובוסים במרחק של עד 40 ק"מ, בין יישובים נבחרים (אזור 1 לפי מפת הרפורמה), וכן קיימים מנויים תקופתיים המשלבים חופשי-ארצי (אוטובוסים בכל רחבי הארץ), משולב עם נסיעות ברכבת ישראל (לפי מרחק הנסיעה). וכן גם מנויים של חופשי-יומי.

על פי הרפורמה ועל פי צו המחירים, מוענקות הנחות לנוסעים שונים (נכון לאוגוסט 2022):

  • נוער (עד גיל 18) - 50% בטעינת ערך צבור או במנויים תקופתיים.
  • אזרח ותיק (גבר מעל גיל 67, אישה מעל 62, עד גיל 75) - 50% בטעינת ערך צבור או במנויים תקופתיים.
  • נכה וזכאי הביטוח הלאומי - 50% (רק בטעינת ערך צבור).
  • סטודנט - בתשלום באמצעות רב קו: סטודנט זכאי לרכישת מנוי חופשי-חודשי (חופשי-ארצי, חופשי-אזור 1, חופשי-ארצי משולב רכבת) למשך הסמסטר בהנחה של 45%. ולרכישת מנוי חופשי-חודשי (חופשי-ארצי, חופשי-אזור 1, חופשי-ארצי משולב רכבת) למשך כל השנה בהנחה של 50%. בשני המקרים זכאי הסטודנט גם להנחה של 50% בטעינת ערך צבור. למי שאינו בוחר לרכוש את אחד משני המנויים, זכאי להנחת 33% בטעינת ערך צבור. בתשלום באמצעות אפליקציות ייעודיות: זכאי הסטודנט להנחה של 33% בלבד.
  • מלווה עיוור זכאי להנחת 50% בטעינת ערך צבור.

ישנם הזכאים לנסיעה חופשית בתחבורה ציבורית ללא תשלום:

  • אזרח ותיק מעל גיל 75

המימון הממשלתיעריכה

התשלומים של הנוסעים בעת הנסיעה באוטובוס מועברים על ידי חברות האוטובוסים למשרד התחבורה, ובמקביל משרד התחבורה מתקצב את חברות אוטובוסים ללא קשר למספר הנוסעים.[8]

המרכיב העיקרי בקביעת גובה התשלום שמשרד התחבורה מעביר לחברות האוטובוסים הוא מספר הקילומטרים. כתוצאה מכך לחברות האוטובוס יש אינטרס כלכלי להפעיל אוטובוסים שגומאים קילומטרים רבים עם מינימום עצירות, ולמשרד התחבורה שהוא הגוף שמאשר את מסלולי התחבורה הציבורית בסופו של דבר יש אינטרס לקצר קווים בשל כך.[8]

הנגשת המידע לנוסעיםעריכה

 
שלט אלקטרוני ניסיוני המציג זמני הגעה בקריית אריה, פתח תקווה (2010)

למרות ריבוי המפעילים, עד שנת 2010 לא הוקם בישראל מאגר מידע אחד אשר מרכז את מלוא המידע הרלוונטי מכל אחד מהמפעילים, המאפשר להציע לכל פונה מידע בדבר מסלולי נסיעה המשלבים שימוש בשירותיהם של מפעילים שונים. בשל כך, הנוסע היה נאלץ לבדוק את אפשרויות הנסיעה אצל כל חברה בנפרד. הדבר הכביד מאוד על מי שנזקק לשירותי התחבורה הציבורית, והיווה תמריץ שלילי לשימוש בשירותים אלה עבור מי שבאפשרותו להחזיק ברכב פרטי. בנוסף, לציבור הנוסעים לא ניתנים אמצעים בסיסיים לקבלת מידע אודות קווי השירות, זהות המפעילים, תחנות האיסוף וזמני השירות גם בתחנות האיסוף עצמן. בנוסף לא היה קיים מערך מסודר של מתן דיווח בזמן אמת על עיכובים או שינויים בלוחות הזמנים. על פי בדיקת מבקר המדינה (דו"ח שנתי 59ב' לשנת 2008), בכ-60% עד 100% מתחנות האוטובוס של חלק מהמפעילים, אין פרסום של לוחות זמנים ומפות הקווים. לכן, בהיעדר כתובת ברורה לקבלת מידע חיוני זה, נגרמת טרחה רבה לנוסעים, בזבוז זמן והוצאות כספיות. כל אלה מהווים תמריץ שלילי עד לכדי חסם של ממש בפני שימוש בתחבורה הציבורית.

בשנת 2010 אושר בקריאה שנייה ושלישית במליאת הכנסת תיקון לפקודת התעבורה המורה להקים מאגר מידע ארצי שירכז את כל המידע הנוגע לפעולת קווי השירות של התחבורה הציבורית, ולאפשר את הנגשת המידע לציבור הרחב באופן שיביא להרחבת ולייעול השימוש בתחבורה הציבורית. התיקון הוגש על ידי ח"כ שלי יחימוביץ', ח"כ יריב לוין וח"כ נחמן שי ובסיוע ארגון "תחבורה היום ומחר". המידע יסופק ללא תשלום באמצעות הטלפון, האינטרנט ומערכות מידע אלקטרוניות בתחנות האיסוף. בהצעת החוק נכתב כי הרחבת השימוש בתחבורה הציבורית היא יעד בעל חשיבות עליונה, שיש לו נגיעה לתחומים רבים בחיי החברה והמשק בישראל. השינוי נכנס לתוקף בתחילת שנת 2012.

בעקבות השינוי נכנסו לפעילות מוקד "כל קו" של משרד התחבורה, לתחנות שונות בארץ חוברו צגים אלקטרוניים קטנים המציגים את זמני הגעת האוטובוסים הקרובים, מאגר המידע של זמני הגעת האוטובוסים הונגש ומפתחי אפליקציות שונות עושים בו שימוש ומאפשרים לנוסעים לדעת בזמן אמת אם האוטובוס שלהם מקדים או מאחר.

ליקויים וביקורתעריכה

יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: הפרק לא עוסק בבעיות המהותיות של התחבורה הציבורית בישראל. ומתעסק בזוטות. פירוט בדף השיחה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

בתחילת העשור השני של המאה ה-21 אירעו מספר שביתות בשירות רכבת ישראל דבר שגרם לעומס רב באוטובוסים ופגע ביכולת הנוסעים להסתמך על שירות הרכבת.

הוויכוח הציבורי והפוליטי על הפעלת תחבורה ציבורית בשבתעריכה

  ערכים מורחבים – תחבורה ציבורית בשבת, מיזמי תחבורה ציבורית הפועלת בשבתות

אחת מנקודות הביקורת המרכזיות על פרויקט קווי לילה הוא שאינו פועל בשישי בערב. בין הסיבות להעדפת רכב פרטי על תחבורה ציבורית היא אי זמינותה בשבת,[9][10] כאשר התחבורה בחיפה וקווי מוניות שירות הם החריגים היחידים.

בעקבות אי קיום תחבורה ציבורית בשבתות וחגים, נחנכו במספר ערים מרכזיות[11] חברות פרטיות ("שָבּוּס" ו"נוֹע תנוע"). שמטרתן להציע שירותי הסעות בשבתות,[12][13] אך הרחבה משמעותית הגיעה בשנת 2019 נחנך "נעים בסופ"ש". התופעה המתרחבת נתקלה בהתנגדות של גורמים פוליטיים חרדים שניסו לפעול לסיכולה.[12]

מונופולעריכה

קיימת ביקורת על המונופול שמוענק שחברות התחבורה הציבורית והאיסור בחוק על איסוף נוסעים בתשלום ללא רישיון מיוחד. כנגד הטענה שקיום מונופול חיוני כדי שהחברה התיצובית תבצע איסוף ממקומות רחוקים ובלתי רווחיים, משיבים המבקרים כי ניתן להשיג זאת באמצעות תקציב ייעודי שיינתן ישירות לאותם יישובים במקום חלק מהסבסוד המוענק כיום לחברות הציבוריות.[8]

עדיפות לרכב פרטי על פני תחבורה ציבוריתעריכה

לאורך שנים המדינה השקיעה רבות בתשתיות רכב פרטי, כדוגמת הוספת נתיבים או סלילת כבישים מהירים[14] דבר שהוביל במקרים רבים לפערים משמעותיים בזמני נסיעה לטובת הרכב הפרטי, הן במטרופולינים והן בפריפריה, ומאידך לגידול בהיקף פקקי התנועה.[15][16]

הכנסות ממיסויעריכה

בין הטענות לגורמים להעדפת רכב פרטי הן ההכנסות שהמדינה מקבלת בשל ייבוא כלי רכב - מיסים על קניית רכב, אגרות רכב ודלק.[17][18] הנחה זו מתעלמת מהנזק הכספי למשק, ובעקיפין לאוצר המדינה, מאובדן שעות עבודה בפקקים, זיהום אוויר, ותאונות דרכים[דרוש מקור].

תכנון ותפעול לקויעריכה

במקומות שונים דווח על אוטובוסים יחסית ריקים שיוצאים מיישובים, תדירות נמוכה של קווים או היעדר של חלופות ישירות לעומת קווים מאספים שזמן הנסיעה שלהם ארוך משמעותית מה שיוצר עדיפות לנסיעה ברכב פרטי. תלונות נוספות הן על הקישור המסורבל בין קווים רבים (דורש החלפות מרובות) או זמני המתנה ארוכים.[16]

בסקר שפרסמה עמותת אור ירוק בשנת 2010, עלה המניע של מרבית הנמנעים משימוש בתחבורה ציבורים הוא בעיות בנוחות ובזמינות.[8]

הוצע לשלב מוניות שירות כפתרון ביניים עבור הפריפריה אך נכון למרץ 2017, הסדרתן מתעכבת.[19]

מידע לא נגיש ותמחור לא פשוטעריכה

בעבר היו תלונות על מידע לא נגיש ותמחור מסורבל. הרפורמות בעשור האחרון פתרו את רוב הבעיות האלו, לצד יצירתן של אפליקציות לנוסעים בתחבורה הציבורית, אך הליקויים עדיין תקפים בחלקם לפריפריה.[16]

בעלות בידי יבואני רכבעריכה

חברות האוטובוסים שבבעלות יבואני רכב נמצאות בתחתית הטבלה של דירוג חברות האוטובוסים בדו"חות של הרשות הארצית לתחבורה ציבורית, שמשכלל זמן דיוק לוחות זמנים, אמינות, ניקיון, צפיפות, שביעות רצון כללית, ועוד. עיתונאים, עמותות, ואנשי ציבור מזהירים מפני חשש לניגוד עניינים כתוצאה מבעלות של יבואני רכב על חברות תחבורה ציבורית. בתחקיר של יגאל גואטה, הוא נותן כדוגמה את יבואן סוזוקי שמחזיק חצי מהבעלות בחברת מטרופולין, שדורגה אחת לפני אחרונה מבין חברות האוטובוסים בעת פרסום התחקיר. גם חברות קווים וסופרבוס נמצאות בבעלות חלקית של יבואני רכב.[20][21] שתי חברות רכב החלו להתמודד על רכישת נתח ממניות חברת התחבורה אגד בשנת 2021: קרסו מוטורס (יחד עם קרן אלומה וקבוצת מגדל)[22] וקבוצת כלמוביל (יחד עם קרן פורטיסימו קפיטל); שתיהן עלו לשלב הסופי ברכישה בתחילת 2022.[23]

פיתוח עתידיעריכה

רכבות קלותעריכה

רכבת ישראלעריכה

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ משרד התחבורה הציג זינוק בשימוש בתחבורה הציבורית – אבל המציאות בשטח שונה, באתר TheMarker‏, 28 בפברואר 2018
  2. ^ אל-חי, ליאור (2021-08-19). "קרונית בכל 15 שניות: נסיעת בכורה לרכבל התחבורה הציבורית הראשון בישראל". Ynet. נבדק ב-2022-01-26.
  3. ^ ליאור גוטמן, נתיב אקספרס ובורסה הטורקית זכו במכרז להפעלת הרכבל בחיפה, באתר כלכליסט, 19 ביוני 2019
  4. ^ אגד התחייב להוריד מהאוטובוסים את השלטים בגנות נתניהו, גלובס, 22.03.1998
  5. ^ 1 2 ד"ר יניב רונן, תחבורה ציבורית בהתיישבות הכפרית (עמ' 8), מרכז המחקר והמידע של הכנסת
  6. ^ רפורמת התעריפים בתחבורה הציבורית, באתר של משרד התחבורה
    ליאור גוטמן, מתחילת ינואר: רפורמה מקיפה בתעריפי התחבורה הציבורית, באתר כלכליסט, 20 בדצמבר 2015
  7. ^ צבי לביא, אושר בכנסת: תעריפי התחבורה הציבורית יוזלו ב-14.5%, באתר כלכליסט, 18 בינואר 2016
    מהיום: הוזלה במחירי התחבורה הציבורית, באתר ‏מאקו‏‏, ‏1 בפברואר 2016‏
  8. ^ 1 2 3 4 יהודה פואה, ‏"לצאת מהקווים: בשׂורה לתחבורה ביישובים הקטנים", השילוח 16, אוקטובר 2019
  9. ^ יעל שנער, למה הישראלים לא מוכנים לוותר על המכונית?, באתר TheMarker‏, 13 בספטמבר 2012
  10. ^ נתי יפת, ‏"תחבורה ציבורית בשבת מובילה לצמצום השימוש ברכב פרטי", באתר גלובס, 4 בינואר 2017
  11. ^ בירושלים, תל אביב, רמת גן, באר שבע, פתח תקווה, ראש העין, חולון ובת ים
  12. ^ 1 2 אורן דורי, "גזר דין מוות למחלל שבת בפרהסיה": ש"ס תוקפת יוזמות פרטיות להסעה בשבת, באתר TheMarker‏, 12 באפריל 2017
  13. ^ קווי תחבורה ציבורית בשישי-שבת, אתר חופש
  14. ^ אסף זגריזק, רכב פרטי על חשבון תחבורה ציבורית: אלו הסיבות שבגללן כולנו תקועים בפקקים, באתר ynet, 7 בנובמבר 2017
  15. ^ אסף זגריזק, אוטובוס מול רכב פרטי: פערי הזמן נחשפים, באתר ynet, 9 באוקטובר 2017
  16. ^ 1 2 3 אורן דורי, המצוקה בתחבורה הציבורית בפריפריה: "זמן הנסיעה לעבודה מתארך פי 2 באוטובוסים", באתר TheMarker‏, 8 בנובמבר 2016
  17. ^ אייל אברהמי, שיא הציניות: הדוח שמנמק את המסים החדשים על רכב פרטי, ערוץ הספורט: עולם הרכב, ‏29 בדצמבר 2019
  18. ^ נדב איל, סתימה לאומית / דעה, באתר ynet, 14 בנובמבר 2017
  19. ^ אורן דורי, התוכנית לפיצוי מוניות השירות עוררה מחלוקת בממשלה - ומשרד התחבורה משך אותה ברגע האחרון, באתר TheMarker‏, 16 במרץ 2017
  20. ^ יגאל גואטה, מה הבעיה עם התחבורה הציבורית בישראל? - מחוץ לקווים, ניגוד עניינים ודירוג: החל מ-43 דקות; בעלות: מטרופולין, 6 דקות, סופרבוס וקווים, 9 דקות, ‏25 באוגוסט 2020
  21. ^ אגף פיקוח בקרה ורמת השירות, הרשות הארצית לתחבורה ציבורית, דוח בקרה חצי שנתי על פעילות מפעילי התחבורה הציבורית - דוח מסכם ארצי, חציון שני 2019, ‏18 במאי 2020
  22. ^ אביב לוי, אורי יוגב: "בהנפקה קיבלנו אמון מהמוסדיים שהבינו מי אנחנו. נגיע לקרן של מיליארדי שקלים", גלובס, ‏26 בדצמבר 2021
  23. ^ גולן חזני, בעלי מניות נגד יו"ר אגד: "שינה תנאים במכרז לריצוי המשקיעים", כלכליסט, ‏24 בפברואר 2022