פתיחת התפריט הראשי
מפה מ-1893 של האזורים בהודו אשר היו תחת שליטה בריטית

תנועת העצמאות ההודית הוא מונח שכלל מגוון רחב של ארגונים פוליטיים, פילוסופיות ותנועות שפעלו פעולה במשך כ-90 שנים (1857 עד 1947) ואשר מטרתן המשותפת הייתה לשים קץ לשלטון הקולוניאלי הבריטי בתת-היבשת ההודית. התנועה כללה הן מאבק חמוש והן מחאות שלוות ולא אלימות.

המאבק של תנועת העצמאות ההודית הביא בסופו של דבר לכך שהודו ופקיסטן הפכו למדינות ריבוניות באוגוסט 1947.

היסטוריהעריכה

מאבקה הארוך של הודו לעצמאות החל רשמית ב-1885, כשנוסד הקונגרס הלאומי ההודי ומנהיגים הודים מתונים החלו לעמוד על זכויות היסוד שלהם. הקבוצה מצאה מנהיג גדול בדמותו של מוהנדס קרמצ'נד גנדי. גנדי היה עורך דין שחונך בשיטה הבריטית, הוא השתמש בהפגנות לא אלימות שלהן קרא "סטיאגרה" כדי למחות נגד השלטון הבריטי בהודו. בשנות ה-20 של המאה העשרים גאנדי הצליח ליצור ברית בין ההינדים למוסלמים והוביל קמפיינים של התנגדות אזרחית. מאמיניו של גאנדי נהגו לשבת ברחובות ללא תנועה, אפילו אם המשטרה הכתה אותם. גאנדי אמר למאמיניו לא לקנות מוצרים בריטיים ולא לעבוד עבורם. הוא בילה שנים אחדות בכלא ושבת רעב לעיתים קרובות. הצבא הבריטי פתח באש נגד קבוצת הודים שהפגינו ב"סטיאגרה" בעיר אמריטסר ב-1919. כתוצאה מכך נהרגו 400 איש לא חמושים. אירוע זה נחשב לנקודת המפנה במאבק לעצמאות הודו.

אישים כמו סובהש צ'נדרה בוס אימצו בהמשך גישה יותר מיליטנית ומנהיגים בולטים אחרים בתנועה כמו סאהאג'אנאנד סאראסוואטי (אנ'), דרשו בנוסף לחירויות פוליטיות, חופש כלכלי עבור האיכרים במדינה וכל המוני העובדים במדינה. התנועה הגיעה לשיאה במהלך מלחמת העולם השנייה.

המאבק לעצמאות נשא פרי, ולבסוף הכריז המשנה למלך, הלורד לואי מאונטבטן, כי השלטון הבריטי יסתיים ב-14 באוגוסט 1947, אולם הודו תחולק בין מדינה הינדית - הודו, למדינה מוסלמית - פקיסטן, בניגוד לחזונו של גאנדי לחיים משותפים של מוסלמים והינדים בהודו אחת. הודו ופקיסטן הפכו למדינות ריבוניות בשנת 1947.

אישים בולטים בתנועת העצמאות ההודיתעריכה

בתחילת התנועהעריכה

בתקופת הבינייםעריכה

בתקופה המאוחרת של התנועהעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  ערך זה הוא קצרמר בנושא היסטוריה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.