תמר מצוי

מין של עץ בסוג תמר ומשפחת הדקליים
(הופנה מהדף תמרים)

תמר מצוי (שם מדעי: Phoenix dactylifera; באנגלית: date palm) הוא מין של צומח מסוג תמר שבמשפחת הדקליים. כגידול חקלאי הוא מאפיין אזורי אקלים חמים. כל חלקיו משמשים את האדם.

קריאת טבלת מיוןתמר מצוי
מיון מדעי
ממלכה: צומח
מערכה: בעלי פרחים
מחלקה: חד פסיגיים
סדרה: דקלאים
משפחה: דקליים
סוג: תמר
מין: תמר מצוי
תת-מינים

תמר ממלכת יהודה

שם מדעי
Phoenix dactylifera
ליניאוס, 1753
תחום תפוצה
תמר מג'הול, יבש
ערך תזונתי ל-100 גרם
מים 21.32 ג'
קלוריות 277 קק"ל
חלבונים 1.81 ג'
פחמימות 74.97 ג'
שומן 0.15 ג'
כולסטרול 0 מ"ג
ויטמינים
 ‑ ויטמין A 7 מק"ג
 ‑ ויטמין B1 0.05 מ"ג
 ‑ ויטמין B2 0.06 מ"ג
 ‑ ויטמין B3 1.61 מ"ג
ברזל 0.9 מ"ג
סידן 64 מ"ג
אשלגן 696 מ"ג
נתרן 1 מ"ג
סיבים תזונתיים 6.7 ג'
מקור: משרד החקלאות האמריקני

עץ התמר

עריכה

האדם עושה שימוש בכל חלקיו של עץ התמר: הענפים משמשים כסכך למבני מגורים ולסוכות. הפירות משמשים לאכילה ולהכנת יין תמרים ודבש תמרים, סנסיני התמר (שעליהם תלויים הפירות) משמשים לטאטוא ולקליעה (גם העלים), הגזע משמש לבניה, לקירוי כשוקת ועוד. הזן "דרי" ידוע בלולבים המהודרים שלו, המשמשים למצוות ארבעת המינים בחג הסוכות.

לדקל התמר יש ארס הנפלט עם דקירה מקוציו. ארס זה אינו מזיק במינון נמוך, אך מי שנדקר עלול לחוש כאב חד וכבדות באזור הדקירה לזמן מה.[1][2]

פרי התמר

עריכה

פרי התמר הוא פרי מאורך הנאכל לח או יבש, טעמו מתוק מאוד. הסירופ המופק ממנו נקרא סילאן, והוא משמש בעיקר לתיבול מנות אחרונות ועוגות. איסוף הפירות מהעצים נקרא "גדיד תמרים". טיפוס הפרי הוא ענבה, שבתוכה זרע אחד. תמר מצוי הוא אלרגני.[3]

בארצות ערב נהוג לטחון את זרע פרי התמר ולהכין ממנו תבלין. במרוקו נהוג לחלוט זרע תמר טחון לשתייה.

ישנם זנים רבים ושונים של תמרים.

תמרי ארץ ישראל

עריכה

התמרים של ארץ ישראל בספרות היוונית-רומית

עריכה
  ערך מורחב – תמר ממלכת יהודה

בספרות היוונית-רומית של העת העתיקה יש כמה אזכורים לתמרים של ארץ ישראל.

הפילוסוף היווני תאופרסטוס (המאה ה-4 לפנה"ס) כתב בחיבורו "מחקרים על הצמחים" על התמרים הגדלים בבקעת הירדן: "בחילת-סוריה, היכן שנמצאים רוב הדקליים, רק בשלושה מחוזות, כך אומרים, היכן שהאדמה מליחה, גדלים תמרים שניתן לשמר... אולם יש אומרים כי תושבי סוריה אינם משתמשים בעיבוד, מלבד גיזום עצים והשקיה, וגם שעץ התמר זקוק למים נובעים ולא למים מהשמיים; ושמים כאלה נמצאים בשפע בעמק שבו חורשות הדקלים. והם מוסיפים שעמק זה נמשך דרך ארץ ערב עד לים האדום... ושזה בחלק הנמוך ביותר שלו שעצי התמר גדלים... התמרים היחידים שיישמרו, כך אומרים, הם אלה הגדלים בעמק סוריה, בזמן שאלה הגדלים במצרים, קפריסין או במקומות אחרים הם בשימוש רק כשהם טריים".[4]

גם ההיסטוריונים דיודורוס סיקולוס,[5] פומפיוס טרוגוס[6] וטקיטוס[7] סיפרו על עצי התמר המגודלים בסביבת ים המלח ועמק יריחו. המלומד הרומאי וארו כתב: "עצי התמר של סוריה נושאים פירות ביהודה, אבל אינם יכולים להוציא פרי באיטליה".[8] המלומד היווני סטראבון סיפר על "המנהג הממולח של היהודים, שהמציאו במקרה של עץ הדקל" – הם לא נותנים להם לגדול במקומות רבים, ובגלל נדירותם הם קובעים להם מחיר גבוה וכך מגדילים את ההכנסות.[9] המשוררים הרומיים ורגיליוס ומארטיאליס כינו את דקליה המפורסמים של ארץ יהודה "דקלי אדום".[10] גם המשורר הרומי סטאטיוס הזכיר בסילוויי שלו את "הפירות המפורסמים" של "המדרונות הפוריים של אדום" ואת מטעי הדקלים שלה,[11] המשורר הרומי סיליוס איטליקוס התייחס ביצירתו ה"פוניקה" אל ניצחון אספסיאנוס על "מטעי הדקלים של אדום",[12] ומאוחר יותר ציין גם סולינוס את אדום "העשירה בדקלים".[13] המשורר הרומי הורטיוס הזכיר את "חורשות הדקלים השופעות של הורדוס".[14]

הסופר הרומאי פליניוס הזקן (המאה ה-1 לספירה) טען כי עוד יותר מהבלסם, ארץ יהודה מפורסמת בשל עצי התמר שלה. הוא ציין שהתמרים המפורסמים ביותר מזן הקריוטי (caryotae) נמצאים בשפע ביהודה, במיוחד ביריחו, אולם גם אלה הגדלים בעמקים של ארכלאיס, פצאליס וליוויאס נחשבים משובחים. הוא ציין לשבח גם את מתיקותו של "תמר ניקולאוס", ש"איכות טעמו היא 'אחותו' של הקריוטי ועקב כך נקרא ביוונית 'התמר האחות'" (adelphides). תמר ניקולאוס נקרא על שם ניקולאוס איש דמשק, שעל פי אתנאיוס, אוגוסטוס קרא אותו על שמו, מכיוון שניקולאוס היה שולח לו אותו.[15] גם החיבור הלטיני "תיאור כל העולם ועמיו" (אמצע המאה ה-4) מזכיר את תמר "ניקולאוס" הגדל ביריחו.[16] מבין התמרים היבשים יותר, פליניוס ציין את תמר-האצבע (dactyli): "תמר צר וארוך מאוד, לעיתים בעל צורה מעוקלת. מינו של הסוג הזה, שאותו אנו מציעים כמנחה לאלים נקרא 'כידאוס' (chydaeus) על ידי היהודים". עוד הוא מציין, ש"הסוגים הטובים ביותר לשימור הם אלה הגדלים בקרקעות מלוחות וחוליות, למשל ביהודה".[17] תמרי ה-Dactyli הם ודאי ה"דקל טב", הנזכר במשנה לעיל. השם התפשט אחר כך על כל התמרים, וה"דקל" הפך שם נרדף לעץ-התמר בכלל.

הגאוגרף היווני פאוסניאס (המאה ה-2 לספירה) הזכיר את "התמרים של פלשתינה" כ"אכילים לגמרי".[18] הנואם היווני אייליוס אריסטידס הזכיר את "התמרים המפורסמים" הגדלים ב"פלשתינה-סוריה" ובמספר נאומים ציין שהשתמש בעסיס שלהם למטרות רפואיות.[19] הרופא היווני גלנוס הזכיר זן של תמרים "רכים לחים ומתוקים" בשם "קריוטוי" (Caryotoi), שהם "יפים מאוד וגדלים ביריחו".[20]

כל הזנים שנמנו לעיל ודאי גדלו גם ב"עיר התמרים" צוער. גידולי התמרים בצוער במאה הרביעית לספירה מוכח גם מן האונומסטיקון לאבסביוס[21][22] (340-260) לספירה, בישוף העיר קיסריה: "בצוער גדלים הצרי (אפרסמון) והתמר, הם מעידים על פוריותה הקדומה". היום אין בצוער זכר לא לדקל ולא לאפרסמון.[23]

התמרים של ארץ ישראל בימי הביניים

עריכה

התמרים מוזכרים במקורות היסטוריים בימי הביניים, אך מסוף המאה ה-14, ניכר כי התדלדלות בעצי התמר בארץ ישראל. תהליך זה החל כבר בתקופה האיובית אך תפס תאוצה בתקופה הממלוכית.[24]

גידול תמרים בארץ בראשית המאה העשרים

עריכה

חיים צדיקוב, ממייסדי דגניה, עבר למצרים לצורכי ריפוי. בנובמבר 1927, לבקשת החברים בדגניה הוא בחר עבורם את זן התמרים "אמרי", כזן שכדאי לגדלו בארץ ושלח אליהם חוטרי תמרים. חוטרים אלו היו הבסיס למטעי התמרים בכל העמק.[25]

 
אשכול תמרים

גידול תמרים לאחר קום המדינה

עריכה

החל משנות ה-60 של המאה ה-20 התמרים הם ענף חקלאי במדינת ישראל. רוב הייחורים הוברחו לארץ ישראל מעיראק, על ידי בן ציון ישראלי מקבוצת כנרת. בין הזנים המגודלים בישראל נמנים ברהי - תמר צהוב, חיאני - תמר לח בצבע אדום, ומג'הול (שמקורו במרוקו) - תמר גדול יחסית, יבש, והוא החשוב ביותר מבחינה מסחרית. זנים נוספים הצומחים בישראל: דקל נור, חלאווי, חדראווי, זהידי, דרי ואמרי.

בישראל מגדלים מטעי תמרים כגידול מסחרי רק לאורך השבר הסורי-אפריקאי, מבקעת כנרות בצפון ועד לדרום הערבה. מטע התמרים הגדול בישראל נמצא בקיבוץ טירת צבי, בעמק בית שאן. גם בערבה יש מטעי תמרים גדולים. מתחילת המאה ה-21 מרוכזים רוב שטחי תמר מג׳הול לייצוא, כ-20 אלף דונם, בבקעת הירדן. כעץ נוי נפוץ התמר בכל רחבי הארץ. יבול התמרים בישראל עומד על כ-43,000 טונות תמרים, כ-19,000 מתוכם לצריכה מקומית, והשאר לייצוא.[26] עד שנת 2020 הייתה ישראל יצואנית תמר המג'הול הגדולה בעולם,[27] כשייצוא המג'הול מישראל עמד על כ־27 אלף טון,[28] אולם החל משנה זו נקלע ענף התמרים למשבר.[29] אחד מקהלי היעד העיקרי של היצוא הישראלי הוא מוסלמים באירופה ברמדאן, להם מסורת של אכילת תמר בסעודת האפטאר.[30] במקביל ליצוא הרב קמו קולות מוסלמים שקראו לחרם צרכנים על התוצרת הישראלית.[31]

חקר תמרים עתיקים

עריכה

בשנת 2005 הונבט בישראל גלעין תמר שנמצא בחפירות במצדה, כנראה בן הזן הנכחד "תמר ממלכת יהודה".[32] העץ גדל בעציץ עד שבשנת 2011 הגיע לגובה של כ-2.5 מטר וניטע בקיבוץ קטורה.[33] נכון לשנת 2020, זה היה הזרע העתיק ביותר שהונבט בהצלחה.[34] בשלב מאוחר יותר, גלעיני תמר נוספים שנמצאו באתרים ארכאולוגיים במדבר יהודה הונבטו גם הם בהצלחה וכיום ישנם מספר עצים מהזן הקדום. אחד מעצי הנקבה, שהחוקרות כינו בשם "חנה" ושנבט מגלעין קדום שהתגלה במערות קומראן ומתוארך למאות ה-1–2 לספירה, הופרה על ידי "מתושלח" והניב פירות ראשונים במהלך שנת 2020. אנשי מכון הערבה זכו לקטוף ולטעום את הפרי הקדום אחרי כאלפיים שנה.[35]

בתרבות

עריכה

במזרח הקדום

עריכה

צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה

ספר תהילים, פרק צ"ב, פסוק י"ג

עץ התמר נזכר בתנ"ך מספר רב של פעמים.[36] הנביאה והמנהיגה דבורה ישבה תחת עץ תמר.[37]

כד מתל ינעם, תקופת הברונזה המאוחרת[38]
שבר כד מבית שאן, תקופת הברזל א'

בכנען, בישראל וביהודה, הייתה נפוצה מאוד עבודת האלה אשרה תחת עצים המקודשים לה;[39] הממצא האמנותי הארכאולוגי מקשר במיוחד בין אשרה לעץ הדקל, ולעיתים גם לכפות דקלים טריות.[40] בדומה לאשרה, גם האלה תנת הייתה מקושרת לייצוגי עצים חיים, במיוחד עצי תמר, לעיתים גם היא עם יעלים משני צדדיו (מוטיב העץ והיעלים).[41]

 
קטע מתבליט הכתרת זמרי-לים, בו נראים (בין השאר) אנשים מטפסים על עץ תמר במקדש האלה

בשיר השירים מופיע קטע, בו משולה האהובה לעץ תמר:

מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים, זֹאת קוֹמָתֵךְ דָּמְתָה לְתָמָר וְשָׁדַיִךְ לְאַשְׁכֹּלוֹת. אָמַרְתִּי אֶעֱלֶה בְתָמָר אֹחֲזָה בְּסַנְסִנָּיו וְיִהְיוּ נָא שָׁדַיִךְ כְּאֶשְׁכְּלוֹת הַגֶּפֶן וְרֵיחַ אַפֵּךְ כַּתַּפּוּחִים. וְחִכֵּךְ כְּיֵין הַטּוֹב הוֹלֵךְ לְדוֹדִי לְמֵישָׁרִים דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים.

 
צלמיות עמוד מיהודה, המאות השמינית עד השישית לפנה"ס – צלמיות מסוג זה היו, ככל הנראה, הצלמיות הנקביות בעלות התפוצה הרחבה ביותר ביהודה במאות אלה,[42] וצורתן המאורכת עם הבלטת השדיים מקושרת לעץ התמר הגבוה עם אשכולותיו[43]

הדימוי בקטע זה נוגע לאידיאל היופי באותה תקופה (כפי שמתבטא, למשל, בציורי רקדניות מצריים), ומדמה את גוף האהובה לעץ התמר הגבוה, כאשר אשכולות התמרים או הענבים הם כשדיים הגדולים יחסית לגוף. הממצאים אומנותיים רבים מאוד מהמזרח הקדום, החל מהאלף השלישי לפנה"ס, מייצגים את עץ התמר כעץ קדוש, ומקשרים בין אלות נקביות לבין עצי תמר ועבודה הקשורה בהם (למשל, ציור הכתרת זמרי־לים, בו מתבצע בתחומי מקדש האלה גדיד תמרים).[44] קטע משיר שומרי קדום, המתייחס כנראה לאיננה, מתאר: אִמי היא עץ תמר, עם ריח מתוק מאוד; במצרים, אלת העצים – המזינה את המתים – מופיעה בצורת תמר, לעיתים אף כעץ בעל איברים אנושיים כידיים ושדיים; בקרתחדשת נמצאו מצבות בהן דמות אלה ניצבת בין עצי תמר, לעיתים עם אנשים מטפסים עליהם.[45] אין ספק, לאור התפוצה הרחבה של קדושת עץ התמר והטיפוס עליו בזמן ובמרחב, שדימוי זה היה ידוע היטב גם בירושלים, והדבר אף מתקשר לשם הפרטי "תמר" לנשים מושכות במקרא (תמר מספר בראשית ותמר מספר שמואל).[45] לאור הממצאים והספרות, נראה שטיפוס על העץ ואחיזה באשכולות התמר הם בעלי מאפיינים של פעולה קדושה.[43] הבלטת השדיים בדימויים ובאומנות החזותית מזכירה, ככל הנראה, את "צלמיות העמודים" שהיו נפוצות מאוד בישראל בתקופה המקראית, בהם האישה הייתה מעוצבת כעמוד בעל ראש וידיים, כאשר מהעמוד בלטו שדיים שהידיים אחזו בהם.[43]

אחת המשמעויות של המילה היוונית φοῖνιξ (פֿוֹינִיקְס), שנתנה לפיניקים את שמם, היא "עץ תמר"; עץ התמר הופיע על מטבעות פיניקיים רבים,[46] וכאמור היה מסמלי אשרה,[40][47] והוא היווה אחד מסמלי ארץ פיניקיה.[48]

ביהדות

עריכה

על פי פרשנות חז"ל, התמר נמנה עם שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל - הוא הדבש הנמנה בין שבעת המינים. המשמעויות העיקריות ההלכתיות לכך הן שבזמן שהית המקדש היה קיים נהגה חובת הבאת ביכורים מיבול התמרים, ושהברכה לאחר אכילת תמרים היא ברכה אחת מעין שלוש.

לולב, שהוא ענף של עץ הדקל, נמנה עם ארבעת המינים אותם מצווים היהודים לנענע בחג הסוכות, וכך למעשה התמר הוא הפרי היחיד הנמנה גם עם שבעת המינים וגם מתקשר לארבעת המינים.

שיעור האכילה האסורה ביום הכיפורים באיסור כרת נמדד לפי נפחו של תמר גדול יחד עם הגרעין. אמנם, גם אכלה בשיעור הפחות מזה אסורה מדאורייתא, לפי הכלל ההלכתי 'חצי שיעור אסור מן התורה'.

מזיקים

עריכה
  ערך מורחב – חדקונית הדקל האדומה

חדקונית הדקל האדומה (שם מדעי: Rhynchophorus ferrugineus) היא מין של חדקונית הידוע גם בכינויו "חדקונית דקל אסיה" או "חדקונית דקל סאגו". חיפושיות בוגרות הן גדולות יחסית, אורכן נע בין שניים לחמישה סנטימטרים, והן בדרך כלל בצבע אדום חלוד אבל קיימות גרסאות צבע רבות ולעיתים קרובות הן מזוהות בטעות כמינים שונים (לדוגמה, Rhynchophorus vulneratus). זחלי חדקונית יכולים לחפור חורים עד אורך של מטר בגזעי עצי דקל ובכך להחלישם כך שבסופו של דבר הורגות החיפושיות את הגזע המארח. כתוצאה מכך, חדקונית נחשבת מזיק עיקרי במטעי דקליים, כמו קוקוס ותמרים.

גלריה

עריכה

לקריאה נוספת

עריכה
  • זהר עמר, ארבעת המינים: עיונים הלכתיים במבט היסטורי, בוטני וארץ-ישראלי, נווה צוף (הוצאת המחבר), התש"ע.
  • איתן אילון (עורך), התמר - "עץ החיים" סגולותיו ושימושיו, מוזיאון ארץ ישראל, 1987.

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ Israeli Journal of Family Practice - כאב בעקבות דקירה מכפות תמר: סיכום, באתר www.medicalmedia.co.il
  2. ^ דקירה מקוץ של עץ דקל - נשאל בתאריך 21/11/2011 - אתר Doctors, באתר Doctors
  3. ^ צמחים רעילים, באתר בטרם בטיחות ילדים
  4. ^ Theophrastus, Historia Plantarum, II, 6:2, 5, 8
  5. ^ דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, ספר 19, פרק 98.
  6. ^ פומפיוס טרוגוס, ספר 36, פרק 3.
  7. ^ טאקיטוס, דברי־הימים, ספר חמישי, פרק ו.
  8. ^ Varro, Res Rusticae, II, 1:27
  9. ^ סטראבון, גאוגרפיקה, ספר 17, פרק 1, סעיף 15.
  10. ^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1976, Vol. I: XLIII. Virgil; Georgica, III, 12-15; pp. 316-317; Martialis, Epigrammata, X, 50
  11. ^ Silvae, I, 6:9-16; III, 2:131-141; V, 1:132-139
  12. ^ Silius Italicus, Punica, VII, 449-457
  13. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. II: CXXVII. Solinus, no. 449, pp. 417-419; Solinus, Collectanea Rerum Memorabilium, 34:1
  14. ^ Horace, Epistulae, II, 2 :189
  15. ^ Athenaeus, Deipnosophistae, XIV, 66, p. 652 A; Plutarchus, Quaestiones Convivales, Book VIII, chapter 4, section 1, p. 723 D
  16. ^ M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol. II: CXXXIV. Expositio totius mundi et gentium, p. 497
  17. ^ Pliny the Elder, The Natural History, Book XIII, Chapters 6, 9
  18. ^ Pausanias, Graeciae Descriptio, IX, 19:8
  19. ^ M. Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, CXI. Aelius Aristides, pp. 218-219
  20. ^ Galenus, De Alimentorum Facultatibus, II, 26:2
  21. ^ ספר האונומטיקון לאבסביוס, הוצאת המכון ליהדות זמננו, מכון שפרינצק
  22. ^ האנומסטיקון לאבסביוס וראשית הנצרות בארץ-ישראל, אריאל/ כתב העת לידיעת הארץ, נצרות ונוצרים בארץ ישראל
  23. ^ יוסף ברסלבי, הידעת את הארץ - ים המלח סביב סביב, כרך ג', הוצאת הקיבוץ המאוחד, ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ-ישראל, תשט"ז, 1956, פרק 14 : "ישוב החקלאות בנאות ים המלח לפנים", עמוד 388-389
  24. ^ זהר עמר, יוסף דרורי (ע), הערות על הצומח והחקלאות של ארץ-ישראל בתקופה הממלוכית, מתוך: ארץ-ישראל בתקופה הממלוכית, ירושלים: יד בן צבי, תשנ"ג, עמ' 234-232
  25. ^ לא בעבים מעל / מוקי צור - פרויקט בן־יהודה, באתר benyehuda.org
  26. ^ אלי אשכנזי‏, ענף התמרים הישראלי ממשיך לגדול: ישראל תתחיל לייצא לאוסטרליה, באתר וואלה‏, 26 באוגוסט 2020
  27. ^   מעצמת מג'הול: הייצוא הישראלי הלוהט לאמירויות, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 5:15)
  28. ^ ענף התמרים הישראלי ממשיך לגדול: ישראל תתחיל לייצא לאוסטרליה, באתר וואלה‏, 26 באוגוסט 2020
  29. ^ אילנה שטוטלנד‏, נגמר התמר: מה קרה לענף שהיה גאוות החקלאות הישראלית?, באתר וואלה‏, 3 במאי 2022
  30. ^ על תמרים, רמדאן, יצוא ולוגיסטיקה, אתר התאחדות חקלאי ישראל
  31. ^ דורון פסקין, לקראת הרמדאן: קמפיין ערבי נגד התמר הישראלי, באתר ynet, 11 באוגוסט 2010
  32. ^ עפרי אילני, בקרוב נדע: האם התמרים מהמקרא היו מתוקים?, באתר הארץ, 25 בפברואר 2007
  33. ^ אלכס דורון, אחרי 2,000 שנה: הגלעין מהמרד הגדול הפך לעץ, באתר nrg‏, 25 בנובמבר 2011
  34. ^ Methuselah" Tree Grew From 2,000-Year-Old Seed", באתר הנשיונל ג'יאוגרפיק, 24 במרץ 2015 (באנגלית)
  35. ^ דן לביא, מה טעמו של התמר המקראי?, באתר www.israelhayom.co.il, ‏7/9/2020
  36. ^ ספר שמות, פרק ט"ו, פסוק כ"ז, ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוק מ', ספר במדבר, פרק ל"ג, פסוק ט', ספר ירמיהו, פרק י', פסוק ה', ספר יואל, פרק א', פסוק י"ב, ספר תהילים, פרק צ"ב, פסוק י"ג, מגילת שיר השירים, פרק ז', פסוקים ח'ט', ספר נחמיה, פרק ח', פסוק ט"ו ועוד
  37. ^ ספר שופטים, פרק ד', פסוק ה'
  38. ^ פך דו-גוני (ב"ת ב - ב"מ), דגם יעל ודקל, באתר אוצרות המדינה (של רשות העתיקות)
  39. ^ Joan E. Taylor, The Asherah, the Menorah and the Sacred Tree, Journal for the Study of the Old Testament 20, 1995, עמ' 29–54 doi: 10.1177/030908929502006602
  40. ^ 1 2 Joan E. Taylor, The Asherah, the Menorah and the Sacred Tree, Journal for the Study of the Old Testament 20, 1995, עמ' 42 doi: 10.1177/030908929502006602
  41. ^ Joan E. Taylor, The Asherah, the Menorah and the Sacred Tree, Journal for the Study of the Old Testament 20, 1995, עמ' 44 doi: 10.1177/030908929502006602
  42. ^ Othmar Keel, תרגום: Frederick J. Gaiser, The Song of Songs: A Continental Commentary, Fortress Press, 1994, עמ' 240
  43. ^ 1 2 3 Othmar Keel, תרגום: Frederick J. Gaiser, The Song of Songs: A Continental Commentary, Fortress Press, 1994, עמ' 246
  44. ^ Othmar Keel, תרגום: Frederick J. Gaiser, The Song of Songs: A Continental Commentary, Fortress Press, 1994, עמ' 241–242
  45. ^ 1 2 3 4 Othmar Keel, תרגום: Frederick J. Gaiser, The Song of Songs: A Continental Commentary, Fortress Press, 1994, עמ' 242
  46. ^ למשל במטבעות מארוד: Arados, Phoenicia, ancient coins index with thumbnails - WildWinds.com, www.wildwinds.com, מצידון: Sidon, Phoenicia, ancient coins index with thumbnails - WildWinds.com, www.wildwinds.com, ומטריפולי: Phoenicia, Tripolis, ancient coins index with thumbnails - WildWinds.com, www.wildwinds.com, מצור: Phoenicia, Tyre, ancient coins index with thumbnails - WildWinds.com, www.wildwinds.com
  47. ^ Irit Ziffer, Western Asiatic Tree-Goddesses, Egypt and the Levant XX, 2010, עמ' 416
  48. ^ אריה ל. בן-אלי, יוסף רינגל ויעקב משורר, אניות וחלקי אניות על מטבעות עתיקים א, קרן המוזיאון הימי הלאומי, 1975, עמ' 66