תלמוד תורה
ערך זה עוסק במסגרת הלימודים היסודית בקהילה היהודית המסורתית. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. וכן אין התייחסות לתקופה הנוכחית. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
| |
תלמוד תורה הוא כינוי נפוץ למוסד החינוך היסודי לילדים בעולם התורה. מוסד זה כונה בשמות רבים בתפוצות: ביהדות ארצות האסלאם נקרא "כותאב", ביהדות תימן נקרא "מדרש" או "כניס", ביהדות הבלקן נקרא "מלדארי" וביהדות אשכנז נקרא "חדר" (נהגה "חֵיידֶר"). המורה נקרא בחדר האשכנזי "מלמד" (במלעיל) ובכותאב התימני נקרא "מארי" (במלעיל, מבוטא כמו 'מורי').
ארצות האסלאםעריכה
הפעילות המרכזית בלימוד הילדים, הייתה שינון טקסטים מהתנ"ך ומהתפילה. מטרתו העיקרית של מוסד חינוך זה היה להכין את הלומדים בו להשתתפות פעילה בבית הכנסת. תוכנית הלימודים לא הוגבלה אך ורק ללימודי קודש. רב האי גאון קבע כי "מותר ללמד תינוקות של בית הכנסת אגב לימוד התורה כתב ערבי וחשבונות, אבל שלא עם התורה אינו נכון".[1]
בגניזת קהיר נמצאו מחברות תרגול המעידות כי הוראת הקריאה במוסדות חינוך אלה התבצעה באמצעות לימוד האותיות הבודדות (יחד עם סימני הניקוד הבודדים) וצירוף שלהם. יצחק בן שמואל, דיין בפוסטאט (קהיר) בסביבות 1100 לספירה, גינה חידוש חינוכי במסגרתו לימדו מורים קריאה תוך כדי שימוש במילים שלמות ובמשפטים קצרים. הדבר מעיד כי חידושים מעין אלה עלו מדי פעם, אך זכו לגינוי ונשתכחו.
כדי לחבב את מלאכת לימוד הקריאה בשנה הראשונה השתמשו במספר שיטות. אחת מהן הייתה לשרטט תבניות של אותיות ועל התלמידים היה למלא את המסגרות בצבעים.
מאחר שהיה מחסור בספרים, המורים לימדו את התלמידים לקרוא את הטקסט מארבעת צדדיו, בקהילה היהודית בתימן. יכולת זו נשתמרה עד המאה ה-20.
על התלמידים היה להגיע לבושים באורח ההולם לימוד תורה, כאשר מצנפת הייתה הכרחית ורק המעמד הנמוך ביותר השתמש בכיפה.
כל מלמד היווה "מוסד" בפני עצמו. ההוראה התבצעה בבית הכנסת, בבית המורה, ובקרב המעמד הגבוה - בבית ההורים. הקהילה דאגה לשכור מלמדים מיוחדים ליתומים ולבני עניים, שלא יכלו לשלם בעצמם עבור המלמד. משרת המלמד הייתה משרת כבוד, ואשר על כן מלמדים הוסיפו תואר זה לחתימותיהם.
יהדות אשכנזעריכה
ביהדות אשכנז, אף על פי שהמונחים "חדר" (נהגה "חֵידֵר") ו"תלמוד תורה" די דומים, היו מקומות שהבדילו ביניהם. "תלמוד התורה" היה שייך לקהילה ובו למדו ילדים להורים שלא יכלו לשלם את שכר הלימוד, ואילו החדר היה מוסד פרטי שבו המלמד (כיום נקרא בתלמודי תורה "רֶבֶּה") גבה שכר לימוד מהורי התלמידים. לפי דעה רווחת, השם "חדר" ניתן כיוון שהלימודים התקיימו בחדר שהוקדש לשם כך בבית הכנסת של הקהילה או בביתו של המלמד.
הלימודים בחדר החלו כבר מגיל 3 או 4 ונמשכו עד בר המצווה. מי שהמשיך ללמוד עבר לישיבה. כיום מתחילים ללמוד בתלמוד תורה מגיל 6-7 (כיתה "א") יום הכניסה לחדר נחשב כיום שמחה של מצווה על הכנסתו של הילד לתחילת חינוכו בתורה, והיו מציינים אותו במנהגים ובטקסים דבש מעל לוח שבו כתובים אותיות הא"ב ופסוקים הממשילים את האכילה ללימוד תורה, ואת התורה - לדבש, כמו "וּמֵעֶיךָ תְמַלֵּא, אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת... וָאֹכְלָה, וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק"[2]. בכך הקלו על הילד את המעבר מחיק האם למסגרת הלימוד בעלת החוקים הנוקשים. בהמשך המלמד היה קורא פסוקים מפרשת הקרבנות בספר ויקרא במנגינת טעמי המקרא - והילד היה חוזר אחריו, כדי לקיים את דברי המדרש "אמר רבי אסי, מפני מה מתחילין לתינוקות בתורת כהנים, יתחילו להן מבראשית, אמר הקב"ה, הואיל והתינוקות טהורים והקרבנות טהורים, יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות"[3].
תחילה למדו התלמידים הצעירים את אותיות לשון הקודש. שיטת ההוראה המסורתית הפשוטה הייתה חזרה רבה. המלמד היה מקריא הברה ואות ולאחר מכן את השילוב ביניהם כך: קמץ אלף אָ, קמץ בית בָּ, והתלמידים חוזרים אחריו. בהמשך המלמד היה מקריא פסוק מהמקרא בקול והתלמידים אחריו, ומשהחלו לקרוא בכוחות עצמם היו קוראים בתורנות.
כיוון ששפת הדיבור הייתה יידיש ולעיתים רחוקות שפת המדינה, היה צורך בתרגום של הפסוקים ליידיש. תרגום זה כונה "עברי-טייטש"[4] והמלמד היה מקריא אותו, לרוב בעל פה, בין הפסוקים.
בחֵיידֶרִים גדולים היו שלוש כיתות שמחולקות לפי גילאים ועל מנת להשתלט על שלוש הכיתות היה למלמד עוזר. בדרך כלל, לימד המלמד באחת מהכיתות נושא חדש, ואילו בשתיים האחרות היו התלמידים חוזרים בפני העוזר על מה שלמדו.
תוכנית הלימודים הייתה לימוד קריאה ולימוד חומש על פי פירושי התלמוד, רש"י ומדרשים. שיטת הלימוד העיקרית הייתה בדרך של לימוד בעל פה. המשמעת בחדר הייתה חמורה ומי שהפר את המשמעת היה עשוי להיענש ימי שבת וחג היו ימי חופשה.
על אף שלרוב החדר היה עסק פרטי, רוב הקהילות הכניסו תקנות בדבר לימוד בחדר, כמו מספר התלמידים שהמלמד רשאי ללמד.
פעילות החינוך בחדר החלה בתקופה שברוב העולם לא הייתה מערכת חינוך, ותהליך הלמידה בהם המשיך במתכונת המסורתית גם כשחלו התפתחויות בנושא החינוך. בחיידרים לא לימדו כתיבה, דקדוק ומקצועות מלבד תורה ומשנה. בכמה ארצות במזרח אירופה הממשלות סגרו את החדרים על מנת שהילדים היהודים ילמדו בבתי ספר רגילים ויסתגלו לחיי המדינה ובסוף המאה ה-19, בעקבות תנועת ההשכלה היהודית כשהמשכילים ראו בדרכי הלימוד בחדר פרימיטיביות וגם משום שהילדים לא למדו בחדר מקצועות אחרים, נוסד גם החדר המתוקן בו למדו מקצועות נוספים, כמו חשבון ושפה, ובעיקר את השפה העברית. בכמה מהחדרים המתוקנים למדו גם בנות. רוב היהודים המסורתיים התנגדו לשינויים הללו.
במזרח אירופה, בתקופת עליית הנאצים נעלם כמעט לגמרי החדר. בקהילות יהודיות בעולם ישנם בתי ספר יהודיים, אך אינם מלמדים על פי שיטת החדר. בקהילות היהדות החרדית עדיין קיים החֵיידר בו מלמד המלמד בשיטה הישנה.
לקריאה נוספתעריכה
- חיים זיכרמן, שחור כחול-לבן - מסע אל תוך החברה החרדית בישראל, ידיעות ספרים, 2014, עמ' 152–156.
- שולמית אליצור, דפים של תרגילי כתיבה מלפני כאלף שנה מגניזת קהיר, באתר הספרייה הלאומית, יולי 2017
קישורים חיצונייםעריכה
- דוד אסף, "סודות מן החדר", דווקא 2 (תשס"ז), עמ' 7–11
- חדר, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- ר' רוז, חנן אלפר, תמר אלמוג, חינוך יסודי לבנים במגזר החרדי, בארכיון האינטרנט של אתר "אנשים ישראל"
- אהוד (אודי) שפיגל, "ותלמוד תורה כנגד כולם", מכון ירושלים לחקר ישראל, תשע"א,2011
- תלמודי תורה ציוניים בחינוך היסודי- התפתחות ומאפיינים מרכזיים, אייל ברגר, נאמני תורה ועבודה