תיעוב
תיעוב הוא רגש אינטנסיבי שדומה לגועל ולשנאה, אך לרוב מהווה שילוב ביניהם[1].
תיעוב קרוב לסלידה, ושתי המילים משמשות לעיתים קרובות כמילים נרדפות, אך תיעוב חזק מסלידה בעוצמת הרגש שהוא מתאר, וקרוב יותר לשנאה במשמעותו, בעוד סלידה קרובה יותר לגועל במשמעותה[דרוש מקור].
השורש תע"ב הוא שורש תנייני שנגזר משם העצם תועבה; המילה תועבה משמשת לתיאור התנהגויות, מצבים או אובייקטים לא מוסריים, לרוב מבחינה דתית, ולרוב גם קשורים ברגש גועל. לפיכך, גם המילה תיעוב משמשת לעיתים קרובות לרגש שמתעורר מול התנהגויות, אנשים, מצבים או אובייקטים שנתפסים כלא מוסריים[2][3].
תיעוב הוא רגש פעיל, כמו כעס, שנאה ואהבה (לעומת רגשות סבילים כמו עצב, שמחה ותסכול), וככזה, יש לו תמיד מושא. כמו בכל הרגשות הפעילים, מושא הרגש יכול להיות גם האדם המרגיש אותו. במילים אחרות, האדם עשוי להרגיש את הרגש כלפי עצמו. תיעוב עצמי הוא רגש נפוץ שמתעורר כשאדם מרגיש גועל ו/או שנאה כלפי עצמו, לעיתים קרובות כאשר הוא מתנהג באופן לא מוסרי בעיניו. תיעוב עצמי הוא תסמין שכיח במספר הפרעות נפש כגון דיכאון[4], הפרעת גוף דיסמורפית[5], והפרעת אישיות גבולית[6].
בתרבות עריכה
המילה תיעוב נמצאת בשימוש בפוליטיקה[7], בתקשורת[8][9][10] ובתרבות[11]. תיעוב מוזכר במגוון ספרים וסרטים, כגון הספר "פחד ותיעוב בלאס וגאס" והסרט המבוסס עליו (בהקשר של צריכת סמים ועוד), אם כי המקור לביטוי "פחד ותיעוב" הוא כנראה פרידריך ניטשה[12].
הערות שוליים עריכה
- ^ תיעוב באתר hebrew.enacademic
- ^ חיים מ. גבריהו, תועבות מצרים, מחניים כ"ח תשט"ז, באתר "דעת"
- ^ בפורום "בחדרי חרדים"
- ^ Depressed people may feel deep self-loathing due to fault in brain's 'hate circuit', 2011, dailymail
- ^ Detecting Body Dismorphic Disorder in Your Teen, family.go.com
- ^ הפרעת אישיות גבולית, באתר caqe
- ^ יאיר לפיד: מתעב מה שזועבי מייצגת, אך חופש הביטוי מגן גם עליה, באתר ynet, 19 בדצמבר 2012
- ^ שולמית קיסרי, בושה, תיעוב ושמחה לאיד, באתר News1 מחלקה ראשונה, 15 במאי 2014
- ^ תמיר כהן, תיבת החמש מחזור 15: פחד, תיעוב ורומנטיקה בליגת העל, באתר הארץ, 13 בדצמבר 2011
- ^ חן מענית, "ואנונו ושיף הם כמו אחמדינג'ד וליברמן; יש ביניהם תיעוב הדדי", באתר גלובס, 16 בפברואר 2011
- ^ בוז, השפלה, סלידה, תיעוב | ציטוטים של חנוך לוין
- ^ Martine Béland, Unveiling the Nietzschean Origins of Sartre’s Nausea