פתיחת התפריט הראשי
תיאורו של רוברט פלאד לתפיסה (1619).

תְּפִיסָה (או תְּפִישָׂה; בלועזית: פֶּרְצֶפְּצְיָה) היא תהליך סיווג ופענוח של גירויים המגיעים דרך החושים, במטרה להעניק משמעות לסביבה[1].
בתהליך זה המידע שנקלט דרך החושים מקודד בזיכרון ועובר עיבוד קוגניטיבי.

לתהליך התפיסה מקום מרכזי בפסיכולוגיה בכלל, ובפסיכולוגיה קוגניטיבית בפרט. ישנם מספר תהליכי תפיסה הנבדלים ביניהם בהיבטים שונים, לדוגמה: תפיסה שמיעתית, תפיסה חזותית, תפיסה מרחבית ועוד. עם זאת, ישנם מאפיינים רבים המשותפים לכל אחד מהם. חלק זה יתייחס לתהליך התפיסה הכללי המשותף לכל סוגי התפיסה.

תוכן עניינים

שלבים בתהליך התפיסהעריכה

תהליך התפיסה מורכב משלושה שלבים עיקריים: קליטת הגירויים באיברי החישה השונים, ארגון התפיסה על ידי עיבוד המידע שהתקבל מהגירויים הללו וזיהוי[2][3].

קליטת גירוי מהסביבהעריכה

כאמור, תחילת תהליך התפיסה הוא בקליטת גירוי חושי מהסביבה. הגירוי הוא צורה של אנרגיה פיזיקלית[2]. בעלי חיים מסוגלים לקלוט גירויים מהסביבה באמצעות מערכות חישה שונות, כך שכל חוש מגיב על סוג אחר של אנרגיה[2]. הראייה מגיבה לאור, אנרגיה מכנית מעוררת את המישוש והשמיעה ואנרגיה כימית מעוררת את הריח והטעם[2].

בתהליך שמכונה התמרה חושית, קולטני חישה מתרגמים את צורות האנרגיה של הגירויים השונים לאותות חשמליים. בהמשך, אותות אלה מעובדים בהתאם למערכת העצבים העומדת לרשותו של היצור החי[2][3]. תהליך עיבוד האותות כולל אינטגרציה סנסורית, אשר מאפשרת לארגן את התחושות המתקבלות מכלל החושים להתרשמות אחידה מהסביבה.

למרות שהמערכת התפיסתית האנושית משוכללת ומורכבת מאוד בהשוואה לבעלי חיים אחרים, היא גם מוגבלת ביחס אליהם ביחס למגוון האותות שהיא יכולה לקלוט[2]. לדוגמה, מערכת התפיסה האנושית לא מאפשרת קליטה של: גלי אור אולטרה-סגולים הקובעים את תמונת המציאות של חרקים מסוימים, גלים על-קוליים הקובעים את תמונת המציאות של הדולפינים, ותופעות פיזיקליות כגון שדות חשמליים ומגנטיים[2].

עיבוד מידעעריכה

הזיכרון החושי משמש כשלב ראשון במסלול הקידוד של המידע שנקלט מהחושים לזיכרון. תפקידו הוא לאפשר למערכת הקוגניטיבית די זמן לבחור אלו פרטים מתוכו יש להעביר לעיבודים נוספים, למערכות הזיכרון המתקדמות יותר, לתהליכי קבלת החלטות ולמנגנוני תכנון התגובה[4]. השלב השני בתהליך קידוד המידע הוא הזיכרון לטווח הקצר, אשר מקבל את המידע שמועבר מהזיכרון החושי והקיבולת שלו מוגבלת לכשבעה יחידות מידע בלבד. המידע שמוחזק בזיכרון לטווח קצר יכול במסגרת תהליך של התגבשות לעבור לזיכרון לטווח ארוך, ממנו יוכלו להישלף שוב לזיכרון לטווח הקצר[4] בתהליך של היזכרות.

הזיכרון לטווח הקצר הוא היחיד אשר נשלט על ידי התודעה ועליו מתבססת יכולת החשיבה[2]. היכולת לארגן פריטי מידע לגושים בעלי משמעות אחידה מאפשרת להתגבר על מגבלת הקיבולת על ידי צירוף והתאמה של סכמות. יכולת זו זיכתה את הזיכרון לטווח קצר בכינוי זיכרון עבודה[2] והיא מאפשרת להתגבר על צוואר הבקבוק של החשיבה האנושית בצורה יעילה יותר.

הסכמה משפיעה על תהליך הקליטה, הפירוש וההבנה של המתרחש סביבנו[5]. בעזרת תהליכים אלו הסכמות מסייעות להבנת העולם ולהתמודדות עם היצף מידע של גירויים מהסביבה[6]. קיימת התאמה רבה בין הסכמה ובין התפיסה. בהתאם לכך לא אחת משפיעה הסכמה על תפיסת המציאות והבנייתה יותר משמשפיעים עליה הגירויים הממשיים אשר נקלטים במערכת החישה[5].

ארגון הגירויים לאובייקטיםעריכה

חלק ניכר מתהליך התפיסה מבוסס על ארגון החלקים בסביבה[3]. בהתאם לכך, מערכת התפיסה החושית מארגנת בדרך כלשהי את כלל הגירויים שאותרו למערך אובייקטים נבדלים.
על פי אסכולת הגשטלט[7], אנו תופסים את העולם כעצמים שלמים ומאוחדים ולא כתחושות מופרדות, כאובייקט שלם ולא כחלקיו. לשם כך, הציעו פסיכולוגי הגשטאלט מספר עקרונות לדרך שבה אנו מארגנים אובייקטים.

הצורך בהבחנה בין דמות לרקעעריכה
 
דמות ורקע – במידה ומוקד העניין הוא במרכז, נראה אגרטל ושאר התמונה תהווה לו רקע, אך אם מוקד העניין הוא בצדי התמונה, נראה שתי דמויות בפרופיל.

על הגירוי החושי להיות מובחן משאר גירויי הרקע שבסביבה. לכן אחת המטלות הראשונות של תהליכי התפיסה היא להחליט מה ייחשב לדמות ומה לרקע[3].

בהתאם לכך, עיקרון מרכזי ראשון של פסיכולוגיית הגשטלט הוא עקרון דמות ורקע לפיו, אם גירוי מכיל שני אזורים נבדלים או יותר, אנו רואים לרוב את האזורים בהם מופיעים אובייקטים שיש בהם עניין כדמות, ואת שאר האזורים כרקע. החלק שאנו תופסים כדמות נראה כצורת עצם על גבי הרקע, בעוד שהחלק שאנו תופסים כרקע נראה בחלק האחורי של פניות בולטת הדמות[3].

על פי תורת גילוי האותות[8] תהליך איתור הגירוי מושפע מרגישות, שהיא מידת ההבחנה בין אות לרעש הרקע ומקריטריון, שהוא מדד המשקף את נטיית האדם לדווח על קיומו של גירוי לעומת רעש רקע.
רגישות מושפעת מעוצמת גירוי המטרה, מעוצמת רעש הרקע ומאיכות החוש של האדם, כלומר מגורמים אובייקטיביים. קריטריון עם זאת, מושפע מגורמים סובייקטיביים כגון ציפיות, יעדים ומוטיבציה לגילוי האות.

דפוסים של הקבצת אובייקטיםעריכה
 
דוגמה להקבצת אובייקטים על פי קרבה או סמיכות - עקב ההבדל ברווחים, הנקודות נתפסות כמסודרות בשתי קבוצות שונות

עיקרון נוסף הוא הקבצת אובייקטים. לצורך קביעת הצורה בה יתקבצו אובייקטים שונים לכדי קבוצה אחת, הוצעו מספר קובעי הקבצה. מתוכם ראויים לציון ארבעה מרכזיים:

  • קרבה או סמיכות - הרעיון כי יסודות קרובים זה לזה נוטים להתקבץ יחדיו
  • סגירה או סגירות - הנטייה האנושית לקבץ יסודות כדי להשלים צורות מקוטעות
  • המשכיות טובה - הנטייה לקבץ אובייקטים היוצרים מיתאר ללא קיטוע
  • דמיון - הנטייה לקבץ יחדיו אובייקטים דומים.

זיהוי והיכרעריכה

  ערך מורחב – זיהוי
 
זיהוי אובייקט

השלב הבא בתהליך התפיסה הוא קביעת מהותו של האובייקט שנקלט. שלב זה, שנקרא לעיתים שלב הזיהוי, מתחיל מהקצאת סיווג לאובייקט. עבור אובייקט חזותי לדוגמה, הסיווג מתבסס בעיקר על צורתו של האובייקט. בהמשך, מערכת התפיסה, משווה בין תיאור האובייקט, כפי שנקלט, לתיאורי צורה המאוחסנים בזיכרון, לשם מציאת ההתאמה הטובה ביותר[7][3]. התאמה זו מושפעת רבות ממאפייני התופס, מאפייני המטרה ומההקשר בו נמצא האובייקט.

בהקשר זה, פרוטוטיפ (או אבטיפוס) הוא פרט בעל אוסף של תכונות מאפיינות המייצגות את קבוצתו. הפרוטוטיפ יכול להיות עצם דומם, חיה או אדם.

דו משמעות עלולה להתעורר במקרים שבהם ניתן לארגן את אותו מידע חושי במתפסים שונים, אשר יפיקו משמעויות שונות[3]. כך יכולות להיווצר אשליות מסוגים שונים.

קביעויות תפיסהעריכה

  ערך מורחב – קביעות תפיסתית

קביעות תפיסתית היא חלק מתהליך התפיסה, אשר אחראית על היכולת לזהות אובייקט תחת שינויים באינפורמציה החושית. היא מסייעת לאורגניזם להסתגל לסביבתו בעזרת שמירה על אחידות של העצמים או האיכויות.

אמנם האובייקט הוא בעל תכונות פיזיות קבועות ("הגירוי הרחוק"), אך בהגיעו לאורגניזם דרך איברי החישה הוא עובר שינויים של האינפורמציה ("הגירוי הקרוב") כגון, הזווית שממנה האובייקט נצפה, התאורה הנשפכת עליו ומרחק הצופה מן האובייקט. תפקיד הקביעות התפיסתית הוא להביא לידינו "חוויה" קבועה של האובייקט למרות השינויים המשמעותיים החלים עליו ("הגירוי הנתפס").

קביעות תפיסתית מתבצעת בכמה ממדים כגון: גודל, צורה, בהירות, צבע, קול, מיקום וריח.

הגורמים המשפיעים על התפיסהעריכה

 
מאפייני מטרה, כמשפיעים על תפיסה – שני העיגולים הכתומים הם בדיוק באותו הגודל, אך בגלל השוני בגודל העיגולים שמסביבם, הם נתפסים כאילו הם בגדלים שונים.
 
הכלה והחותנת. תפיסה תלויית תופס: גיל הצופה משפיע על הדמות הנתפסת. תפיסה תלוית הקשר: צופים נחשפו לתמונות של זקנים או צעירים, ובהתאמה, נטו יותר לראות את הזקנה או את הצעירה.

כאמור, התפקוד התפיסתי של האדם מתבטא בצירוף של רשמים חושיים ליצירת התנסות מנטלית כוללת[2]. לעיתים הצורה בה אדם מפרש את שסובב אותו, שונה בצורה משמעותית מהמציאות האובייקטיבית. זאת מפני שהצורה שבה אדם תופס את הסביבה מושפעת מהתופס עצמו, מהמטרה אותה הוא תופס ומההקשר שבו מתרחש תהליך התפיסה[1].

  • התופס - אנשים שונים יכולים לתפוס מטרות זהות תחת הקשרים זהים ולתת להם פרשנות שונה. הסיבה לכך היא שתהליך התפיסה מושפע ממאפיינים שונים המבדילים בין אנשים, כגון: ציפיות, ניסיון עבר, תחומי עניין, תכונות, שאיפות וצרכים אישיים.
    דוגמה אפשרית היא מצב בו שני אנשים בעלי תנאי עבודה זהים, שיודעים שצפויה העלאת שכר בחברה, מקבלים העלאה של 10 שקלים לשעה. האחד, שציפה להעלאה של 5 שקלים לשעה בלבד, יופתע לטובה ויעריך זאת עד מאוד, בעוד השני, שציפה להעלאה של 20 שקלים לשעה, יתאכזב ולא יחווה את האירוע כמשמח. בשני המקרים, המטרה וההקשר היו זהים, אך ציפיותיהם של האנשים שינו את הצורה בה הם תפסו את האירוע.
  • המטרה - מאפיינים מסוימים של הגירוי הנקלט משפיעים גם הם על התפיסה, לדוגמה, צורתו, צבעו וגודלו של גירוי נראה, ישנו את הדרך בו אנו נפרש אותו. בנוסף, גירויים לא נמצאים בחלל ריק, לכן היחס בין הגירוי לסביבתו משפיע גם הוא, למשל על פי עקרונות הגשטלט לעיל.
  • ההקשר - מאפיינים סביבתיים כמו זמן, מיקום ותאורה ישנו את האופן בו נקלוט אובייקטים. לדוגמה, ייתכן שלא נשים לב לאדם הלבוש בחליפה מחויטת בבניין משרדים ענק, אך אותו אדם, לבוש באותה החליפה כאשר הוא מסתובב בחוף הים, יתפוס מיד את תשומת לבנו.

עיבוד מלמעלה למטה ומלמטה למעלהעריכה

  ערך מורחב – עיבוד מלמטה-למעלה ומלמעלה-למטה (קוגניציה)

צורת הסתכלות אחרת על תהליך התפיסה היא קיומם של שני תהליכים נפרדים הפועלים בו זמנית: עיבוד מלמטה למעלה ועיבוד מלמעלה למטה[8].

עיבוד מלמטה למעלה הוא תהליך מוכוון מידע שבו עיבוד והכרת אובייקטים מודרך על ידי מאפיינים חושיים. העיבוד מתחיל ברמות הנמוכות של עיבוד מאפיינים פיזיקליים, ממשיך למעלה לחלקים במוח האחראיים על עיבוד מאפיינים סמנטיים ומסתיים בתהליכי עיבוד של תנועה, שפה, הסקה וכולי.
לשם המחשת התהליך, ניתן לחשוב על הצורה בה אנו לומדים שפה חדשה ולא מוכרת: ראשית, עלינו ללמוד איך הקווים והזוויות שאנו קולטים מתחברים לאותיות, לאחר מכן כיצד האותיות מתחברות למילים ולבסוף המילים מתחברות למשפטים בעלי משמעות.

עיבוד מלמעלה למטה הוא תהליך מוכוון מושגים, שבו אנו משתמשים בידע, ציפיות וניסיון עבר על מנת לפענח את הגירויים הנקלטים ברמות הנמוכות ולתת להם משמעות. כלומר, ההסקה שלנו לגבי משמעות האובייקט מושפעת מהציפייה "למה שצריך להיות שם".
דוגמה לכך מתקבלת כאשר אנו קוראים טקסט שבו אחת המילים אינה ברורה (למשל כתוצאה מטשטוש), אך מאחר שאנו מבינים את המשמעות של הטקסט ושל המשפט בו נמצאת אותה מילה, קל לנו להבין מהי המילה החסרה.
עם זאת, מאחר שעיבוד מלמעלה למטה מושפע ישירות מעולם המושגים של התופס ומההקשר, עלול התופס להטות את המציאות, כך שתתאים למה שהוא מצפה לחוות.

תפיסה עצמיתעריכה

  ערך מורחב – תפיסה עצמית

התפיסה העצמית מתייחסת לדרך בה האדם רואה את עצמו ביחס לסביבה. היא באה לידי ביטוי בהערכה עצמית ובאופן שבו היא משפיעה על ההתנהגות של האדם. זאת משום שהערכת סיכויי ההצלחה של האדם תלויה באופן שבו הוא תופס את רמת הקושי של פעולה מסוימת ביחס למיומנות שלו.

להערכה זו יש גם השפעה על הפן הרגשי. כאשר האתגר שהפעולה מציבה בפני האדם קשה מדי ביחס ליכולתו, נוצרת תחושת תסכול שהופכת לדאגה אשר יכולה להתעצם לתחושת חרדה. לחלופין, במצב שבו יכולת האדם עולה על דרישת הפעילות תתעורר תחושת שעמום מתגברת. עם זאת, כשהאדם מרגיש שמיומנויותיו באות לידי ביטוי מרבי בביצוע הפעילות, הוא נכנס למצב של זרימה[9].

תפיסה חברתיתעריכה

תפיסה חברתית מתייחסת לתהליכים שדרכם האדם מנסה להבין את הזולת[6].

מניעים חיצוניים ופנימייםעריכה

תהליך התפיסה של אירועים בהם מעורבים אנשים, שונה במהותו מתהליך התפיסה של אובייקטים דוממים[1]. לשם פענוח מצבים כאלו, אנו נוטים להניח הנחות שונות הנוגעות למניעים הפנימיים של האנשים המעורבים בהם.

תאוריית הייחוס[10] מתארת את האופן בו אנשים מייחסים מניעים פנימיים או חיצוניים למעשים של אנשים אחרים.
ייחוס מעשים למניעים פנימיים משמעותו ייחוס אותם מעשים לאישיותו, תכונותיו או רגשותיו של האדם, בעוד שייחוס מעשים למניעים חיצוניים משמעותו ייחוס המעשים לאירועים סביבתיים שאינם בהכרח תלויים באדם המעורב בסיטואציה. לפי הרולד קלי, שלושה אלמנטים עיקריים משפיעים על סוג הייחוס שנעשה: עד כמה ההתנהגות אופיינית לאדם המעורב, עד כמה עקבי האדם בביצוע אותה ההתנהגות וכן עד כמה התנהגות זו היא מקובלת (קונצנזואלית).
אם אדם מתנהג בצורה עקבית ואופיינית לו, ניטה לייחס את ההתנהגות למניעים פנימיים. כמו כן, כאשר אדם מתנהג בצורה שאינה מקובלת על הסביבה ניטה גם כן לייחס התנהגות זו למניעים פנימיים.

השפעה נוספת על הייחוס שאנו עושים נקראת טעות הייחוס הבסיסית, לפיה כאשר אנו שופטים התנהגותו של אדם אחר, אנו נוטים לתת חשיבות יתר למניעים פנימיים שהניעו אותו לפעול כפי שפעל ולבצע הערכת חסר לסיבות ואירועים חיצוניים[11].
עם זאת, כאשר אנו מעריכים את הסיבות להתנהגות של עצמנו, נעשית הטיה לטובת העצמי, לפיה אנו נוטים לייחס את כישלונותינו למניעים חיצוניים בעוד שאת הצלחותינו אנו נוטים לייחס למניעים פנימיים[12] .

הטיות קוגניטיביותעריכה

אנשים נוהגים להשתמש בהטיות קוגניטיביות שונות כדי לשפוט התנהגותם של אחרים. הטיות אלה מהוות קיצורי דרך המתבססים על כללי אצבע וכוללים שגיאות בתחומי הסקה סטטיסטית, ייחוסים חברתיים וזיכרון.
מתוך הטיות אלה, ראוי לציין כמה עיקריות:

  • אפקט ההילה - מצב בו תכונה אחת מהווה בסיס ליצירת רושם כללי לגבי אדם מסוים. אפקט זה גורם לתהליך התפיסה שלנו לגבי אותו אדם להתעוות כך שיתאים לבסיס שנוצר בעקבות תכונה זו[13].
  • הטיית האישוש - אנשים נוטים לנסות להצדיק את הרושם הראשוני שקיבלו על אדם אחר, על ידי כך שהם מחפשים הצדקות להשערתם ומתעלמים מעדויות הסותרות את שחשבו בתחילה, כך שמתעוות תהליך התפיסה[14].
  • אפקט הקונטרסט - העצמה או הפחתה מגודלה של מידה כאשר אובייקט נצפה בסמיכות, בזמן או במקום, לאובייקט אחר. תופעה זו גורמת לנו להשוות בין אנשים שונים ולעוות את הצורה בה נתפס השני לפי מידות הראשון[1].
  • סטריאוטיפ - הייחוס של תכונות שאנו מייחסים לקבוצת אנשים, לכל אחד מהפרטים בה בנפרד, ללא מידע קונקרטי על אותו הפרט[15]. ייחוס זה יגרום לכך שאדם יתפס כבעל תכונות שלמעשה אין לו.

תפיסה בארגוניםעריכה

התפיסה היא נדבך מרכזי בחקר התנהגות ארגונית, כלומר בניתוח התנהגותם של אנשים וקבוצות בתוך ארגונים. תהליכים ארגוניים רבים מושפעים מהצורה בה אנשים תופסים את סביבתם[1].
קבלת החלטות בארגון מתקבלת לרוב על ידי אנשים שחשופים להטיות בתפיסה ועל כן חשוב להכיר את התופעה ולנסות להימנע ממנה ככל הניתן.
ראוי לציין שני תהליכים ארגוניים מרכזיים בהם יש השפעה משמעותית לתפיסה של האנשים המעורבים בתהליכי קבלת ההחלטות:

  • מיון עובדים - דרך מקובלת למיין עובדים לקבלה לארגון היא ביצוע ראיונות עבודה.
    בעזרת הראיון מעריך אדם מטעם הארגון את המועמד לעבודה (למשל בהתבסס על שיחה, תקשורת לא מילולית וכדומה) על סמך האופן בו הוא תופס את המועמד ואת התאמתו לתפקיד ולארגון.
    הצורה בה נתפס המועמד חשופה להטיות קוגניטיביות שונות שעלולות לעוות את תהליך המיון. לדוגמה, רוב החלטותיו של מראיין מתקבלות פעמים רבות בחמש הדקות הראשונות של הראיון, כך שלצורה בה המועמד נתפס בזמן זה, השפעה משמעותית (ולעיתים מוגזמת) על תוצאות הראיון[1]. סיבה אפשרית אחת לתופעה זו היא שימוש המראיין בהטיית האישוש.
  • הערכת עובדים - ארגונים מבצעים הערכות על ביצועי העובדים בתפקיד, לעיתים כחלק ממנגנוני קידום בעבודה, שינויי שכר ושינויים ארגוניים.
    לעיתים תהליך זה מתבצע על ידי אדם (בדרך כלל ממונה על העובד), ולכן ההערכה עלולה להיות מושפעת מהטיות קוגניטיביות אליהם חשוף המעריך[16]. לדוגמה, עובד בעל ביצועים טובים יכול לקבל הערכה טובה בתנאים רגילים, אך במידה ובמקביל לו מתבצעת הערכה לעובד נוסף, בעל ביצועים טובים אף יותר, הוא עלול לקבל הערכה פחותה שאינה הולמת את ביצועיו האמיתיים. זהו ביטוי אפשרי לאפקט הקונטרסט המעוות את תפיסת המעריך.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 Robbins, Stephen P. (2001). Organizational behavior [9th edition]. Prentice Hall. 
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2.7 2.8 2.9 שרה דרויאן, עקרונות אבולוציוניים בהתפתחות החשיבה, רעננה:רמות, 1999
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 3.6 גריג ר. ג. וזימברדו פ.ג. (2010). מבוא לפסיכולוגיה. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.
  4. ^ 4.0 4.1 יונתן גושן־גוטשטיין ודן זכאי, פסיכולוגיה קוגניטיבית - כרך ב – זיכרון, רעננה:האוניברסיטה הפתוחה, 2006
  5. ^ 5.0 5.1 שאול פוקס, הפסיכולוגיה של ההתנגדות לשינוי, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 1998
  6. ^ 6.0 6.1 Baron, R. A., and Byrne, D. (2000). Social psychology. Boston: Allyn and Bacon.
  7. ^ 7.0 7.1 אטקינסון, ר"ל; אטקינסון, ר"צ; סמית, א"א; בם, ד"ג; והילגרד, א"ר, מבוא לפסיכולוגיה', תל אביב:לדורי, 1994
  8. ^ 8.0 8.1 Wickens, Christopher D., Gordon, Sallie E., Liu, Yili, An Introduction to Human Factors Engineering, Addison Wesley Longman, 1st ed., 1997
  9. ^ אשר משיח, קורין ספקטור ואורלי רונן, לחנך לפנאי, רעננה:מכון מופ"ת, 2004
  10. ^ Kelley, Harold H (פברואר 1973). "The processes of causal attribution". American Psychologist 28 (2): 107–128. 
  11. ^ Ross, L., "The intuitive psychologist and his shortcomings: Distortions in the attribution process", In L. Berkowitz (Ed.), Advances in experimental social psychology (vol. 10, pp. 173–220). New York: Academic Press, 1977
  12. ^ Miller, D. T., & Ross, M., "Self-serving biases in the attribution of causality: Fact or fiction?", Psychological Bulletin, 82, 213-225, 1975
  13. ^ Nisbett, Richard E., Wilson, Timothy D., "The Halo Effect: Evidence for Unconscious Alteration of Judgments", Journal of Personality and Social Psychology, Vol 35, No. 4, 250-256, 1977
  14. ^ Bensley, Alan D., Critical thinking in psychology: a unified skills approach, Brooks/Cole, 1998.
  15. ^ Stereotype, Merriam-Webster Online Dictionary
  16. ^ Bretz, R. D., Jr., Milkovich, G. T., & Read, W. The current state of performance appraisal research and practice: Concerns, directions, and implications, CAHRS Working Paper #92-15, Ithaca, NY: Cornell University, School of Industrial and Labor Relations, Center for Advanced Human Resource Studies, 1992