תעשיית הטקסטיל בישראל
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. | |
שורשיה של תעשיית הטקסטיל בישראל בשנות ה-20 של המאה העשרים. היא הגיעה לשיא פריחתה בשנות ה-60 וה-70, שבמהלכן העסיקה רבבות עובדים. בסוף שנות ה-70 החלה התעשייה להצטמצם, בעקבות התחרות הגוברת של עבודה זולה בחו"ל. בשנת 2016 מנה ענף הטקסטיל כ-10,000 עובדים, שרבים מהם עוסקים בשיווק תוצרת שמיוצרת בחו"ל. התעשייה כוללת ייצור חומרי גלם (בדים, חוטים וכדומה) ומוצרים מוגמרים (ביגוד, מצעים ועוד).
.jpg)
היסטוריה עריכה
בשנת 1924 הקימה קבוצת יזמים שמקורם בעיר לודז': משה ברלינסקי, בנימין גוטר, יצחק שינפרבר, אלעזר בראון, מאיר דנציגר ויהודה מוזס את חברת הטקסטיל "לודז'יה". בהמשך עבר המפעל לידיו של אריה שנקר. משפחת רוטלוי הקימה את מפעל "רוטקס", גם כן בשנת 1924.[1] בשנת 1934 הקים אריך מולר את מפעל "אתא", באזור שבו נמצאת כיום קריית אתא. ב-1938 עבר המפעל לניהולו של בן הדוד הנס מולר שעלה אז ארצה. המפעל הפך למפעל הטקסטיל הגדול בארץ. במלחמת העולם השנייה היה המפעל הספק הגדול ביותר של בגדים לצבא הבריטי במזרח התיכון.
ב-1933 הקים התעשיין שמואל זקס את מפעל "משי זקס" לאריגת בדים. לידו פעל מפעל "ארגמן" לצביעת בדים שהוקם ע"י אברהם קליר ושעבר בתחילת שנות השבעים ליבנה והפך למפעל הטקסטיל הגדול והמתקדם בישראל והעסיק כ 1,200 עובדים.
ב-1938 הוקם בפרדס כץ בית החרושת "אלד" לסריגי עילית. בשנת 1947 הוקם מפעל הסריגים "דורינא",[2] ובשנת 1949 הקימו לאה וארמין גוטליב את חברת "גוטקס" לייצור בגדי ים. החברה זכתה במהלך השנים בפרסים בינלאומיים רבים. בשנות ה-50 הוקמו בעיירות הפיתוח מפעלי טקסטיל גדולים, ובהם "פולגת" בקריית גת ו"כיתן" בדימונה. בשנת 1975 הוקם בכרמיאל מפעל "דלתא גליל תעשיות" לייצור הלבשה תחתונה. המפעל זכה להצלחה רבה בישראל ובעולם, והעסיק אלפי עובדים.
בסוף שנות ה-70 ביטלה ממשלתו של מנחם בגין את מכסי המגן שהגנו על תעשיית הטקסטיל, והביאו לחשיפתה לתחרות של מוצרי יבוא זולים. מפעלים ישראלים העבירו פסי ייצור למזרח הרחוק, לירדן ולמצרים, שם נהנו מעבודה זולה, ומהסכמי ה-QIZ ופיטרו אלפי עובדים בישראל. בשנת 1985 נסגר "אתא" לאחר שנקלע למצוקה כלכלית, ו-1,000 עובדיו נותרו ללא מקום עבודה. באותה שנה המכרה לודז'יה למשפחת רוטלוי, מבעלי חברת רוטקס, ושתי החברות התמזגו ל"לודז'יה רוטקס חברה לטקסטיל בע"מ".[1] במהלך שנות התשעים הועברו מחצית ממפעלי "דלתא גליל תעשיות" לירדן, ובשנת 2007 הועבר מפעל נוסף, מכרמיאל למצרים.
השריד האחרון כיום למפעלי הטקסטיל בישראל הוא מפעל הסריגה "אסיב תעשיות טקסטיל" מקיבוץ אפק, אשר הוקם בשנות ה-80 ומתמחה בייצור בדים בטכנולוגיה של סריגה במכונות סריגה עגולות ומציע מגוון גדול של אפשרויות סריגה מכל החוטים וסוגי הבדים הסרוגים, בין השאר, תחת הסכם ה-Qualifying Industrial Zone.
קישורים חיצוניים עריכה
- <<המנצ'סטר הישראלי>> לקראת הקמתו, הארץ, 31 באוגוסט 1960
- אורנה רביב, טקסטיל הולך ונעלם, באתר גלובס, 9 בדצמבר 1997
- ג'ודי מלץ, ענף הטקסטיל: סיפורי בדים, באתר גלובס, 18 בנובמבר 2002
- שירה ברויאר, יצאו מהאופנה, באתר הארץ, 5 בפברואר 2002
- הדס מנור, חברות הטקסטיל הישראליות שואפות לאחד כוחות בעיקר מול איום מסין, באתר גלובס, 15 באוגוסט 2005
- תני גולדשטיין, ענף הטקסטיל: 14 אלף עובדים חיים על זמן שאול, באתר ynet, 3 בדצמבר 2009
- אילנית חיות, משבר הטקסטיל, גרסת כיתן, באתר גלובס, 10 בינואר 2011
הערות שוליים עריכה
- ^ 1 2 לודז'יה רוטקס השקעות בע"מ, דו"ח תוקפתי לשנת 2011
, עמ' 6
- ^ רות בונדי, משהו מונומנטלי באמת, דבר, 9 בינואר 1959
סריגים - אז והיום, דבר, 13 בנובמבר 1967
.................