תנועת החרות

תנועת החֵרוּת (ובקיצור חֵרוּת) הייתה מפלגת ימין, שפעלה בישראל מתחילת ימי המדינה, ואשר נוסדה על ידי יוצאי הארגון הצבאי הלאומי בראשות מנחם בגין. ארבעה רעיונות מרכזיים של תנועת החרות תומצתו לכדי: "לשלמות המולדת, לקיבוץ גלויות, לצדק סוציאלי, לחרות האדם".

תנועת החרות
חרות

מדינה	ישראל
מייסד	מנחם בגין
מנהיגים	מנחם בגין, יצחק שמיר
תאריך ייסוד	15 ביוני 1948
תאריך פירוק	1988
אפיון	מפלגת ימין, ציונות רוויזיוניסטית, שוק חופשי, רב-תרבותיות
אידאולוגיות	ציונות רוויזיוניסטית, שמרנות לאומית
כנסות	הכנסת הראשונה עד הכנסת האחת עשרה
ממשלות	13, 14, 15, 18, 19, 20, 21, 22
אותיות	ח
שיא כוחה	28 מנדטים (כנסות 10, 11)* *בשתי הכנסות נוספו מנדטים בעת כהונת הכנסת
שפל כוחה	8 מנדטים (הכנסת השנייה)
נוצרה מתוך	יוצאי האצ"ל והלח"י
התמזגה לתוך	גח"ל ואחר כך הליכוד
מטה	תל אביב-יפו
מיקום במפה הפוליטית	ימין

תולדות התנועה

לקראת הבחירות לכנסת השנייה הצטרפו לתנועת החרות אנשי ברית הצה"ר, אשר מפלגתם לא עברה את אחוז החסימה בכנסת הראשונה. משנת 1965 פעלה "חרות" בגוש משותף עם המפלגה הליברלית ומשנת 1973 כחטיבה העיקרית בסיעת "הליכוד". בשנת 1988 אוחדו החטיבות בליכוד, ו"הליכוד" הפכה למפלגה.

חברי הכנסת אורי צבי גרינברג, אסתר רזיאל-נאור ומנחם בגין, בעת ישיבת הכנסת הראשונה בירושלים ב-26 בדצמבר 1949

מהקמתה בקיץ 1948 ועד לשנת 1983 עמד מנחם בגין בראש תנועת החרות. בבחירות לאספה המכוננת היא הכנסת הראשונה, זכתה חירות ל-11.52 אחוזים מכלל הקולות הכשרים (14 מנדטים). במשך מרבית שנות קיומה הייתה המפלגה באופוזיציה. דוד בן-גוריון, ראש הממשלה בשנותיה הראשונות של המדינה, הקפיד להוציא את תנועת החרות אל מחוץ לקונצנזוס הלאומי, באמירתו "בלי חרות ומק"י", שכוונתה הייתה שאין להקים ממשלה שבה ישבו הקומוניסטים או הרוויזיוניסטים.

במערכת הבחירות לכנסת השנייה המשיכה המפלגה לעסוק בעיקר בתרומת אנשי האצ"ל להקמת המדינה ובקריאות לשלמות הארץ. נושא זה נחשב כבר כאנכרוניסטי באותה תקופה (שאר המפלגות עסקו בעיקר בנושאים כלכליים סביב מדיניות הצנע וקליטת העלייה ההמונית). בבחירות אלה זכתה חירות לשמונה מנדטים בלבד. תוצאה זו גרמה למשבר במפלגה, בגין פרש מההנהגה למשך מספר חודשים, אך חזר לתפקידו כדי להנהיג את המאבק נגד הסכם השילומים. תוצאה נוספת של המשבר היא שהתנועה החלה להדגיש את הנושאים החברתיים-כלכליים, והחלה לקלוט לשורותיה אוכלוסיות נוספות (ליוצאי האצ"ל) שלא השתלבו בממסד השלטוני (בעיקר עולים חדשים ובני עדות המזרח). בבחירות לכנסת השלישית זכתה התנועה ב-15 מנדטים, ומכאן בכל מערכת בחירות הגדילה או שמרה על כוחה.

ב-26 באפריל 1965, לקראת מערכת הבחירות לכנסת השישית, הוקם גוש פרלמנטרי מאוחד של חרות והמפלגה הליברלית שנקרא "גח"ל" - גוש חרות ליברלים. בראש הרשימה המשותפת עמד בגין. בעוד שלכל אחת משתי המפלגות לחוד היו שבעה עשר מנדטים בכנסת היוצאת, זכתה הרשימה המאוחדת לעשרים ושישה מנדטים בלבד. הדבר היווה כישלון, ובוועידת חרות השמינית ביוני 1966 קראו שמואל תמיר ואהוד אולמרט בן ה-21 להדחתו של בגין. המשבר בתנועה נמשך עד שבפברואר 1967 הסתיים העימות בפילוג. תמיר ואנשיו הורחקו מתנועת החרות על ידי יושב ראש בית הדין איסר לובוצקי, ותומכי תמיר הקימו מפלגה בשם "המרכז החופשי". הייתה זו קריאת התיגר האחרונה על מנהיגותו של בגין במפלגתו עד לפרישתו.

בשנת 1967, ערב מלחמת ששת הימים, הצטרפה "חרות" (אז כחלק מגח"ל - גוש חירות ליברלים) לראשונה לקואליציה, במסגרת "ממשלת ליכוד לאומי" בראשות לוי אשכול. בצעד זה הוענקה לגיטימציה למנחם בגין ולתנועתו, שהיו עד אז, כאמור, מחוץ לקונצנזוס הלאומי. בבחירות של 1969 זכתה רשימת המערך ל-56 מנדטים, אך גולדה מאיר, שהייתה שמרנית מטבעה, ביקשה להתבסס לאחר הבחירות על ההרכב הקואליציוני שקדם להן, והקימה ממשלה שגם אליה הצטרף מנחם בגין בראש גח"ל. ב-4 באוגוסט 1970 פרשו שרי גח"ל מהממשלה, בעקבות ההסכמה על סיום מלחמת ההתשה.

רעיונות התנועה

להלן ששת הסעיפים הבסיסיים שעליהם הצהיר כל חבר בתנועת החרות:

1. שחרור המולדת כולה, ריכוז האומה, קיום ריבונותה ופיתוח ייחודה התרבותי הם היסודות של ההשקפה הלאומית של תנועת החרות בארץ ישראל, והשקפת העולם שלה מבוססת על: חרות היחיד, צדק חברתי ועליונות המשפט.
2. תנועת החרות שואפת להשרשת ערכיה הנצחיים של תורת ישראל בחיי האומה.
3. תנועת החרות שוללת כל צורה של משטר טוטליטרי, פשיסטי או קומוניסטי ותלחם נגד כל ניסיון להטיל טוטליטריות משקית או מדינית על עמנו ומדינתנו.
4. תנועת החרות תלחם למשטר דמוקרטי במדינה: ממשלת העם על ידי העם למען העם; הבטחת זכויות האדם והאזרח לחופש מצפונו ונגד כל הפליה על רקע עדתי, מעמדי או מפלגתי.
5. תנועת החרות תלחם להפרדה בין השליט לבין המפרנס, נגד הטרוסטים והמונופולין למיניהם, לפיתוח היוזמה הפרטית, למען קליטת שבי ציון, האדרת כוחה של המדינה ולהעלאת רמת החיים של כל אזרחיה.
6. יעודה של תנועת החרות היא: לשאת את כל הרעיונות האלה ולהגשימן להלכה ולמעשה כתורת אבי המהפכה העברית – זאב ז'בוטינסקי."

נציגי המפלגה בכנסת

כנסת	חברי כנסת	הערות
הכנסת ה-1 (1949)	14 מנדטים: מנחם בגין, יוחנן בדר, אריה בן-אליעזר, אורי צבי גרינברג, ערי ז'בוטינסקי, חיים כהן-מגורי, שמואל כץ, חיים לנדאו, אליהו לנקין, יעקב מרידור, שמואל מרלין, הלל קוק, אסתר רזיאל-נאור, אברהם רקנטי	ערי ז'בוטינסקי פרש מהסיעה ב-20 בפברואר 1951 והקים סיעת יחיד (הפרישה לא הוכרה על ידי ועדת הכנסת). הלל קוק פרש מהסיעה ב-20 בפברואר 1951 והקים סיעת יחיד (הפרישה לא הוכרה על ידי ועדת הכנסת). לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
הכנסת השנייה (1951)	8 מנדטים: בנימין אבניאל, אריה אלטמן, מנחם בגין, יוחנן בדר, אריה בן-אליעזר, חיים כהן-מגורי, חיים לנדאו, יעקב מרידור, אסתר רזיאל-נאור, אליעזר שוסטק	ב-2 בנובמבר 1951 פרש מהכנסת יעקב מרידור. החליף אותו אליעזר שוסטק. ב-6 ביולי 1953 פרש מהכנסת אריה בן אליעזר. החליף אותו חיים כהן מגורי. לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן
הכנסת השלישית (1955)	15 מנדטים: בנימין אבניאל, מרדכי אולמרט, אריה אלטמן, בנימין ארדיטי, מנחם בגין, יוחנן בדר, אריה בן-אליעזר, שמשון יוניצ'מן, חיים כהן-מגורי, נחום לוין, חיים לנדאו, יעקב מרידור, אסתר רזיאל-נאור, אליעזר שוסטק, יוסף שופמן	לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן(הקישור אינו פעיל)
הכנסת הרביעית (1959)	17 מנדטים: בנימין אבניאל, מרדכי אולמרט, אריה אלטמן, בנימין ארדיטי, מנחם בגין, יוחנן בדר אריה בן-אליעזר, אברהם דרורי, שמשון יוניצ'מן, חיים כהן-מגורי, נחום לוין, חיים לנדאו, יעקב מרידור, אליהו מרידור, אסתר רזיאל-נאור, אליעזר שוסטק, יוסף שופמן, שבתאי שיכמן	ב-21 במרץ 1961 נפטר שמשון יוניצ'מן. החליף אותו אברהם דרורי. לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן למצע המפלגה ראו כאן
הכנסת החמישית (1961)	17 מנדטים: בנימין אבניאל, אריה אלטמן, בנימין ארדיטי, מנחם בגין, יוחנן בדר, אריה בן-אליעזר, אברהם דרורי, אברהם טיאר, חיים כהן-מגורי, נחום לוין, חיים לנדאו, יעקב מרידור, אליהו מרידור, יוסף קרמרמן, אסתר רזיאל-נאור, אליעזר שוסטק, יוסף שופמן, שבתאי שיכמן	ב-20 באוגוסט 1964 נפטר אברהם דרורי. החליף אותו יוסף קרמרמן. ב-25 במאי 1965 חברה מפלגת חרות למפלגה הליברלית הישראלית בהקמת סיעת גח"ל. לרשימת מועמדים מלאה ראו כאן למצע המפלגה ראו כאן
הכנסת השישית (1965) במסגרת גח"ל	15 מנדטים (מתוך 26 לרשימה כולה): בנימין אבניאל, מנחם בגין, יוחנן בדר, אריה בן-אליעזר, אברהם טיאר, מנחם ידיד, חיים כהן-מגורי, חיים לנדאו, יעקב מרידור, אליהו מרידור, יוסף קרמרמן, אסתר רזיאל-נאור, אליעזר שוסטק, יוסף שופמן, שמואל תמיר	ב-16 באוקטובר 1966 נפטר אליהו מרידור. החליף אותו שלמה כהן צידון חבר המפלגה הליברלית. אברהם טיאר, אליעזר שוסטק ושמואל תמיר פרשו מהסיעה ב-29 במרץ 1967 והקימו את מפלגת המרכז החופשי.
הכנסת השביעית (1969) במסגרת גח"ל	15 מנדטים (מתוך 26 לרשימה כולה): יורם ארידור, מנחם בגין, יוחנן בדר, אריה בן-אליעזר, מתתיהו דרובלס, בנימין הלוי, מנחם ידיד, דוד לוי, חיים לנדאו, דב מילמן, יעקב נחושתן, חיים קורפו, יוסף קרמרמן, בן-ציון קשת, אסתר רזיאל-נאור, אברהם שכטרמן	ב-29 בינואר 1970 נפטר אריה בן אליעזר. החליף אותו גדעון פת חבר המפלגה הליברלית. ב-26 בפברואר 1972 נפטר יוסף ספיר חבר המפלגה הליברלית. החליף אותו מתיתיהו דרובלס.
הכנסת השמינית (1973) במסגרת הליכוד	18 מנדטים (מתוך 39 לרשימה כולה): יורם ארידור, משה ארנס, מנחם בגין, יוחנן בדר, מתתיהו דרובלס, בנימין הלוי, מנחם ידיד, גאולה כהן, מאיר כהן-אבידב, איתן לבני, דוד לוי, חיים לנדאו, אמל נסראלדין, חיים קופמן, חיים קורפו, יוסף קרמרמן, בן-ציון קשת, אברהם שכטרמן, יצחק שמיר	בנימין הלוי פרש מהליכוד ב-18 במרץ 1975 והקים סיעת יחיד. ב-25 בינואר 1977 פרש עקיבא נוף חבר המרכז החופשי מהכנסת. החליף אותו אמל נסראלדין.
הכנסת התשיעית (1977) במסגרת הליכוד	20 מנדטים (מתוך 43 לרשימה כולה): יורם ארידור, משה ארנס, מנחם בגין, מיכאל דקל, עזר ויצמן, יצחק יצחקי, מאיר כהן-אבידב, יגאל כהן אורגד, גאולה כהן, איתן לבני, דוד לוי, רוני מילוא, משה מרון, עקיבא נוף, אמל נסראלדין, מרדכי ציפורי, חיים קופמן, חיים קורפו, משה קצב, יוסף רום, דוד שטרן, דב שילנסקי, יצחק שמיר, אריאל שרון	יצחק יצחקי ואריאל שרון הצטרפו לתנועת החרות משלומציון ב-5 ביולי 1977. ב-18 ביוני 1979 פרש שמואל רכטמן חבר המפלגה הליברלית מהכנסת. החליף אותו דוד שטרן. גאולה כהן פרשה מהליכוד ב-17 ביולי 1979 והצטרפה למשה שמיר בהקמת סיעת בנא"י (התחיה). יצחק יצחקי פרש מהליכוד ב-14 באוקטובר 1980. ב-11 בנובמבר 1980 הקים את סיעת ישראל אחת. עקיבא נוף הצטרף לליכוד מסיעת אחווה, שנוצרה לאחר הפילוג בסיעת ד"ש, ב-28 בינואר 1981.
הכנסת העשירית (1981) במסגרת הליכוד	25 מנדטים (מתוך 48 לרשימה כולה): אהוד אולמרט, יורם ארידור, משה ארנס, מנחם בגין, אליהו בן-אלישר, מרים גלזר תעסה, מיכאל דקל, אברהם הירשזון, מאיר כהן-אבידב, יגאל כהן, יגאל כהן אורגד, איתן לבני, דוד לוי, דוד מגן, רוני מילוא, יעקב מרידור, עקיבא נוף, אמל נסראלדין, מרדכי ציפורי, חיים קופמן, חיים קורפו, מיכאל קליינר, משה קצב, יוסף רום, מיכאל רייסר, אליעזר שוסטק, מאיר שטרית, דב שילנסקי, יצחק שמיר, אריאל שרון	ב-19 בינואר 1982 פרש מהכנסת משה ארנס. החליף אותו מיכאל קליינר. אהוד אולמרט, אברהם הירשזון, יגאל כהן ואליעזר שוסטק הצטרפו לתנועת החרות ב-1984 מטעם מפלגת לע"ם (שהייתה עד אז מפלגה עצמאית בתוך סיעת הליכוד).
הכנסת ה-11 (1984) במסגרת הליכוד	27 מנדטים (מתוך 41 לרשימה כולה): אהוד אולמרט, מיכאל איתן, יורם ארידור, משה ארנס, אליהו בן-אלישר, גדעון גדות, מרים גלזר תעסה, מיכאל דקל, מאיר כהן אבידב, יגאל כהן, יגאל כהן אורגד, דוד לוי, עוזי לנדאו, דוד מגן, רוני מילוא, דן מרידור, אמל נסראלדין, עובדיה עלי, חיים קופמן, חיים קורפו, משה קצב, מיכאל רייסר, אליעזר שוסטק, מאיר שטרית, דב שילנסקי, יעקב שמאי, יצחק שמיר, אריאל שרון	ב-5 בפברואר 1985 נפטר יצחק זיגר חבר המפלגה הליברלית. החליף אותו יעקב שמאי. באוגוסט 1988 התאחדו סופית המפלגות חרות והמפלגה הליברלית והקימו את מפלגת הליכוד. ב-27 באוקטובר 1988 נפטר מיכאל רייסר. החליף אותו דוד מור (כחבר מפלגת הליכוד).

ראו גם

• חרות (עיתון)

לקריאה נוספת

• יונתן שפירא, לשלטון בחרתנו: דרכה של תנועת החרות - הסבר סוציולוגי-פוליטי, הוצאת עם עובד, תש"ן 1989.
• יחיעם ויץ, ממחתרת לוחמת למפלגה פוליטית - הקמתה של תנועת החרות 1949-1947, הוצאת מכון בן-גוריון, 2003.
• יחיעם ויץ, הצעד הראשון לכס השלטון: תנועת החרות 1949–1955. הוצאת יד יצחק בן-צבי ומוסד הרצל, 2007.
• אברהם דיסקין (עורך), מאלטלנה עד הנה: גלגולה של תנועה, מחרות לליכוד , הוצאת כרמל ומרכז מורשת מנחם בגין, 2011. (הספר בקטלוג ULI)
• אופירה גראוויס-קובלסקי, הצודקים והנרדפים: מיתולוגיה וסמלים של תנועת החֵרות, 1948–1965, מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2015.
• יעקב רוט, תהליכי הקמת סיעת ׳תכלת לבן׳ בתנועת החרות, עיונים בתקומת ישראל 8, 1998, הוצאת מכון בן-גוריון, עמ' 424–448.
• אורנה מילר, 'הבטליון החתוך' והנטיות ה'כנעניות' באצ"ל ובתנועת החרות, עיונים בתקומת ישראל 14, 2004, הוצאת מכון בן-גוריון, עמ' 153–189.
• מיכאל אדירעם, רקוויאם לז'בו : עלייתה ושקיעתה של תנועת החרות - במבט אישי.

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של תנועת החרות
• חרות, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
• אוסף תנועת החרות (V 1798), באתר הספרייה הלאומית
• ליטל לוין, היום לפני 43 שנים: מכתב מערכת בדוי גורם לסערה במפלגת חרות, באתר הארץ, 06/09/2009