תקופת השופטים

תקופת השופטים היא תקופה המתוארת בתנ"ך בספר שופטים, בתחילת ספר שמואל, ובמגילת רות, בה הנהיגו השופטים את עם ישראל. התקופה מתחילה עם פטירתו של יהושע בן נון בעת התנחלות השבטים בארץ ישראל, ומסתיימת עם המלכת שאול המלך בידי שמואל הנביא, בשנת 1030 לפנה"ס לערך.

במהלך התקופה היו בני ישראל מפולגים לשבטים, בלי שלטון מרכזי ומסודר. נראה כי לרוב דאגו בני ישראל לנחלה המשפחתית והשבטית:

"ויתהלכו משם בני ישראל בעת ההיא איש לשבטו ולמשפחתו ויצאו משם איש לנחלתו"

מדי פעם יצאו מספר שבטים יחד לעימות. הפסוק הסוגר של ספר שופטים מתאר בצורה מיטבית את המצב:

"בימים ההם אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים כ"א, כ"ה)

הספר מתאר נוסחה קבועה, לפיה שבט או שבטים מסוימים נתונים תחת עולו של אויב (בשל משבר אמוני), ולאחר פניה לאל מקים האחרון שופט. זה מארגן את השבט או חלקים ממנו, ויוצא לעימות צבאי המסתיים בהבסת האויב וחזרה לתקופה של שקט.

ראו גם

• התקופה הישראלית
• תקופת הברונזה המאוחרת בארץ ישראל
• כרונולוגיה של המקרא

לקריאה נוספת

• יהודה אליצור, מבוא לספר שופטים, דעת מקרא
• אברהם רמר, איש לשבטו, תשנ"ח.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא תקופת השופטים בוויקישיתוף

ערך זה הוא קצרמר בנושא תנ"ך. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.