תיאה נתן
תיאה נתן (מאירוביץ) (בגרמנית: Thea Nathan Meierowitz; קניגסברג שבגרמניה, 16 באפריל 1908 – ירושלים, נובמבר 1998) הייתה מחלוצות העבודה הסוציאלית ביישוב העברי ולאחר מכן בישראל, יזמה את בתי הדיור המוגן הראשונים וקידמה חדשנות חברתית בתחום הגרונטולוגיה.
 | |
| תיאה נתן בשנת 1950 לערך | |
| לידה |
16 באפריל 1908 קניגסברג, גרמניה |
|---|---|
| פטירה |
נובמבר 1998 (בגיל 90) ירושלים, ישראל |
| מדינה |
ישראל |
| פעילות בולטת | עבודה סוציאלית, גרונטולוגיה |
| בן זוג | מכס נתן |
|
| תיאה מאירוביץ-נתן, 1962. 'צורכי הקשיש בבית ובמוסד', סעד, ו, 12, עמ' 18. |
ראשית חייה עריכה
תיאה מאירוביץ נולדה כבת רביעית מבין שלוש אחיות ואח למשפחה יהודית-גרמנית מתבוללת ממעמד הביניים, לאם ילידת פוזן המתוארת כאישה דומיננטית שעבדה קשה לפרנסת המשפחה ולאב יליד ליטא שהגיע לגרמניה בגיל שש, למד ועסק ברוקחות והפך עם השנים לפעיל בקהילה היהודית אך גם לפטריוט גרמני גאה. את ילדותה העבירה בקניגסברג, מלבד מספר שבועות בזמן מלחמת העולם הראשונה במהלכם ברחה המשפחה לברלין, וכבר בגיל 13 התחבטה בסוגיה האם היהדות היא דת או לאום, פיתחה זיקה לרעיונות סוציאליסטיים והצטרפה ל'קאמראדן' - ברית משוטטים גרמנית-יהודית (Kameraden - Deustchjüdischer Wanderbund) (גר'), תנועת נוער יהודית סוציאליסטית ובתחילת דרכה א-ציונית, שבהמשך הפכה לתנועת וֶרְקְלוֹיְטֶה. היא החליטה ללמוד עבודה סוציאלית בבית הספר של המיסיון בקניגסברג, שם הייתה חריגה הן ביהדותה והן בעמדותיה הסוציאליסטיות. למרות כך סיימה את לימודיה בהצטיינות, עברה לברלין והחלה לעבוד בביטוח הלאומי הגרמני עם נשים שעסקו בזנות, כאשר גם שם וגם לפני כן נתקלה באנטישמיות רבה:
עוד לפני המשרה הזאת עבדתי מטעם עירית קניגסברג, עיר הולדתי, עם זונות. הייתי בת 18, אידיאליסטית, האמנתי באדם. באחת הבחורות שטיפלתי... השקעתי המון מעצמי, אביה החורג היה שיכור, אמה זרקה אותה מהבית והיא חייתה בבורדל, כמו ברומנים. איכשהו החזרתי אותה הביתה ומצאתי לה עבודה, והלכתי איתה לסינמה. יום אחד ישבתי איתה והיא התחילה לדבר על יהודים. אז אמרתי לה: גם אני יהודיה. היא אמרה: "לא מה פתאום". אבל אני התעקשתי. אז היא הסתכלה עלי ורצתה להגיד את הדבר הכי יפה שיכלה באותו רגע: "את לא יותר רעה ממני". וצריך להבין שבעיני עצמה היא הייתה הזבל הכי גדול שיש ואני, עד אותו רגע, הייתי המלאך הכי גדול שיש. מעט דברים בחיים פגעו בי כל כך כמו האמירה הזאת. זה היה אחד הדברים שקרבו אותי לציונות...[1]
בעקבות כך ניסתה בשנת 1929 להקים מוסד לנערות יהודיות, ניסיון שלא צלח, ולבסוף עבדה עם יהודים שנקלעו לקשיים כלכליים, הן בעקבות המשבר הכלכלי העולמי באותן שנים והן בעקבות התחזקות הרוחות האנטי יהודיות בגרמניה הויימארית. תיאה יצרה קשרים ענפים עם דמויות מפתח בתחום הרווחה: 'דיברנו על בעיות חברתיות, האמנו אז שנוכל לשנות את העולם. בין המשתתפים היה גם וילפרד ישראל. תנועת הנוער והחוג הזה עיצבו את חיי, ועם חלק מהאנשים נשארתי בקשר כל החיים. אבל העבודה הסוציאלית עד אז הייתה נתונה בעצם בידי יהודים פילנתרופים שהסתכלו על הנצרכים מלמעלה. ואנחנו רצינו לשנות את היחס, רצינו שוויון. הקהילה היהודית בגרמניה הייתה מאד מפגרת בנושא העבודה הסוציאלית...'[1].
בעקבו כך החלה בשנת 1933 לעבוד עם הקהילה היהודית בציריך ואף קידמה העסקת עובדות סוציאליות מקצועיות בשכר, מה שלא היה מקובל עדיין. אולם גם שם תסכולה הלך וגבר מאחר שהממשל השווייצרי לא נתן היתרי עבודה ליהודים ואף שלחם לדרום אמריקה או הסגירם למשטר הנאצי בגרמניה. בעקבות כך היגרה בדצמבר 1935 לפלשתינה המנדטורית, לבד וללא אמצעים.
חייה לאחר הגירתה ליישוב העברי עריכה
בתחילה עבדה בארגון יוצאי גרמניה, אך במהרה קיבלה הצעה מסגן ראש עיריית תל אביב, אליעזר פרלסון, לעבוד במחנה פליטים יהודים בגבול שבין תל אביב ליפו, שם נפגשה לראשונה עם יהודי עדות המזרח. היא המשיכה לעבוד בשכונות מצוקה ועוני בתל אביב במשך כ-14 שנים, יצרה קשרי עבודה טובים עם ראש העיר ישראל רוקח והנחילה פרקטיקות חדשניות כגון עבודת צוות רב מקצועית.
כך מתארת את העבודה הסוציאלית באותה תקופה ואת פגישתה הראשונה עם רוקח:
זו הייתה תקופה של אבטלה קשה בארץ והלשכה הייתה מלאה מובטלים, ובעצם לא היה לנו מה להציע: לא עבודה ולא כסף. גם תנאים פיזיים לשוחח בשקט עם אדם ששרוי במצוקה – לא היו. עבדתי לבד, חדר המתנה לא היה, וכולם עמדו באותו חדר שבו ישבתי וקיבלתי אנשים. יום אחד, כשהייתי אומללה במיוחד, נכנס אדם, הציג את עצמו בשם רוקח, והתיישב לידי לראות איך אני עובדת. לאחר זמן קצר קם, קרא לי לצאת ואמר: זה לא ייתכן, כך אי אפשר לעבוד אפילו יום אחד נוסף. נסדר לך מקום מתאים וגם שומר. וכך היה.[2]
בשנת 1941 נישאה למקס נתן, אלמן עם שני ילדים שהיא גידלה כמו אמם ובשנת 1948 ילדה את בתם המשותפת. בשנת 1950 עברו בני הזוג לירושלים, שם התמנתה למנהלת מחלקת השיקום במשרד הסעד.
שר הסעד היה איצ'ה מאיר לוין וכשבאתי להציג את עצמי בפניו שאל אותי מאיזה מפלגה אני. עניתי לו שההשתייכות הפוליטית שלי איננה שייכת לעבודה הסוציאלית, ושאני לא רוצה לענות על כך. הזדעזעתי מעצם השאלה, כי בעירית תל אביב אצל רוקח לא התחשבו בכך כלל. להפך כשעזבתי את עירית תל אביב אמר לי רוקח: אני יודע שאת שייכת לצד השני, אבל מתי שתרצי לחזור תצלצלי אלי, אפילו בלילה, ואני אקבל אותך לעבודה. כאן אמר לי השר אם אינך יכול לענות לא אקבל אותך. כשרוקח שמע על כך הוא הזדעזע ובאמצעות שאילתה בכנסת דאג שהעניין יתוקן ושאני אתקבל. עבדתי ארבע שנים במשרד הסעד, אלו לא היו שנים טובות. הייתה אווירה מאד פוליטית שהפריעה לעבודה. התפיסה של השר לגבי עבודה סוציאלית הייתה שונה לגמרי מהתפיסה המקצועית שלי.[3]
במסגרת התמחותה בגרונטולוגיה, נשלחה כנציגת ישראל לסמינר בבלגיה, והוסיפה להשתתף בסדרת הרצאות בינלאומיות בתחום. בשנת 1954 חזרה לעבוד בארגון יוצאי גרמניה, שם הקימה את מערכי הדיור המוגן הראשונים כגון 'בית בלום' ו'בית מוזס'. היא נבחרה להנהלת קרן ורה סלומונס, המספקת שירותי דיור לזקנים, והוסיפה לקדם גישות מתקדמות בטיפול פסיכוסוציאלי-גרונטולוגי. בשנת 1973 מונתה ליועצת גרונטולוגיה במוסד לביטוח לאומי, ופעלה לחקיקת חוק סיעוד ממלכתי שהופעל בשנת 1988. בשנת 1965 זכתה בפרס הנרייטה סאלד, בשנת 1981 בפרס אש"ל מטעם ארגון הג'וינט ובשנת 1988 בתואר יקירת העיר ירושלים.
תיאה נתן מסתמנת כאחת מחלוצות העבודה הסוציאלית הגרונטולוגית בישראל, בתפיסותיה המתקדמות וההומניסטיות בנוגע לטיפול בקשישים וזכויותיהם. אחד ההיבטים שאפשרו את התקדמותה המקצועית והשתלבותה בממסד ההנהגה היישובי ובהמשך המדיני, היא היכולת שלה ליצור יחסי עבודה טובים עם דמויות מפתח.
גם הפן המגדרי ניכר היטב בסיפורה, בהחלטתה ללמוד ולא להינשא בגיל צעיר ולקדם קריירה פורצת דרך בתחומה. היא מתוארת כ'אישה בעלת עקרונות, שחיפשה צדק חברתי ועשתה הכול כדי להשיגו. תמיד אמרה את דעתה, ולא חששה גם מול בעלי שררה. התייחסותה לבני-אדם לא הייתה תלויה בדת, מין או השתייכות פוליטית...פמיניסטית אמיתית'[2].
כתביה עריכה
- תיאה מאירוביץ-נתן, 1957. 'הסמינר הבינלאומי לגרונטולוגיה', סעד, א, 3, עמ' 76–77.
- תיאה מאירוביץ-נתן, 1962. 'צורכי הקשיש בבית ובמוסד', סעד, ו, 12, עמ' 17–18.
- תיאה נתן וחנה וייל, 1971. שירותי בריאות לקשישים בישראל, האוניברסיטה העברית בירושלים.
לקריאה נוספת עריכה
- חנה אוריאל, 2006. 'תיאה נתן: מראשוני הפמיניסטיות ומעצבת העבודה הסוציאלית בארץ'. יקינתון: כתב עת של ארגון יוצאי מרכז אירופה, 211.
- דברים מטקס הענקת פרס ע"ש הנרייטה סאלד לגברת תיאה נתן: נימוקי ועדת השופטים, דברי מקבלת הפרס, תקנון הפרס. עיריית ירושלים, 1965.
- עיינה הלפרן, בפרסום. עובדות סוציאליות ביישוב העברי המנדטורי: חשיפת מקומן של נשים ומסורות נשכחות בהיסטוריית המקצוע. חיבור לקבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית בירושלים.
- אורסולה כריסטיאנסן, 1998. ריאיון עם תיאה נתן (גר'). Ursula Christiansen, 1998. Interviewt Thea Nathan.
קישורים חיצוניים עריכה
- עיינה הלפרן, 2017. בראי ההיסטוריה עובדות סוציאליות הן (נשים) בלתי נראות. פוסט אורח בבלוג של ד"ר שרון גבע 'אל מדף ספרי ההיסטוריה'.