פתיחת התפריט הראשי

תל ברוך

שכונה בתל אביב

שכונת תל ברוך היא שכונה שנוסדה ב-1947[1], השוכנת בעברו הצפוני של נחל הירקון, בצפון-מזרח העיר תל אביב.

תל ברוך
טיילת תל ברוך
טיילת תל ברוך
מידע
עיר תל אביב-יפו
שטח 1,252 דונם (יחד עם מעוז אביב)
מספר תושבים 8,720 (יחד עם מעוז אביב, נכון לשנת 2012)
קואורדינטות 32°07′00″N 34°49′00″E / 32.1167°N 34.8167°E / 32.1167; 34.8167
שכונות נוספות בתל אביב-יפו
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
מרכז מיקאדו בתל ברוך צפון
שד' קק"ל חוצות את תל ברוך הישנה

השכונהעריכה

השכונה נחלקת לשני חלקים:

שני חלקי השכונה נחשבים יוקרתיים, ומשלבים שטחים נרחבים של גנים ציבוריים וחורשות, בנוסף לטיפוח הנופי הקיים והמורגש. עם תושבי השכונה נמנים ראש עיריית תל אביב רון חולדאי[10] ויו"ר מפלגת העבודה לשעבר, אבי גבאי.

ארכאולוגיהעריכה

באזור תל ברוך נערכו במשך השנים מספר חפירות ארכאולוגיות. בחפירות שנערכו בשנים 1951–1952 על ידי יעקב קפלן נחשפו שבע מערות קבורה חצובות בסלע כורכר מהמאה ה-1 ועד להמאה ה-4 ובור מלא בעצמות בעלי חיים. באחת המערות התגלו קמעות שומרוניים, ועל כן הסיק קפלן כי הנקברים במערות היו שומרונים. בחפירה שנערכה בשנת 1989 ממזרח לבית הקברות נחשפה מערת קבורה נוספת מהמחצית השנייה של המאה ה-2 והמאה ה-3. בחודשים יוני–יולי 2015 נערכה חפירת בדיקה, לקראת בניית שכונה חדשה, נמצאו מבנים ומכלול של מערכת ההשקיה, המתוארך ברובו לתקופות הרומית המאוחרת והביזנטית[11].

חוף תל ברוךעריכה

חוף תל ברוך נקרא על שם השכונה, אך למעשה הוא מרוחק ממנה כ-3 ק"מ, ובינו לבין השכונה חוצצות שכונות נוספות שנבנו מאוחר יותר. הסיבה לקריאת שמו על שם השכונה נעוצה בכך שבשנות ה-50 היה שמו של הכביש שהוביל לחוף זה "כביש תל-ברוך" (כיום "שדרות קק"ל"), והחוף קיבל את שמו טרם הקמת השכונות האחרות. בשנת 1964 החלה הקמתו של שובר גלים בחוף במטרה ליצור רצועת חוף חולית רחבה[12]. תוך מספר שנים חול נלכד בין שובר הגלים לחוף ונוצרה במקום לשונית חול ("שירטום") (טומבולו). אך מצפון ומדרום לשובר שטח החוף הצמצם.

אזור חוף תל ברוך נחרט בתודעה הישראלית כמוקד של זנות, וכיום עומד במרכזו של מאבק סביבתי נגד כוונות הפיתוח והבינוי ברכס של עיריית תל אביב-יפו (תא/3700) ובעד הפיכתו לשמורת טבע עירוני[13]. במקום גם פעלה במשך מספר שנים מסעדה גדולה שהוקמה ללא רישיון[14]. בפסגת רכס הכורכר שמצפון לחוף תל ברוך נמצא תל רקית, בו נמצאו שרידים של מחנות פרהיסטוריים משלהי התקופה הפלאוליתית העליונה וכן מהתרבות הכבארית של תחילת התקופה האפיפלאוליתית[15].

במשך עשרות שנים הושלכה על ידי צה"ל תחמושת רבה שפג תוקפה, מול חוף תל-ברוך, בעומק של מעל 30 מטר. חלק מהתחמושת נפלטת מדי פעם אל החוף[16].

השכונה הסמוכה לחוף היא שכונת הגוש הגדול. בין חוף תל ברוך לתחנת הכוח רדינג נבנתה טיילת כחלק מטיילת תל אביב.

תל ברוך בספרותעריכה

"טקסטיל", ספרה של אורלי קסטל-בלום שיצא לאור בשנת 2006, עוסק במשפחת גרובר המתגוררת בתל ברוך צפון. בין השאר מקיים הספר דיון סאטירי בשאלה מדוע נקראה השכונה בשם "תל ברוך צפון" ולא "קריית שאול דרום".

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא תל ברוך בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ שכונה חדשה לעולי בולגריה מעבר לירקון, דבר, 10 באוקטובר 1947.
  2. ^ נתן דונביץ, הבולגרים של תל־אביב, הארץ, 1 בדצמבר 1954
  3. ^ ת"תל ברוך" - שיכון ראשון מעבר לירקון, הצופה, 9 באוקטובר 1947
  4. ^ בי"ס למלאכה ובית נוער נחנכו בשכונת תל־ברוך, מעריב, 30 במאי 1965
  5. ^ סדרי הכוננות בת"א הוכיחו יעילותם בהפגזה הירדנית, דבר, 7 ביוני 1967
  6. ^ גיא ימין, ‏גזית-גלוב רכשה את מיקדו סנטר בשכונת תל-ברוך בצפון ת"א תמורת 58 מיליון ש', באתר גלובס, 13 בספטמבר 2005
  7. ^ אריאל רוזנברג, ‏פרויקט מיוחד: עושים סדר בשכונות הצפוניות של תל אביב, באתר גלובס, 13 ביולי 2009
  8. ^ רז סמולסקי, סיפור הפרברים, באתר הארץ, 17 ביולי 2008
  9. ^ רנית נחום-הלוי, רמת השרון תקים שכונה חדשה, השכנים מתל ברוך צפון יפוצו, באתר הארץ, 5 ביוני 2008
  10. ^ רנית נחום-הלוי,רז סמולסקי,גיא ליברמן, כאן גר ראש העירייה, באתר הארץ, 5 בנובמבר 2008
  11. ^ אלי הדד וליאת נדב-זיו, ‏תל אביב, תל ברוך, באתר "חדשות ארכיאולוגיות", גיליון 129, 3 באפריל 2017
  12. ^ שובר־גלים בחוף תל־ברוך, קול העם, 13 בפברואר 1964
  13. ^ זהבה דברת, ‏מפגינים מתבצרים על מנוף בסי אנד סאן נגד הבנייה על חופי ת"א, באתר גלובס, 23 באפריל 1998
  14. ^ יצחק דנון, ‏בעלי מסעדת "כחול" מבקשים לאפשר את המשך פעילותה, באתר גלובס, 25 בדצמבר 2002
  15. ^ חמודי חלאילה, לטיציה ברדה וגילי הלל, תל רקית: דוח סופי, חדשות ארכאולוגיות, גיליון 122 (2010), 2 ביולי 2010
  16. ^ עמירם אורן ורפי רגב, ארץ בחאקי: קרקע וביטחון בישראל, ירושלים, הוצאת כרמל, 2008, עמוד 441