תחקיר עיתונאי
תחקיר עיתונאי נעשה על ידי עיתונאים המבקשים לחשוף מידע שאינו ידוע לציבור. עבודתו של עיתונאי חוקר שונה מעבודתו של עיתונאי המדווח על התרחשויות. העיתונאי החוקר נרתם למשימה בדרך כלל בעקבות מידע על אירועים או תופעות הנראים על פניהם כמסתירים מחדלים או עבירות פליליות. עבודתו נעשית בחשאי כדי להגיע אל הפעילויות המרכזיות בנושאי התחקיר.
העיתונאי החוקר איננו חוקר משטרתי, ואינו יכול להגיע לאיסוף ממצאים כמוהו. יכולתו לאסוף פרטים בדרך כלל מוגבלת. מסקנותיו מהתחקיר, כפי שהן מוצגות על ידיו, יכולות להביא לחקירה נרחבת של הנושא על ידי גורמים המוסמכים לאסוף פרטים נוספים, לתקן את המצב הקיים ובמידת הצורך לשנות נהלים, לפטר אנשים או להביא להעמדתם לדין.
העיתונאי החוקר נעזר לעיתים קרובות בעוזרים הנקראים "תחקירנים", המסייעים לו בהכנת התחקיר. התחקירן יכול לאסוף ממצאים בשטח, לספק חומר רקע, לערוך, לשכתב, הכול בהנחיית עורך התחקיר.
תחקירים מפורסמים הובילו לחשיפת פרשיות שהעסיקו את הציבור. כך למשל פרשת ווטרגייט בארצות הברית נחשפה בעקבות עבודת תחקיר יסודית של העיתונאים בוב וודוורד וקארל ברנסטין. בישראל הובילו תחקירים עיתונאיים לחשיפות פרשיות שחיתות (כמו פרשת האי היווני והחקירה בענייניו של אריה דרעי), לחקירת אירועים צבאיים, לגילויים על מחדלים בבתי חולים, ועוד.
עבודות התחקיר העיתונאי הן תחום פורה בעיתונאות. עיתונים יומיים מקדישים להן מקום נרחב, ובטלוויזיה קיימות תוכניות המתמקדות בעיקר בתחקירים שנועדו לחשוף מסקנות של תופעות ואירועים. מקצתם: "כלבוטק" של רפי גינת, "עובדה" של אילנה דיין, "שומר מסך" של אמנון לוי ו"המקור" של רביב דרוקר וברוך קרא. קיימים אף ארגוני תחקירים כגון פרופבליקה הניו יורקי, המבצע תחקירים לתועלת הציבור ומעבירם לפרסום בתוכניות תחקירים, בעיתונים ובאתרי חדשות.
מסקנות התחקיר מתקבלות בדרך כלל באופן חיובי, אך לעיתים הן מעוררות מחלוקת. כך למשל בפרשת וידוא הריגת הילדה איימן אל המאס ("פרשת סרן ר'") ברצועת עזה ב-2004. תחקירני התוכנית "עובדה" הציגו מסקנות מהן עלה כי קצין צה"ל ירה במכוון אל הילדה שלא סיכנה את חייו ואף וידא את הריגתה, בעוד צה"ל ומקורבי הקצין טענו כי התחקיר מבוסס על ממצאים שגויים. בית המשפט קבע כי התחקיר היה לקוי.
חלוצה בתחום העיתונאות החוקרת וממציאת הטכניקה של כתבת תחקיר בזהות שאולה הייתה העיתונאית נלי בליי.
תחקיר בעל אופי דומה נעשה לעיתים לשם כתיבתו של ספר תיעודי, ולעיתים אף לשם כתיבת פרוזה (לבירור פרטים עובדתיים המשמשים בסיפור).
