תקנת יהושע בן גמלא
תקנת יהושע בן גמלא היא תקנה לייסוד בתי ספר ציבוריים בעם ישראל, המיוחסת ליהושע בן גמלא שכיהן ככהן גדול בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-1.
| תלמוד בבלי | מסכת שבת, דף קי"ט, עמוד ב'. מסכת בבא בתרא, דף כ"א, עמוד א' |
|---|---|
| משנה תורה | ספר המדע, הלכות תלמוד תורה, פרק ב' |
התיאור ההיסטורי עריכה
בתלמוד הבבלי מתואר, שייסוד בתי הספר כמסגרת קבועה בעם ישראל התרחש בתהליך הדרגתי שכלל שלוש "תקנות": בתקנה הראשונה נוסדו בתי ספר בירושלים בלבד; בתקנה השנייה הוקמו בתי ספר אזוריים בערים הגדולות, ותחילת החינוך נקבעה לגיל 16–17. הדבר לא נתן מענה מלא לצורך בחינוך מגיל צעיר, עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן להקים בכל עיר ועיר בתי ספר יסודיים, שהחינוך בהם יתחיל בגיל 6–7[1].
לעומת התיאור בתלמוד הבבלי, בתלמוד הירושלמי מובאת מסורת על פיה שמעון בן שטח, מראשי חכמי הפרושים באותו דור, התקין "שיהו תינוקות הולכים לבית הספר"[2]. לדעת חלק מהפרשנים והחוקרים, בשני התלמודים מדובר באותה תקנה. הם הסבירו ששמעון בן שטח רצה להקים בתי ספר ללימוד תורה כדי להצליח במאבק מול הצדוקים, וכדי להתגבר על התנגדות הצדוקים או על הקשיים הכלכליים הכרוכים בהקמת מערכת חינוך ארצית, הוא שיתף בתקנה את יהושע בן גמלא, הכהן הגדול העשיר, שלא היה מזוהה עם הפרושים בדווקא[3].
חוקרים אחרים פירשו שתקנתו של שמעון בן שטח הייתה התקנה השנייה שהוזכרה בתלמוד הבבלי, שהקימה בתי ספר אזוריים על יסודיים, עד שיהושע בן גמלא תיקן להקים בתי ספר יסודיים בכל עיר ועיר. אפשרות נוספת היא ששמעון בן שטח הטיל את חובת החינוך על ההורים בלבד כאשר ציווה עליהם לשלוח את ילדיהם לבית הספר, בעוד יהושע בן גמלא ייסד את בתי הספר כמוסדות ציבוריים שחובה על הציבור להקים בכל עיר ועיר[4].
השפעה הלכתית עריכה
המשמעות המרכזית של התקנה היא, שהאחריות והתשלום על לימודם של כלל ילדי הקהילה, כולל היתומים וילדי העניים, מוטלת על כלל הציבור בעיר, ולא רק על אביו.
חז"ל החשיבו את עניין זה של יסוד בתי ספר, עד כדי שאמרו, שכל עיר שאין בה סידור לימודים לילדים, צריכים בני שאר הקהילות להחרים אותה עד אשר יתקינו בה בית ספר. ואם עמדו בעיקשותם ולא הקימו בית ספר, מחריבין את אותה העיר ומפזרים את יושביה בקהילות אחרות, ובלבד שלא יהיה מקום בישראל שלא מלמדים בו את הילדים תורה[5].
תקנת יהושע בן גמלא קבעה סופית את מערכת החינוך הממלכתית של עם ישראל מבחינת ההלכה והיא מהווה את הבסיס ההלכתי לחובה הציבורית לחינוכו של כל יחיד ויחיד[6]. הרב שלמה גורן התייחס לתקנה זו כבסיס הלכתי לתוכנית האינטגרציה בחינוך היסודי גם בניגוד לדעת ההורים[7].
הערות שוליים עריכה
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף כ"א
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת כתובות, פרק ח', הלכה י"א
- ^ למשל, הרב יצחק אייזיק הלוי, דורות הראשונים, כרך ב', פרק כ"ז, פרנקפורט, תרס"ו
- ^ נעמה סט, החינוך כחובת הציבור במשפט העברי, באתר "דעת"
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קי"ט, עמוד ב'. טור ב"י יו"ד רמה, ז
- ^ ד"ר מיכאל ויגודה, מימון מערכת החינוך, באתר דעת, אחרי-מות קדושים תשע"ה
- ^ תרומת הגורן ב, ידיעות ספרים, תשע"ב.
