תלמוד תורה

מסגרת הלימודים היסודית בקהילה היהודית המסורתית

לאורך כל ההיסטוריה של עם ישראל התגבשו בתי מדרש ובתי ספר ללימוד תורה. עוד בטרם ניתנה תורה ייסדו שם ועבר בית מדרש בו למדו האבות: "וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'" וְכִי בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת הָיוּ בְּאוֹתָן הַיָּמִים וַהֲלֹא לֹא הָלְכָה אֶלָּא לְמִדְרַשׁ שֶׁל שֵׁם וָעֵבֶר אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁכָּל מִי שֶׁהוּא מַקְבִּיל פְּנֵי זָקֵן כְּמַקְבִּיל פְּנֵי שְׁכִינָה: (בראשית רבה ס"ג ו').

מורה ותלמיד בתלמוד תורה, בני ברק, 1965

בהמשך שבט לוי היה מופקד על לימוד התורה בין שבטי ישראל "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל" (דברים ל"ג, י'). "...שֶׁצִּוְּתָה אוֹתְךָ הַתּוֹרָה מֵרֵאשִׁית כֹּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ וּפֵרוֹתֶיךָ לָתֵת הַמַּתָּנוֹת הָרְאוּיוֹת לַכֹּהֲנִים וְלַלְּוִיִּם כִּי בָּזֶה תּוֹעֶלֶת נִפְלָא ...לְהֵישִׁיר יִשְׂרָאֵל לְהַשָּׂגַת הַחָכְמָה וְהַשְּׁלֵמוּת כִּי זֶה יִהְיֶה סִבָּה לִשְׁלֵמוּת זֶה הַשֵּׁבֶט בְּעִיּוּן וּבְחָכְמַת הַתּוֹרָה וְהֵם יְלַמְּדוּ זֶה אֶת הָעָם כְּאָמְרוֹ יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל וְאָמַר כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת"  (רלב"ג משלי ג', י"ד).

התארגנויות פרטיות כאלו היו תלויות לאורך התקופות במצב כלכלי משתנה ובהימצאותם של תלמידי חכמים בעלי יוזמה "אַרְבַּע מֵאוֹת בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת הָיוּ בִּכְרַךְ בֵּיתָר, וּבְכָל אַחַת וְאַחַת הָיוּ בָּהּ אַרְבַּע מֵאוֹת מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת, וְכָל אֶחָד וְאֶחָד הָיוּ לְפָנָיו אַרְבַּע מֵאוֹת תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן" (גיטין נ"ח, א). גם בתקופות בהן הייתה מלוכה בישראל נשארה האחריות על החינוך ועל לימוד התורה  אצל האבות, כמצווה בתורה: "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם אֶת בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם" (דברים י"א, יט). יוצא מן הכלל היה חזקיהו המלך, שעל אף המצב הכלכלי והביטחוני החמור "נָעַץ חֶרֶב עַל פֶּתַח בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְאָמַר: כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹסֵק בַּתּוֹרָה יִדָּקֵר בְּחֶרֶב זוֹ, בָּדְקוּ מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וְלֹא מָצְאוּ עַם הָאָרֶץ, מִגְּבַת וְעַד אַנְטִיפְרַס וְלֹא מָצְאוּ תִּינוֹק וְתִינֹקֶת, אִישׁ וְאִשָּׁה, שֶׁלֹּא הָיוּ בְּקִיאִין בְּהִלְכוֹת טֻמְאָה וְטָהֳרָה" (סנהדרין צ"ד, ב). כוונתו של חזקיהו המלך הייתה לרמז לעם שרק התורה תוכל לשמור עלינו מפני צבאו של סנחריב מלך אשור, ועל כן הוא מתקן תקנה מקיפה עבור דורו ללא הבחנה בין קטן וגדול, איש או אישה - כולם עוסקים בתורה.

לאחר שיבת ציון וחידוש מלכות ישראל נשמרה צורת החינוך והאחריות ללימוד תורה בצורתה המקורית על ידי האבות. אך נוצר מצב בו היתומים ובני העניים לא למדו תורה, והתורה נשארה נחלתם של עשירים בלבד שיכלו להתפנות מעבודתם כדי ללמד את בניהם או לשכור להם מלמדים.

הגמרא (בבא בתרא כ"א, א) מתארת את השתלשלות התהליך החברתי והתקנה המיוחסת לרבי יהושע בן גמלא המחייבת חינוך ציבורי:

"דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּרַם זָכוּר אוֹתוֹ הָאִישׁ לַטּוֹב וִיהוֹשֻׁעַ בֶּן גַּמְלָא שְׁמוֹ, שֶׁאִלְמָלֵא הוּא נִשְׁתַּכַּח תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל; שֶׁבַּתְּחִלָּה, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָב - מְלַמְּדוֹ תּוֹרָה, מִי שֶׁאֵין לוֹ אָב - לֹא הָיָה לָמֵד תּוֹרָה, מַאי דָּרוּשׁ? "וְלִמַּדְתֶּם אֹתָם" - וְלִמַּדְתֶּם אַתֶּם (אתם תלמדו את בניכם), הִתְקִינוּ (חכמים) שֶׁיְּהוּ מוֹשִׁיבִין מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת בִּירוּשָׁלַיִם, מַאי דָּרוּשׁ? "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה" (ישעיהו ב', ג'); וַעֲדַיִן מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָב - הָיָה מַעֲלוֹ וּמְלַמְּדוֹ, מִי שֶׁאֵין לוֹ אָב - לֹא הָיָה עוֹלֶה וְלָמֵד, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מוֹשִׁיבִין בְּכָל פֶּלֶךְ וּפֶלֶךְ (בכל מחוז ומחוז); וּמַכְנִיסִין אוֹתָן כְּבֶן ט"ז כְּבֶן י"ז (וכיוון שהייתה דרך רחוקה, היו שולחים בחורים בני 16-17), וּמִי שֶׁהָיָה רַבּוֹ כּוֹעֵס עָלָיו - מַבְעִיט בּוֹ וְיָצָא (כיוון שכבר היה גדול לא קיבל עליו את מרות רבו), עַד שֶׁבָּא יְהוֹשֻׁעַ בֶּן גַּמְלָא וְתִקֵּן, שֶׁיְּהוּ מוֹשִׁיבִין מְלַמְּדֵי תִּינוֹקוֹת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וּבְכָל עִיר וָעִיר, וּמַכְנִיסִין אוֹתָן כְּבֶן שֵׁשׁ כְּבֶן שֶׁבַע."

ת"ת באוויר הפתוח בסמרקנד, בערך 1910.

בשלב הראשון ייסדו תלמוד תורה ציבורי בירושלים, אחר כך ייסדו תלמודי תורה בפלכים אך הם לא עמדו בצרכים החינוכיים של לימוד בגיל מבוגר ללא הרגלי למידה קודמים, ולבסוף תיקן רבי יהושע בן גמלא שיהיו חייבים לייסד תלמודי תורה בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסים אותם בגיל שש או שבע.[1]

עם השנים והגלויות זכה ה"תלמוד תורה" לכינויים שונים בתפוצות:

ביהדות ארצות האסלאם נקרא "כותאב", ביהדות תימן נקרא "מדרש" או "כניס", ביהדות הבלקן נקרא "מלדארי" וביהדות אשכנז נקרא "חדר" (נהגה "חֵיידֶר"). המורה נקרא בחדר האשכנזי "מלמד" (במלעיל) ובכניס התימני נקרא "מארי" (במלעיל, מבוטא כמו 'מורי').

ארצות האסלאםעריכה

 
תלמידי מדרש תלמוד תורה, בגדאד, עיראק
 
תלמידים בתלמוד תורה בתיזנית, מרוקו, 1935

הפעילות המרכזית בלימוד הילדים, הייתה שינון טקסטים מהתנ"ך ומהתפילה. מטרתו העיקרית של מוסד חינוך זה היה להכין את הלומדים בו להשתתפות פעילה בבית הכנסת. תוכנית הלימודים לא הוגבלה אך ורק ללימודי קודש. רב האי גאון קבע כי "מותר ללמד תינוקות של בית הכנסת אגב לימוד התורה כתב ערבי וחשבונות, אבל שלא עם התורה אינו נכון".[2]

בגניזת קהיר נמצאו מחברות תרגול המעידות כי הוראת הקריאה במוסדות חינוך אלה התבצעה באמצעות לימוד האותיות הבודדות (יחד עם סימני הניקוד הבודדים) וצירוף שלהם. יצחק בן שמואל, דיין בפוסטאט (קהיר) בסביבות 1100 לספירה, גינה חידוש חינוכי במסגרתו לימדו מורים קריאה תוך כדי שימוש במילים שלמות ובמשפטים קצרים. הדבר מעיד כי חידושים מעין אלה עלו מדי פעם, אך זכו לגינוי ונשתכחו.

כדי לחבב את מלאכת לימוד הקריאה בשנה הראשונה השתמשו במספר שיטות. אחת מהן הייתה לשרטט תבניות של אותיות ועל התלמידים היה למלא את המסגרות בצבעים.

מאחר שהיה מחסור בספרים, המורים לימדו את התלמידים לקרוא את הטקסט מארבעת צדדיו, בקהילה היהודית בתימן. יכולת זו נשתמרה עד המאה ה-20.

על התלמידים היה להגיע לבושים באורח ההולם לימוד תורה, כאשר מצנפת הייתה הכרחית ורק המעמד הנמוך ביותר השתמש בכיפה.

כל מלמד היווה "מוסד" בפני עצמו. ההוראה התבצעה בבית הכנסת, בבית המורה, ובקרב המעמד הגבוה - בבית ההורים. הקהילה דאגה לשכור מלמדים מיוחדים ליתומים ולבני עניים, שלא יכלו לשלם בעצמם עבור המלמד. משרת המלמד הייתה משרת כבוד, ואשר על כן מלמדים הוסיפו תואר זה לחתימותיהם.

יהדות אשכנזעריכה

 
לימוד תורה ב"חדר" בשטעטל נבהרדק (כיום בבלארוס), 1930
 
בעיר קארמניולה שבפיימונטה שבאיטליה, נמצא ליד אולם בית הכנסת חדר קטן ובו ספסלים לילדים בגבהים משתנים: לכל ילד ספסל בגובה שלו. כך הותאם מקום הישיבה של התלמיד, לפי גילו, בקהילה בה מספר הילדים בכל שכבת גיל לא היה גדול.

ביהדות אשכנז, אף על פי שהמונחים "חדר" (נהגה "חֵידֵר") ו"תלמוד תורה" די דומים, היו מקומות שהבדילו ביניהם. "תלמוד התורה" היה שייך לקהילה ובו למדו ילדים להורים שלא יכלו לשלם את שכר הלימוד, ואילו החדר היה מוסד פרטי שבו המלמד (כיום נקרא בתלמודי תורה "רֶבֶּה") גבה שכר לימוד מהורי התלמידים. לפי דעה רווחת, השם "חדר" ניתן כיוון שהלימודים התקיימו בחדר שהוקדש לשם כך בבית הכנסת של הקהילה או בביתו של המלמד.

הלימודים בחדר החלו כבר מגיל 3 או 4 ונמשכו עד בר המצווה. מי שהמשיך ללמוד עבר לישיבה. כיום מתחילים ללמוד בתלמוד תורה מגיל 6-7 (כיתה "א") יום הכניסה לחדר נחשב כיום שמחה של מצווה על הכנסתו של הילד לתחילת חינוכו בתורה, והיו מציינים אותו במנהגים ובטקסים דבש מעל לוח שבו כתובים אותיות הא"ב ופסוקים הממשילים את האכילה ללימוד תורה, ואת התורה - לדבש, כמו "וּמֵעֶיךָ תְמַלֵּא, אֵת הַמְּגִלָּה הַזֹּאת... וָאֹכְלָה, וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק"[3]. בכך הקלו על הילד את המעבר מחיק האם למסגרת הלימוד בעלת החוקים הנוקשים. בהמשך המלמד היה קורא פסוקים מפרשת הקרבנות בספר ויקרא במנגינת טעמי המקרא - והילד היה חוזר אחריו, כדי לקיים את דברי המדרש "אמר רבי אסי, מפני מה מתחילין לתינוקות בתורת כהנים, יתחילו להן מבראשית, אמר הקב"ה, הואיל והתינוקות טהורים והקרבנות טהורים, יבואו טהורים ויתעסקו בטהרות"[4].

תחילה למדו התלמידים הצעירים את אותיות לשון הקודש. שיטת ההוראה המסורתית הפשוטה הייתה חזרה רבה. המלמד היה מקריא הברה ואות ולאחר מכן את השילוב ביניהם כך: קמץ אלף אָ, קמץ בית בָּ, והתלמידים חוזרים אחריו. בהמשך המלמד היה מקריא פסוק מהמקרא בקול והתלמידים אחריו, ומשהחלו לקרוא בכוחות עצמם היו קוראים בתורנות.

כיוון ששפת הדיבור הייתה יידיש ולעיתים רחוקות שפת המדינה, היה צורך בתרגום של הפסוקים ליידיש. תרגום זה כונה "עברי-טייטש"[5] והמלמד היה מקריא אותו, לרוב בעל פה, בין הפסוקים.

בחֵיידֶרִים גדולים היו שלוש כיתות שמחולקות לפי גילאים ועל מנת להשתלט על שלוש הכיתות היה למלמד עוזר. בדרך כלל, לימד המלמד באחת מהכיתות נושא חדש, ואילו בשתיים האחרות היו התלמידים חוזרים בפני העוזר על מה שלמדו.

תוכנית הלימודים הייתה לימוד קריאה ולימוד חומש על פי פירושי התלמוד, רש"י ומדרשים. שיטת הלימוד העיקרית הייתה בדרך של לימוד בעל פה. המשמעת בחדר הייתה חמורה ומי שהפר את המשמעת היה עשוי להיענש, ימי שבת וחג היו ימי חופשה.

על אף שלרוב החדר היה עסק פרטי, רוב הקהילות הכניסו תקנות בדבר לימוד בחדר, כמו מספר התלמידים שהמלמד רשאי ללמד.

פעילות החינוך בחדר החלה בתקופה שברוב העולם לא הייתה מערכת חינוך, ותהליך הלמידה בהם המשיך במתכונת המסורתית גם כשחלו התפתחויות בנושא החינוך. בחיידרים לא לימדו כתיבה, דקדוק ומקצועות מלבד תורה ומשנה. בכמה ארצות במזרח אירופה הממשלות סגרו את החדרים על מנת שהילדים היהודים ילמדו בבתי ספר רגילים ויסתגלו לחיי המדינה ובסוף המאה ה-19, בעקבות תנועת ההשכלה היהודית כשהמשכילים ראו בדרכי הלימוד בחדר פרימיטיביות וגם משום שהילדים לא למדו בחדר מקצועות אחרים, נוסד גם החדר המתוקן בו למדו מקצועות נוספים, כמו חשבון ושפה, ובעיקר את השפה העברית. בכמה מהחדרים המתוקנים למדו גם בנות. רוב היהודים המסורתיים התנגדו לשינויים הללו.

במזרח אירופה, בתקופת עליית הנאצים נעלם כמעט לגמרי החדר. בקהילות יהודיות בעולם ישנם בתי ספר יהודיים, אך אינם מלמדים על פי שיטת החדר. בקהילות היהדות החרדית עדיין קיים החֵיידר בו מלמד המלמד בשיטה הישנה.

תלמודי תורה כיוםעריכה

כיום פועלים ברחבי הארץ 'תלמודי תורה ממלכתיים דתיים' (תתמ"ד).

מאפייני התתמ"ד הכלליים הם:

  1. תלמוד-תורה ממ"ד הוא מוסד לבנים.
  2. בתתמ"ד קיים דגש רחב על מרכזיות התורה בבית הספר, הן בלימודה המקיף והמעמיק והן בכל יתר המאפיינים, התוכניות והפעילויות החינוכיות הנובעות ממרכזיות התורה בו, גם אם משמעות הדבר תהיה מיעוט בכמות שעות לימודי החול הנלמדים בתתמ"ד (כתוצאה ממגבלת המשאבים של שעות הלימוד בבית הספר) וכן הצורך בהתאמת המבחנים הארציים (מיצ"ב וכדומה) לתוכנית לימודים זו (נציין ,כי קיים הסדר דומה לבתיה"ס בשיטת וולדרוף והדמוקרטים שאושרו במסגרת בתיה"ס הייחודיים).
  3. לימודי הקודש מהווים מעל 50% משעות הלימוד השבועיות.
  4. מחנכי הכיתות בתתמ"ד הם מורים –מלמדים, בעלי רקע של לימודים תורניים, שהוכשרו לתפקיד זה או אשר עברו השתלמות ייעודית.
  5. שעות לימודי הקודש בתחילתו של יום, לפחות שלוש שעות הלימודים הראשונות כל יום.
  6. בתלמוד-תורה ילמדו בשיטת לימוד המותאמת לתתמ"דים, התכנית כוללת, מערכת בקרה והערכה המתייחסת, לתכנים, להספקים ולדרכי ההוראה.
  7. הדרכה: המלמדים בתתמ"ד יקבלו הדרכה המותאמת לתוכנית הלימודים ושיטות ההוראה הנהוגות בתתמ"ד.
  8. השתלמות: המלמדים ישתתפו במסגרת התפתחותם המקצועית, בתוכניות השתלמות המיועדות ל"מלמדים".[6]

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ דוד זולדן, בין תקנת רבי יהושע בן גמלא לחוק חינוך חובה, מכללת אורות ישראל
  2. ^ שמחה אסף, מקורות לתולדות החינוך בישראל (תל אביב, תרפ"ה-תש"ג), כרך ב' ד'-ה'.
  3. ^ יחזקאל ג' פסוק ג'
  4. ^ ילקוט שמעוני פרשת צו
  5. ^ ביידיש קיימת המילה טייטש, שפירושה היה גרמנית, או הלשון המדוברת (מכאן המילה היידית "פאַרטייטשן" שפירושה לתרגם). ביידיש מודרנית קורים לגרמנית "דייטש"
  6. ^ מאפייני התתמ"ד, מנהל החינוך הדתי (חמ"ד)