פתיחת התפריט הראשי

תעודה ציבורית

תעודה ציבורית היא מסמך על פי דיני הראיות המהווה עדות שמיעה, שכן ניתן להגישם כראיה, מבלי להביא לעדות את מי שיכול לערוב לאמיתותם או לאמיתות תוכנם, לפי העניין. לעומת זאת, על מנת להוכיח תוכנם של מסמכים אחרים, יש להביא לעדות את מי שיכול לערוב לקיומם או לאמיתות תוכנם מידיעתו האישית. כך, לדוגמה צד המבקש להגיש ספרות מקצועית כראיה, נדרש להגיש באמצעות מומחה, שיעיד על ערכו של הספר ועל מהימנותו[1].

תעודה ציבורית היא תעודה המבטאת מעשה חקיקה או ביצוע או תעודה המהווה חלק מהרשומות הרשמיות של אחד הגופים הבאים[2]:

  1. מדינת ישראל או מדינה זרה.
  2. משרדי ממשלה, רשות מקומית, בית משפט, בית דין, גוף בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית, נוטריון או כל גוף רשמי אחר ממוסדות מדינת ישראל או מדינה זרה.
  3. עובד מדינה או עובד מדינה זרה או עובד מוסד מן המוסדות המופיעים בפסקה קודמת.

התעודה תודפס על ידי המדפיס הממשלתי או דפוס אחר שהוכח כי פועל מטעם הממשלה.

דוגמאותעריכה

דוגמה לתעודות ציבוריות מוכרות הן: תעודת לידה, תעודת פטירה, תעודת זהות, פרוטוקול בית המשפט, דרכון, אישור נוטריוני.

אך הודעה הנרשמת על ידי חוקר משטרה אינה נחשבת לתעודה ציבורית.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ רע"א 9607/10 עצמון נ' חיפה כימיקלים
  2. ^ סעיפים 29-32 לפקודת הראיות