עידן הקרח הקטן
עידן הקרח הקטן (או תקופת הקרח הקטנה; בראשי תיבות: תק"ה) הוא כינויה של תקופה של התקררות שנמשכה בערך מהמאה ה-14 ועד לאמצע המאה ה-19. עידן קרח זה הביאה לסיום תקופה חמה באופן יוצא דופן הידועה כאופטימום האקלים הימי-ביניימי (אנ'). היו שלוש נקודות מקסימום בעידן הקרח הקטן, בערך ב־1650, 1770 ו־1850, כשביניהן היו תקופות של התחממות קלה.
בתחילה חשבו כי תקופת הקרח הקטנה הייתה תופעה גלובלית; כיום הדבר פחות ברור. יש שאומרים כי היא התרחשה רק בחצי הכדור הצפוני ולא בכל העולם.
חצי הכדור הצפוני עריכה
תקופת הקרח הקצרה גרמה לחורפים קרים מאוד בחלקים שונים של העולם, אך היא תועדה בעיקר באירופה ובצפון אמריקה. באמצע המאה ה-17, הקרחונים באלפים השווייצרים התקדמו, כשהם בולעים בתים והורסים כפרים. נהר התמזה והתעלות והנהרות של ארצות השפלה קפאו בדרך כלל בחורף, ואנשים גלשו על הקרח. על נהר התמזה התקיים מידי חורף "יריד כפור" (River Thames frost fairs), במהלכו העמידו רוכלים עגלות ודוכנים על גבי הנהר הקפוא. בזכות היותו אירוע ציבורי, נותרו מספר ציורים המתעדים את יריד הכפור על התמזה. בחורף של 1780, נמל ניו יורק קפא, כך שאנשים יכלו ללכת ברגל ממנהטן לסטטן איילנד. קרחונים הצפים בים בסביבות איסלנד הגיעו לקילומטרים רבים לכל כיוון, וסגרו את הנמלים של האי לספנות. הקרח בחוג הארקטי הגיע כל כך רחוק דרומה שישנן עדויות של סירות אסקימואים שהגיעו לסקוטלנד.
כיום נהר התמזה אינו קופא בחורף
החורפים הקשים השפיעו על חיי האנשים בצורות שונות. אוכלוסייתה של איסלנד נפלה ב־50%, ומושבות הוויקינגים בגרינלנד דעכו עד לסופן המוחלט. בצפון אמריקה, האינדיאנים יצרו אגודות כתגובה לחסר במזון.
ברבות מהשנים האלו כמות השלג הייתה גדולה הרבה יותר ממה שתועד לפני או לאחר מכן, והוא נותר על הקרקע למשך חודשים רבים מעבר למצב כיום. קייצים ואביבים רבים היו קרים ורטובים מהרגיל, אם כי היו שינויים רבים בין השנים השונות. היה צורך לשנות את הרגלי החקלאות באירופה על מנת להתאים את הגידולים לתקופת הגידול הקצרה יותר, והיו שנים רבות של רעב ומחסור. סופות קשות גרמו לשיטפונות נרחבים ולהרוגים רבים. חלק מאלה הביאו לאיבוד קרקעות לצמיתות בחוף הדני, הגרמני וההולנדי.
עד לתחילת המאה ה־19 כבר מופו כל הקרחונים. בדרום ובצפון קווי השלג, כלומר קוי הגבול בין שטחים בהם יש שלג ושטחים בהם אין שלג, היו נמוכים בכ-100 מטרים ממצבם ב־1975.
באתיופיה ובמאוריטניה היה שלג קבוע על פסגות הרים בהם כיום אין שלג. טימבוקטו, עיר חשובה על דרך השיירות הטרנס-סהרית, הוצפה לפחות 13 פעמים על ידי נהר ניז'ר, ואין תיעוד של הצפות כאלה עד אז או מאז. בסין הפסיקו לגדל גידולים המתאימים למזג אוויר חם כמו תפוזים, במקומות שבהם גידלו אותם במשך מאות שנים. בצפון אמריקה, המתיישבים האירופיים הראשונים דיווחו על חורפים קשים ביותר.
ניתן לראות את תקופת הקרח הקטנה גם באמנות של אותה התקופה; לדוגמה, השלג שולט ברבות מתמונות הנוף של הצייר הפלמי פיטר ברויגל הבן, שחי בין 1564 ל־1638.
אדם מפורסם אחר שחי בתקופה זו היה אנטוניו סטרדיווארי, יצרן כינורות. האקלים הקר של אותה התקופה גרם לעצים מהם ייצר את הכינורות להיות דחוסים יותר; יש שמייחסים את הצליל המעולה של הכינורות שהוא יצר לעובדה זו.
השפעה תרבותית עריכה
אדריכלות עריכה
סדרת תקופות הקור היחסיות שהחלה בשנת 1650 שינתה לחלוטין את אורח הבנייה האירופי. עד לתקופה זו כללו הבתים חדר מרכזי רב־תכליתי שאח בערה במרכזו. החל מתקופה זו ועד לתחילת המאה העשרים הבתים חולקו לחדרים קטנים שבכל אחד מהם בערה אח. רק במאה העשרים החלו האדריכלים המערביים לאחד מחדש את חדר האורחים, פינת האוכל והמטבח.
החלוקה של אזורי השינה בבית לחדרי שינה פרטיים, השתרשה עמוק בתרבות ולא חלפה מן העולם. שינוי זה הכניס לתרבות הכרה עמוקה בפרטיותו של האדם.
תיאורים של חורף בציור האירופי עריכה
ציורי החורף המפורסמים של פיטר ברויגל האב צוירו כנראה ב־1565. ציורי החורף ההולנדיים מתחילים עם אברקמפ לאחר חורף שנת 1608. אז ישנה הפסקה בציור נושא זה בין 1627 ל־1640, ואילו בין השנים 1640 ו־1660 צוירו רוב הציורים האלה. תאריכים אלה מקבילים למה שידוע ממקורות מידע אחרים על האקלים. מצד שני, לאחר שנות ה-60 של המאה ה-17 הפסיקו לצייר נושא זה, למרות שלא ידוע על שינוי במזג האוויר. ברור כי גם לאופנה יש תפקיד חשוב בקביעת נושאי הציורים, ולא רק לאקלים.
חצי הכדור הדרומי עריכה
גלעיני קרח (אנ') שהוצאו משדות קרח וקרחונים באנטארקטיקה ובהרי דרום אמריקה מעידים על קור יחסי בשנים האלה, מה שמראה כי לכאורה הייתה התקררות מקבילה גם בחצי הכדור הדרומי. מהאלמוגים באוקיינוס השקט נראה כי הצמיחה בהם הייתה רבה ביותר באמצע המאה ה־17, עיצומה של תקופת הקרח הקטנה.
דפוסי האקלים עריכה
בצפון האוקיינוס האטלנטי אדמת סחף שהצטברה מאז סוף תקופת הקרח האחרונה לפני כ־12,000 שנה מראה על גידול תקופתי בכמות הסחף גס-הגרגר שהגיע מקרחונים שנמסו במה שהיום הוא ים פתוח, כאשר כל 1,500 שנה בערך יש התקררות תקופתית של 1–2 מעלות צלזיוס. הפעם האחרונה שהתקררות כזו אירעה הייתה בתקופת הקרח הקטנה. אפשר להבחין בתופעות דומות גם באדמת הסחף בחופי אפריקה, אך שם נראה שתנודות הטמפרטורה היו גדולות יותר, בין 3.5 ל-8 מעלות.
גורמים עריכה
מדענים זיהו שני גורמים לתקופת הקרח הקטנה, המנותקים למערכות האוקיינוס-אטמוספירה-אדמה: הפחתה בפעילות הסולרית וגעשיות מוגברת. מחקר מתבצע כיום על גורמים אפשריים אחרים כגון שינויים פנימיים במערכת האקלימית, וגורמים אנושיים. יש הסבורים כי גם להקטנת האוכלוסייה עקב המוות השחור, המיתה הגדולה ולירידה בהיקף החקלאות, הייתה השפעה על הארכת תקופת עידן הקרח הקטן.
פעילות סולרית עריכה
האסטרונום אדוארד מאונדר (Edward Walter Maunder) גילה ירידה ניכרת במספר כתמי השמש בשנים 1645–1715, באמצעה של תקופת הקרח הקטנה. היו שנים בטווח זה שלא היו בהן כתמים כאלה כלל. תופעה זו נקראת המינימום של מאונדר (או Prolonged sunspot minimum).
לא הוכח קשר ישיר בין ההפחתה בכמות כתמי השמש לבין ההתקררות, אך ההקבלה בתאריכים אומרת דרשני. אינדיקטורים נוספים לפעילות סולרית נמוכה בתקופה זו הם רמות הפחמן-14 והבריליום-10.
פעילות געשית עריכה
במהלך תקופת הקרח הקטנה התקיימה פעילות געשית מוגברת ברחבי העולם. בעת התפרצות געשית פולט הר געש אפר געשי המגיע גבוה לתוך האטמוספירה ויכול להתפשט על פני כל כדור הארץ. ענן אפר זה יכול לחסום חלק מהקרינה הסולארית, וכך לגרום לחורף געשי – התקררות גלובלית העשויה להימשך זמן רב לאחר ההתפרצות. כמו כן, בהתפרצות נפלטים גזים געשיים, בהם גפרית דו-חמצנית. כשהגז מגיע לאטמוספירה, הוא הופך לחלקיקי חומצה גופרתית שמחזירים את קרני השמש. ההתפרצות בשנת 1815 של הר טמבורה באינדונזיה העלתה אפר רב לאטמוספירה; השנה שאחר כך, 1816, נודעה כשנה ללא קיץ, כאשר ירד שלג אף ביולי ויוני בניו-אינגלנד ובאנגליה.
סוף תקופת הקרח הקטנה עריכה
בערך מ־1850, אקלים העולם החל להתחמם שוב ויש שרואים את סוף תקופת הקרח הקטנה בתקופה זו. יש מדענים שחושבים כי האקלים עדיין יוצא מתקופת הקרח הקטנה וכי תהליך זה תורם להתחממות הנגרמת בידי אדם.
