תנועת החרות

מפלגה בישראל
(הופנה מהדף תנועת החירות)
המונח "מפלגת חרות" מפנה לכאן. לערך העוסק במפלגת הימין הקטנה שהוקמה ב-1999, ראו חרות - התנועה הלאומית.

תנועת החֵרוּת (ובקיצור חֵרוּת) הייתה מפלגת ימין ליברלית, שפעלה בישראל מתחילת ימי המדינה, ואשר נוסדה על ידי יוצאי הארגון הצבאי הלאומי בראשות מנחם בגין. ארבעה רעיונות מרכזיים של תנועת החרות תומצתו לכדי: "לשלמות המולדת, לקיבוץ גלויות, לצדק סוציאלי, לחרות האדם".

תנועת החרות
מדינה ישראלישראל ישראל
מייסד מנחם בגין
מנהיגים

מנחם בגין (1948-1983)

יצחק שמיר (1983-1988)
תקופת הפעילות 15 במאי 194825 באוגוסט 1988 (40 שנה)
אפיון מפלגת ימין ליברלית
אידאולוגיות ציונות רוויזיוניסטית, ארץ ישראל השלמה, ליברליזם כלכלי
כנסות הראשונה - האחת עשרה
ממשלות 13 - 15, 18 - 22
אותיות ח
שיא כוחה 28 מושבים (כנסות 10, 11)*
*בשתי הכנסות הצטרפו חברים בעת כהונת הכנסת
שפל כוחה 8 מושבים (הכנסת השנייה)
רשימה פוליטית גח"ל (1965-1973)
הליכוד (1973-1988)
נוצרה מתוך יוצאי האצ"ל, הלח"י וברית הציונים הרוויזיוניסטים
התמזגה לתוך גח"ל ואחר כך הליכוד
מטה מצודת זאב, המלך ג'ורג' 38, תל אביב
מיקום במפה הפוליטית ימין

לידתה של התנועה עריכה

במסגרת הצטרפותם של לוחמי האצ"ל לצה"ל עלתה על הפרק שאלת פירוקו של האצ"ל. בגין כמפקד הארגון הציע להפוך אותו מארגון מחתרתי למפלגה פוליטית, כזו שמקבלת על עצמה את כללי המשחק הפוליטי. על כן, מיד עם הכרזת המדינה, עמד מנחם בגין ב-15 במאי 1948, כמפקד המחתרת והחליט ביחד עם פקודיו, להקים את תנועת 'חרות' מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי. הצהרתו של בגין פורסמה בשידור הרדיו 'קול ציון הלוחמת' בתחנת השידור של האצ"ל: "במדינת ישראל מכריז בזה הארגון הצבאי הלאומי על הקמתה של תנועת החרות העברית שתשמור אמונים למסורת המפוארת של מלחמת השחרור ותלחם במסגרת החוק העברי".

בציר הפוליטי הוקמה התנועה בצידה הימני של המפה הפוליטית, את התנועה הרכיבו קבוצות אחדות ביניהם, הצה"ר, הסתדרות העובדים הלאומיים, אחדות ישראל, האצ"ל ואנשי 'הוועד העברי'. בראייתו של בגין, הציונות הרוויזיוניסטית תורגמה פוליטית על ידי הקמת תנועת 'חרות', שערכי היסוד שלה מושתתים על קווי היסוד הבאים: שלמות המולדת, קיבוץ גלויות, צדק חברתי, שלטון החוק וחירות האדם[1].

במשך מרבית שנות קיומה ישבה המפלגה באופוזיציה. דוד בן-גוריון, ראש הממשלה בשנותיה הראשונות של המדינה, הקפיד להוציא את תנועת החרות אל מחוץ לקונצנזוס הלאומי. תפיסה זו באה לידי ביטוי בסיסמה "בלי חרות ומק"י", שמשמעותה שאין להקים ממשלה שבה ישבו הרוויזיוניסטים או הקומוניסטים.

 
משמאל לימין (בחזית): חברי הכנסת אורי צבי גרינברג, אסתר רזיאל-נאור ומנחם בגין, בעת ישיבת הכנסת הראשונה בירושלים ב-26 בדצמבר 1949

מהקמתה בקיץ 1948 ועד לשנת 1983 עמד מנחם בגין בראש תנועת החרות. בבחירות לאספה המכוננת הלא היא הכנסת הראשונה, זכתה חרות ל-11.52 אחוזים מכלל הקולות הכשרים (14 מנדטים).

לקראת הבחירות לכנסת השנייה הצטרפו לתנועת החרות אנשי ברית הצה"ר, אשר מפלגתם לא עברה את אחוז החסימה בכנסת הראשונה. במערכת בחירות זו המשיכה המפלגה לעסוק בעיקר בתרומת אנשי האצ"ל להקמת המדינה ובקריאה לשלמות הארץ. נושא זה נחשב כאנכרוניסטי באותה תקופה, כאשר שאר המפלגות עסקו בעיקר בנושאים כלכליים סביב מדיניות הצנע וקליטת העלייה ההמונית. חרות זכתה בשמונה מנדטים בלבד, תוצאה שגרמה למשבר במפלגה. בגין פרש מההנהגה למשך שישה חודשים[2], אך חזר לתפקידו כדי להנהיג את המאבק נגד הסכם השילומים. במסגרת המאבק הצליח בגין לבסס את מעמדו כראש התנועה ולאחד ציבור רחב סביב עמדותיה.

בעקבות משבר הבחירות לכנסת השנייה, החלה התנועה להדגיש נושאים חברתיים-כלכליים ולקלוט לשורותיה אוכלוסיות נוספות (על יוצאי האצ"ל) שלא השתלבו בממסד השלטוני, בעיקר עולים חדשים ובני עדות המזרח. בחודש אפריל 1954 נערכה הועידה השלישית של תנועת 'חרות' ובה הדגיש בגין שיש רק דרך אחת[3] אל השלטון והיא פתק הבוחר. האמירה של בגין העניקה ל'חרות' לגיטימציה חשובה וחיזקה את דימויה כתנועה פוליטית שמכבדת את כללי הדמוקרטיה.

לקראת הבחירות לכנסת השלישית קיימה תנועת חרות תכנון קפדני במשך שנה. עמדו לרשותה מקורות כספיים והיא פעלה על פי לוחות זמניים מדויקים, אך מעל הכל, התנועה התנהלה בשליטתו המלאה של מנחם בגין[1]. התנועה זכתה ב-15 מנדטים. המאבק בהסכם השילומים העניק לחרות קולות חשובים מקרב מחנות העולים.

ב-26 באפריל 1965, לקראת מערכת הבחירות לכנסת השישית, הוקם גוש פרלמנטרי מאוחד של חרות והמפלגה הליברלית שנקרא "גח"ל" - גוש חרות ליברלים. בראש הרשימה המשותפת עמד בגין. בעוד שלכל אחת משתי המפלגות לחוד היו שבעה עשר מנדטים בכנסת היוצאת, זכתה הרשימה המאוחדת לעשרים ושישה מנדטים בלבד. הדבר היווה כישלון, ובוועידת חרות השמינית ביוני 1966 קראו שמואל תמיר ואהוד אולמרט בן ה-21 להדחתו של בגין[4]. המשבר בתנועה נמשך עד שבפברואר 1967 הסתיים העימות בפילוג[5]. תמיר ואנשיו הורחקו מתנועת החרות על ידי יושב ראש בית הדין איסר לובוצקי[6], ותומכי תמיר הקימו מפלגה בשם "המרכז החופשי". הייתה זו קריאת התיגר האחרונה על מנהיגותו של בגין במפלגתו עד לפרישתו.

בשנת 1967, ערב מלחמת ששת הימים, הצטרפה "חרות" (אז כחלק מגח"ל - גוש חירות ליברלים) לראשונה לקואליציה, במסגרת "ממשלת ליכוד לאומי" בראשות לוי אשכול. בצעד זה הוענקה לגיטימציה למנחם בגין ולתנועתו, שהיו עד אז, כאמור, מחוץ לקונצנזוס הלאומי. בבחירות של 1969 זכתה רשימת המערך ל-56 מנדטים, אך גולדה מאיר, שהייתה שמרנית מטבעה, ביקשה להתבסס לאחר הבחירות על ההרכב הקואליציוני שקדם להן, והקימה ממשלה שגם אליה הצטרף מנחם בגין בראש גח"ל. ב-4 באוגוסט 1970 פרשו שרי גח"ל מהממשלה, בעקבות ההסכמה על סיום מלחמת ההתשה.

רעיונות התנועה עריכה

 
מנחם בגין נואם בכנס של תנועת החרות, 1948

ששת הסעיפים הבסיסיים שעליהם הצהיר כל חבר בתנועת החרות:

  1. שחרור המולדת כולה, ריכוז האומה, קיום ריבונותה ופיתוח ייחודה התרבותי הם היסודות של ההשקפה הלאומית של תנועת החרות בארץ ישראל, והשקפת העולם שלה מבוססת על: חרות היחיד, צדק חברתי ועליונות המשפט.
  2. תנועת החרות שואפת להשרשת ערכיה הנצחיים של תורת ישראל בחיי האומה.
  3. תנועת החרות שוללת כל צורה של משטר טוטליטרי, פשיסטי או קומוניסטי ותלחם נגד כל ניסיון להטיל טוטליטריות משקית או מדינית על עמנו ומדינתנו.
  4. תנועת החרות תלחם למשטר דמוקרטי במדינה: ממשלת העם על ידי העם למען העם; הבטחת זכויות האדם והאזרח לחופש מצפונו ונגד כל הפליה על רקע עדתי, מעמדי או מפלגתי.
  5. תנועת החרות תלחם להפרדה בין השליט לבין המפרנס, נגד הטרוסטים והמונופולין למיניהם, לפיתוח היוזמה הפרטית, למען קליטת שבי ציון, האדרת כוחה של המדינה ולהעלאת רמת החיים של כל אזרחיה.
  6. יעודה של תנועת החרות היא: לשאת את כל הרעיונות האלה ולהגשימן להלכה ולמעשה כתורת אבי המהפכה העברית – זאב ז'בוטינסקי."

נציגי המפלגה בכנסת עריכה

כנסת

(בחירות)

מושבים

(בהשבעת הכנסת)

שיוך סיעתי חברי הכנסת חילופי גברי והערות
הראשונה

(1949)

14 / 120
מנחם בגין, אורי צבי גרינברג, יעקב מרידור, אריה בן-אליעזר, אברהם רקנאטי, יוחנן בדר, הלל קוק, חיים לנדאו, שמואל מרלין, חיים כהן-מגורי, אליהו לנקין, שמואל כץ, ערי ז'בוטינסקי, אסתר רזיאל-נאור
השנייה

(1951)

8 / 120
מנחם בגין, יעקב מרידור, יוחנן בדר, בנימין אבניאל, אריה אלטמן, אריה בן-אליעזר, חיים לנדאו, אסתר רזיאל-נאור
אליעזר שוסטק, חיים כהן-מגורי
חילופי גברי
  • ב-2 בנובמבר 1951 פרש מהכנסת יעקב מרידור. החליף אותו אליעזר שוסטק.
  • ב-6 ביולי 1953 פרש מהכנסת אריה בן אליעזר. החליף אותו חיים כהן מגורי.

הערות

  • לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
השלישית

(1955)

15 / 120
מנחם בגין, יוחנן בדר, בנימין אבניאל, יעקב מרידור, אריה אלטמן, אריה בן-אליעזר, חיים לנדאו, אליעזר שוסטק, שמשון יוניצ'מן, אסתר רזיאל-נאור, חיים כהן-מגורי, נחום לוין, יוסף שופמן, בנימין ארדיטי, מרדכי אולמרט לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן(הקישור אינו פעיל)
הרביעית

(1959)

17 / 120
מנחם בגין, יוחנן בדר, בנימין אבניאל, יעקב מרידור, אריה אלטמן, אריה בן-אליעזר, חיים לנדאו, אליעזר שוסטק, שמשון יוניצ'מן, אסתר רזיאל-נאור, חיים כהן-מגורי, נחום לוין, יוסף שופמן, בנימין ארדיטי, מרדכי אולמרט, אליהו מרידור, שבתאי שיכמן
אברהם דרורי
חילופי גברי
  • ב-21 במרץ 1961 נפטר שמשון יוניצ'מן. החליף אותו אברהם דרורי.

הערות

  • לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
  • למצע המפלגה ראו כאן
החמישית

(1961)

17 / 120
מנחם בגין, יוחנן בדר, בנימין אבניאל, יעקב מרידור, אריה אלטמן, אריה בן-אליעזר, חיים לנדאו, אליעזר שוסטק, אסתר רזיאל-נאור, חיים כהן-מגורי, נחום לוין, יוסף שופמן, אברהם טיאר, אברהם דרורי, בנימין ארדיטי, אליהו מרידור, שבתאי שיכמן
יוסף קרמרמן
חילופי גברי

הערות

גח"ל
27 / 120
השישית

(1965)

15 / 120
גח"ל
26 / 120
מנחם בגין, יוחנן בדר, אריה בן-אליעזר, יעקב מרידור, חיים לנדאו, יוסף שופמן, שמואל תמיר, אליעזר שוסטק, בנימין אבניאל, אסתר רזיאל-נאור, אברהם טיאר, יוסף קרמרמן, אליהו מרידור, חיים כהן-מגורי, מנחם ידיד חילופי גברי

הערות

השביעית

(1969)

15 / 120
גח"ל
26 / 120
מנחם בגין, יוחנן בדר, בנימין הלוי, אריה בן-אליעזר, חיים לנדאו, אסתר רזיאל-נאור, יוסף קרמרמן, מנחם ידיד, אברהם שכטרמן, יורם ארידור, חיים קורפו, בן-ציון קשת, דוד לוי, דב מילמן, יעקב נחושתן, גדעון פת
מתתיהו דרובלס
חילופי גברי
השמינית

(1973)

18 / 120
הליכוד
39 / 120
מנחם בגין, יוחנן בדר, בנימין הלוי, חיים לנדאו, יוסף קרמרמן, מנחם ידיד, יורם ארידור, חיים קורפו, בן-ציון קשת, דוד לוי, איתן לבני, יצחק שמיר, מאיר כהן-אבידב, משה ארנס, מתתיהו דרובלס, גאולה כהן, אברהם שכטרמן
חיים קופמן, אמל נסראלדין
חילופי גברי

הערות

התשיעית

(1977)

20 / 120
הליכוד
43 / 120
מנחם בגין, עזר ויצמן, יצחק שמיר, משה ארנס, דוד לוי, יורם ארידור, גאולה כהן, חיים קורפו, יגאל כהן אורגד, איתן לבני, מרדכי ציפורי, דב שילנסקי, יוסף רום, משה קצב, רוני מילוא, מיכאל דקל, מאיר כהן-אבידב, משה מרון, אמל נסראלדין, חיים קופמן, אריאל שרון, יצחק יצחקי, עקיבא נוף
דוד שטרן
חילופי גברי

הערות

העשירית

(1981)

25 / 120
הליכוד
48 / 120
מנחם בגין, דוד לוי, יעקב מרידור, יצחק שמיר, יורם ארידור, אריאל שרון, משה ארנס, דב שילנסקי, חיים קורפו, מרדכי ציפורי, אליהו בן-אלישר, רוני מילוא, משה קצב, מיכאל דקל, חיים קופמן, דוד מגן, אמל נסראלדין, יוסף רום, מרים גלזר תעסה, יגאל כהן אורגד, מאיר כהן-אבידב, מאיר שטרית, איתן לבני, מיכאל רייסר, עקיבא נוף
מיכאל קליינר
חילופי גברי
  • ב-19 בינואר 1982 פרש מהכנסת משה ארנס. החליף אותו מיכאל קליינר.

הערות

האחת עשרה

(1984)

27 / 120
הליכוד
41 / 120
יצחק שמיר, דוד לוי, משה ארנס, אריאל שרון, יגאל כהן אורגד, יורם ארידור, אליעזר שוסטק, אליהו בן-אלישר, משה קצב, דוד מגן, רוני מילוא, מאיר שטרית, דב שילנסקי, מיכאל דקל, מיכאל רייסר, גדעון גדות, אהוד אולמרט, מיכאל איתן, מרים גלזר תעסה, מאיר כהן אבידב, יגאל כהן, עוזי לנדאו, דן מרידור, אמל נסראלדין, עובדיה עלי, חיים קופמן, חיים קורפו
יעקב שמאי
חילופי גברי

הערות


ח"כים במפלגה בכנסות שבהן פעלה

ראו גם עריכה

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 אלמליח, דביר, תנועת חרות ויחסה לארץ ישראל תחת שרביטו של מנחם בגין 1967–1979, אוניברסיטת אריאל בשומרון, באתר www.academia, ‏2022
  2. ^ מתוך עיתון הבקר, 16 באוגוסט 1951
  3. ^ ויץ, יחיעם, הצעד הראשון לכס השלטון: תנועת חרות 1949–1955, ירושלים: יד יצחק בן-צבי ומוסד הרצל אוניברסיטת חיפה.
  4. ^ מ. מייזלס, בגין התפטר - הועידה נמשכת, מעריב, 29 ביוני 1966
  5. ^ אמיר גולדשטיין, גח"ל בין משבר ללגיטימציה 'גוש-חרות-ליברלים' 1965 - 1969, חיבור לשם קבלת תואר 'דוקטור לפילוסופיה', ספטמבר 2005. עמודים 244-249
  6. ^ עשהאל לובוצקי, לא דרכי האחרונה, הוצאת ידיעות ספרים, 2017. תנועת החרות, עמודים 196-202
  7. ^   רפי מן, "הצודקים והנרדפים": מי היה ז'בוטינסקי של בגין, באתר הארץ, 17 בפברואר 2017