פתיחת התפריט הראשי

תקשורת הספורט בישראל

שידור רדיו של משחק מליגת העל בכדורגל בתחנת רדיו חיפה; השידור מועבר מתא שידור בראש יציע העיתונאים באצטדיון סמי עופר והפרשנים בו הם כדורגלני העבר אלון חרזי, רפי אוסמו ואיציק אהרונוביץ' (משמאל לימין)

תקשורת ספורט עוסקת בספורט על ענפיו השונים, ובתחומים נוספים הנלווים לעיסוק הליבה כגון תרבות הספורט, כלכלה בספורט, רכילות ועוד.

בישראל פעלה תקשורת ספורט עוד לפני קום המדינה, עת הקדישה העיתונות העברית של היישוב עמודים לסיקור הספורט בישראל. זאת, לצד עיתוני ספורט שהיו מזוהים עם מרכזי הספורט המפלגתיים-תנועתיים ונדפסו באותה עת. עם הזמן, החלו חלק מהיומונים הנפוצים להדפיס מוסף לעיתון המוקדש כולו לסיקור הספורט. בהמשך, עם חדירתה של התקשורת האלקטרונית לישראל החל גם הרדיו בישראל לסקר את הספורט בישראל ולשדר תחרויות ספורט בשידורים חיים. הטלוויזיה בישראל מקדישה אף היא עוד מימי ראשיתה זמן שידור לסיקור חדשותי ולשידור תחרויות ספורט; מ-1990 משדר בישראל ערוץ הספורט, המקדיש את רוב שעות השידור בו ובערוצי הבת שלו לספורט הישראלי ובשנות האלפיים נפתחו לצדו ערוצי ספורט נוספים. בשני העשורים האחרונים של המאה ה-20 התפתחה בישראל תקשורת ספורט ענפה המסקרת באמצעי תקשורת שונים בתקשורת הכתובה ובתקשורת האלקטרונית ענפי ספורט שונים בישראל ובשאר העולם. עם זאת, לאורך כל שנות קיומה עמדו בראש סיקור תקשורת הספורט בישראל הכדורגל והכדורסל, הנחשבים לענפי הספורט הפופולריים במדינה.

סיקור באמצעי התקשורתעריכה

בעיתוניםעריכה

 
לוגו "המכבי - עיתון לעיניני התעמלות, ספורט וצופיות" בעיצוב ישראל הירשפלד
 
עיתון דבר מדווח ב-24 באוקטובר 1943 על משחקי הכדורגל שהתקיימו יום קודם לכן

דיווחים ספורים ואקראיים בנושאי ספורט פורסמו בעיתונים העבריים בארץ ישראל עוד לפני מלחמת העולם הראשונה. הדיווחים כללו לרוב פרטים בסיסיים על אודות תחרות הספורט המסוקרת כמו תוצאתה והמקום שבו נערכה. לעיתים דיווח זה פורסם מספר ימים לאחר התחרות. המדור הראשון שהוקדש לספורט פורסם בשנת 1925 בעיתונו של איתמר בן-אב"י, "דואר היום", אף שהופעתו לא הייתה סדירה וקבועה. יומון ההסתדרות "דבר", שהחל לראות אור באותה שנה, התחיל מיד בפרסום מדור ספורט, עיתון "הארץ" עשה זאת שלוש שנים מאוחר יותר ו"על המשמר" החל לפרסם מיד עם הופעתו בשנת 1943 מדור ספורט מצומצם אך קבוע. כבר בשנים אלו סוקר הכדורגל בהרחבה רבה יותר מיתר ענפי הספורט.

מספר ניסיונות להוצאה לאור של עיתונים מיוחדים המוקדשים לספורט נראו עוד בטרם הוקמה מדינת ישראל, אולם אף לא אחד מהם לא האריך ימים: "המכבי" (בהוצאת מרכז מכבי, הופיע לסירוגין בשנים 19131937), "עֻזֵנוּ" (בהוצאת מרכז הפועל, החל כשבועון בשנת 1927 והפך בהדרגה ובהפסקות לדו-שבועון ולשנתון, עד שחדל מלהתפרסם ב-1948); "הספורט" (1930); "הד הספורט" (1932); "הספורט" (בהיעדר רישיון הוחלף שם העיתון בכל אחד מששת גיליונותיו ל"הד הספורט", "דבר הספורט", "ניב הספורט", "קול הספורט" ו"נתיב הספורט", 19401941); "ספורט השבוע" (1946 - 1948); "אספקלריה של ספורט" (1948 - 1946) וכן "קול הספורט" (1948).

מתחילת שנות החמישים פעלו בישראל עיתוני ספורט שהיו מזוהים בדרך כלל עם מרכזי הספורט המפלגתיים-תנועתיים השונים: "ספורט ישראל" עם מכבי (19541949), "ספורט לעם" (1952 - 1954) ו"גורן כידון" (19481951) עם הפועל, "הספורט הלאומי" עם בית"ר (1949 - 1951) ו"הד הספורט" (19651966)[1].

בשנת 1954 הודפס לראשונה העיתון "חדשות הספורט", שהפך לעיתון הספורט הפופולרי בישראל. בשיאו נמכר בלמעלה מ-47,000 עותקים ביום. העיתון יצא לאור תחילה כשבועון ומ-1959 כיומון[2][3]. העיתון הוקם על ידי 7 עורכי עיתונים בעלי ניסיון ששמו להם למטרה לייסד בישראל תקשורת ספורט ממוסדת ואובייקטיבית. בשל היותו חלוץ בתחומו, טבע העיתון מונחים חדשים בעברית בתחום הספורט ונורמות סיקור חדשות שכללו מתן ציונים לשחקנים כחלק מסיקור המשחק, תמונות מהמגרשים וסיקור ענפי ספורט נוספים פרט לכדורגל ולכדורסל. "חדשות הספורט" היה העיתון הראשון שהוקדש כל כולו לספורט ונמכר לציבור גם באמצעות מינויים.

במהלך שנות השמונים, כשהחל העיתון היומי הצעיר "חדשות" להקדיש את עמוד השער האחורי שלו לתחום הספורט, לראשונה בצירוף צילומי צבע, הורחבו מדורי הספורט היומיים בעיתונות הכללית ("מעריב", "ידיעות אחרונות" ובהמשך גם "הארץ"). תחרות זו הביאה לסגירתו של "חדשות הספורט" ב-1985. בין השנים 19962010 פעל הירחון "שם המשחק" שעסק בענפי הספורט השונים בדגש על הכדורגל וכלל מאה עמודי צבע בכל גיליון.

העיתונים הגדולים בישראל נוהגים להדפיס מוספים מיוחדים מדי שנה לקראת פתיחת עונות המשחקים בליגות הבכירות בכדורגל ובכדורסל. "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" נוהגים לדווח בעמוד השער שלהם על אירועים בולטים מתחום הספורט ולהפנות להרחבה במדורי הספורט המצורפים לעיתון. במקרים חריגים, אירוע הספורט מסוקר בקונטרס החדשות עצמו.

נכון ל-2016 רק מוסף הספורט של ידיעות אחרונות מופץ כקונטרס נפרד. בישראל היום, מעריב השבוע והארץ מוסף הספורט מופיע בעמודים האחרונים של הקונטרס הראשי.

סיקור משחקים ותחרויות בולטותעריכה

הסיקור בעיתונים היומיים, בעיקר בענפי הכדורגל והכדורסל, כולל לצד דיווחי חדשות ספורט וסיקור משחקים גם כתבות נוספות, ונעשה לרוב באופן "פיקנטי". לדוגמה: בכתבות המסקרות משחקים מופיעה בכותרת הסיקור כותרת פיקנטית שכוללת לרוב משחק מילים, כגון "1–0 קטן" על ניצחון של מכבי חיפה על הפועל תל אביב משער של הכדורגלן יניב קטן. בעבר הסיקור כלל גם מתן ציונים לשחקנים, בחירת השחקן המצטיין של המשחק ובתקופה מסוימת אף מתן ציונים לקהלי האוהדים במטרה לעודד את הצופים לעידוד חיובי ללא אלימות בספורט. בדרך כלל, בסוף כל מחזור ליגה, בוחר עיתון הספורט את השחקן המצטיין של השבוע ולעיתים גם את נבחרת השבוע המורכבת מהשחקנים הבולטים מקבוצות הליגה השונות לצד אירועים נוספים כגון שער השבוע, שערוריית השיפוט של השבוע ואכזבת השבוע. הסיקור כולל גם את טבלת הליגה המעודכנת וטבלאות נוספות כגון מלך השערים, מלך הבישולים ורשימת המורחקים. בשנים האחרונות הצטמצם סיקור זה באופן משמעותי עקב ירידה ברווחי העיתונות הכתובה שהביאו לירידה בתקציבים המופנים לעיתונות הספורט. בנוסף לסיקור המשחקים כוללים עיתוני הספורט גם כתבות צבע, ראיונות עם ספורטאים, מדורים שבועיים וטורים אישיים מאת כתבים ופרשנים.

ברדיועריכה

  ערך מורחב – סיקור ספורט ברדיו הישראלי

שידור חי ראשון של משחק כדורגל ברדיו הישראלי לפני קום המדינה נעשה בתחילת 1947 ב"קול ירושלים" (הרדיו העברי המנדטורי), ובו שידר נחמיה בן אברהם ממשחק הכדורגל בין הקבוצה ההונגרית מ.ט.ק. בודפשט ובין נבחרת תל אביב. בן אברהם המשיך בעקביות לשדר ב"קול ישראל" את משחקי נבחרת ישראל בכדורגל, ואף שידר את משחקי הנבחרת במשחקי הגביע העולמי במקסיקו ב-1970.

בשנת 1970 החל שידורה ברשת ב' של "קול ישראל" של תוכנית הרדיו "שירים ושערים", המלווה את משחקי הכדורגל המתקיימים במהלך העונה מדי מחזור. התוכנית נחשבת לאחת מתוכניות הדגל של "קול ישראל"[4], ומהווה חלק בלתי נפרד מתרבות הספורט בישראל. תחילה שודרה התוכנית במתכונת המשלבת שידור שירים פופולריים יחד עם דיווחי ספורט עדכניים מהמגרשים. הדיווחים היו בקולו של המגיש באולפן וללא שידור חי מהמגרש. כשהובקע שער באחד המגרשים, המתין מנחה התוכנית לסיום השיר, ורק אז הודיע למאזינים על השער. במשך השנים נוספו השידורים החיים מהמגרשים, מקומם של השירים הלך והתמעט, והתוכנית עברה למתכונתה הנוכחית: שידור ישיר עם מנחה המגיש את התוכנית בעזרת צוות פרשנים היושבים באולפן, ושדרים פרושים במגרשי הכדורגל הפורצים לשידור בעת אירוע מיוחד במגרש (כגון הבקעת שער או הרחקה בכרטיס אדום).

בתחילת שנות האלפיים נמכרו זכויות השידור למשחקי ליגת העל בכדורגל לגוף השידור "צ'רלטון". על מנת לאפשר לצופה לצפות בכמה שיותר משחקים, פוזרו המשחקים על פני שלושה ימים ובשעות שונות כך שלא ישודרו במקביל, דבר שייתר את המשך שידורה של התוכנית "שירים ושערים". בניסיונות אחרונים לפני הורדתה מלוח השידורים, החליטה רשת ב' לשדר גם ממגרשי הליגה הלאומית, אולם רייטינג התוכנית היה נמוך ועד שנת 2011 שידרה לסירוגין את המשחק המרכזי בלבד או דברי פרשנות בימי שבת, ומאותה שנה שבה לשדר במתכונתה הישנה לאחר שהוחלט שרוב משחקי ליגת העל ישוחקו שוב בימי שבת.

בכדורסל, שודרה בתחילת שנות האלפיים בימי ראשון תוכנית במתכונת דומה ל"שירים ושערים" שהעבירה דיווחים ישירים ממשחקי ליגת העל בכדורסל. תחנות הרדיו בישראל כמעט ואינן משדרות תחרויות ספורט מענפים נוספים למעט אירועים בולטים שעשויים לעניין את הציבור הרחב, כמו תחרויות של נציגי ישראל במשחקים האולימפיים.

תחנות הרדיו השונות מקדישות פינות קצרות לדיווחים ספורט ביומני החדשות, ואחדות אף משדרות תוכניות ספורט יומיות, כשהבולטות שבהן משודרות ברדיו האזורי. תחילה, שודרו בתחנות הרדיו תוכניות ספורט מקומיות שעסקו בעיקר בקבוצות מהאזור, אך בעשור השני של המאה ה-21 עברו תחנות הרדיו האזורי לשדר תוכנית ספורט אחודה בהנחיית אופירה אסייג כשלצדה פרשן נוסף מתחלף, למעט תחנת "103FM" המשדרת תוכנית ספורט בהשתתפות רון קופמן, אריה מליניאק, יוני הללי ועיתונאי ספורט נוספים. בתחנת הרדיו "צפון ללא הפסקה" שודרה בשנים 2015 - 2016 התוכנית "יציע ג'" שעסקה אך ורק בענייניהן של קבוצות הכדורגל והכדורסל של מועדון מכבי חיפה. ערוץ הספורט, שדריסת הרגל העיקרית שלו היא בטלוויזיה ובאינטרנט, החל לשדר בשנת 2014 תוכנית רדיו אינטרנטית יומית בשם "חמש באוויר".

בטלוויזיהעריכה

 
השדרן ניב רסקין והפרשן גור שלף במהלך שידור משחק כדורסל בטלוויזיה

עם עלייתם לאוויר של שידורי הערוץ הראשון, הוקמה ברשות השידור מחלקת ספורט וב-1968 החל שידורה של התוכנית השבועית "מבט ספורט", ששודרה בתחילה במוצאי שבת וסיקרה את משחקי הליגה הבכירה בכדורגל שנערכו באותו יום. מאוחר יותר הועברה התוכנית לימי חמישי בשעת פריים טיים ועסקה בעיקר בסיכום אירועי הספורט שאירעו במהלך השבוע. בשנות השמונים זכתה התוכנית לפופולריות גבוהה, לאור הבלעדיות של הערוץ הראשון באותה תקופה והנגישות הרבה יותר לשידורי ספורט איכותיים (והאנטי-מחיקון, שאפשר לשדר תקצירים וכתבות בצבע). בשנות התשעים, לאחר שהערוץ הראשון איבד רבות מזכויות השידור שלו בתחום הספורט, ובעידן הטלוויזיה הרב ערוצית בישראל, בוטלו שידורי התוכנית לתקופה מה. בראשית שנות האלפיים שידר הערוץ הראשון לסירוגין תוכניות ספורט יומיות בפורמט משתנה, כששם התוכניות, מגישיהן ושעות השידור שלהן משתנים מעת לעת.

הטלוויזיה בישראל שידרה החל מסוף שנות השמונים משחק מרכזי אחד בכל מחזור מהליגה הבכירה בכדורגל ובכדורסל ובשנות התשעים החלו הזכייניות להפיק תוכניות מגזין לסיכום מרוכז של מחזורי הליגה ובהן תקצירים של משחקי המחזור שלא שודרו במלואם, דוגמת "הדקה ה-91" בערוץ 2 ו"שער חמש" בערוץ הספורט. בתחילת עונת 2003/2004, עם מכירת זכויות שידור משחקי ליגת העל בכדורגל לחברת "צ'רלטון", שודרו לראשונה מספר משחקים מאותו מחזור בערוצים בתשלום; תחילה בשיטת שלם וצפה שאפשרה לצופה לבחור את מחזור המשחקים תמורתו ישלם ולצפות בו, ולאחר מכן בוטלה השיטה ומאז על הצופה להזמין את הערוץ כחלק מחבילת ערוצי הספורט על מנת לצפות במשחקים. הדבר הביא בשנים הראשונות לירידה חדה במספר הצופים במגרשים[5], כשב-2008 הגיע מספר המנויים לערוצי התשלום של חברת צ'רלטון לכ-130,000 בתי אב[6]. עם זאת, בעשור השני של המאה ה-21, עם בנייתם של מספר אצטדיונים חדשים, חלה עלייה מחודשת בכמות הצופים במגרשים[7][8]. בשל העובדה שרוב המשחקים משודרים בערוצים בתשלום ואינם נגישים לרוב הצרכנים, הטלוויזיה הישראלית ממשיכה להפיק תוכניות לסיכום מחזורי הליגה המאפשרות צפייה בתקצירי המשחקים מספר שעות לאחר סיומם בערוצים הנכללים בחבילת הבסיס בשידורי הכבלים והלווין.

בין השנים 20012004 שידר בכבלים ובלוויין "ערוץ הקבוצות" שהיה בבעלותן של "טלית תקשורת" וקבוצות הכדורגל מכבי חיפה והפועל תל אביב. הערוץ פעל במודל דומה לזה של ערוצי קבוצות בעולם ושודרו בו כתבות צבע לקראת משחקי הקבוצות ואחריהם ולעיתים אף המשחקים עצמם. בשנת 2004 החל הערוץ לסקר גם את הפועל באר שבע. זמן קצר לפני סגירתו, היה הערוץ מועמד לשידור משחקים מליגת העל בכדורגל בתשלום אולם בסופו של דבר זכה במכרז גוף השידור "צ'רלטון" ובמאי 2004 נסגר הערוץ[9]. ניסיון נוסף לפתיחת ערוץ במודל דומה נעשה בשנת 2006, כשארקדי גאידמק, בעליה של קבוצת הכדורגל בית"ר ירושלים, הקים ערוץ ייעודי לסיקור הקבוצה, אולם הוא נסגר כעבור חודשיים[10].

בראשית עידן זה, נכלל בין ערוצי הטלוויזיה השונים גם "ערוץ 5" שהוקדש כולו לשידורי ספורט, ובהמשך התפתח לגוף שידור בשם "ערוץ הספורט" המפעיל חמישה ערוצי טלוויזיה, לצד ערוץ הבסיס "5SPORT" הושק בתחילת שנות האלפיים הערוץ בתשלום "5PLUS". בהמשך, נפתחה בכבלים ובלוויין חבילת ספורט מורחבת מבית ערוץ הספורט שכללה ערוצים נוספים ("5GOLD" ו-"5LIVE") שמשודרים ב-HOT ו-yes. השקת החבילה המורחבת הביאה לדילול משמעותי בתוכני ענפי הספורט הפופולריים בישראל, העברתם לערוצים בתשלום ולשיבוץ תוכני ספורט מענפי ספורט פופולריים פחות בערוץ הבסיס, מהלך המכונה "זליגת תכנים". תביעה שהוגשה בעקבות המהלך נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי[11].

לצד ערוצי "ערוץ הספורט" פועלים גם הערוצים "ספורט 1 HD", "ספורט 2 HD", "ספורט 3 HD" ו-"ספורט 4 HD" של גוף השידור "צ'רלטון" המשדרים בין היתר שידורים חיים מענפי ספורט שונים מישראל ומהעולם, וכן פועל גוף השידור ONE המפעיל 2 ערוצים מרכזיים לשידורי ספורט ("ONE HD" ו-"ONE2 HD"). ריבוי הערוצים הביא לעיסוק מגוון יותר בתחום הספורט, ומאז השקתם התווספו ללוחות השידורים תוכניות שמתמקדות בענפי ספורט מסוימים ומעניקות להם ניתוח מעמיק יותר מבעבר, וכן שידורי תחרויות מענפי ספורט רבים יותר וממקומות שונים בעולם. פרט לשידור תחרויות ספורט רבות יותר ולשידור תוכניות פרשנות, משדרים ערוצי הספורט גם תוכניות העוסקות בפן העסקי-כלכלי של הספורט, תוכניות מגזין העוסקות בסיקור הספורט באינטרנט, תוכניות סאטירה על תחום הספורט ועוד.

בשידור תחרויות ספורט, בעיקר משחקי כדורגל וכדורסל, נהוג שצוות השידור, בנוסף לצלמים וצוות טכני, כולל שדרן המתאר את מהלכי המשחק ובאופן כללי מנחה את השידור ומנווט אותו, פרשן המספק ניתוח מקצועי למתרחש במגרש ומנהל גם שיחות עם השדרן ברגעים מתים, ושדרני קווים המספקים דיווחים מספסלי הקבוצות וכן מראיינים את המאמנים והספורטאים בתום המשחק או התחרות. מבנה שידור תחרות כולל משדר pre-game שבו נותנים רקע למשחק ומנתחים את הסיכויים של המתמודדים לנצח, שידור המשחק או התחרות עצמם ולבסוף סיכום התחרות הכולל תקציר האירועים העיקריים, ניתוחים מקצועיים וראיונות עם המאמנים והספורטאים.

באינטרנטעריכה

לצד מדורי הספורט של אתרי החדשות דוגמת ynet, nrg ו-וואלה!, הוקמו סמוך לעשור הראשון של המאה ה-21 ובמהלכו אתרי אינטרנט לסיקור הספורט בישראל, כשהבולטים שבהם הם ONE ואתר ערוץ הספורט. גם באתרי האינטרנט זוכה הכדורגל הישראלי לסיקור הנרחב ביותר ואחריו הכדורסל. אתרי הספורט בולטים בשאיפתם לפרסם סקופים במהירות רבה ולהקדים את האתרים המתחרים ותחרות זו בולטת אף יותר מאשר זו הקיימת בין אתרי האקטואליה. אתרי הספורט נוהגים להצמיד לכותרות רבות המדווחות על אירוע חדשותי מתחום הספורט את הכיתוב "פרסום ראשון", הגם שפרסום דומה יופיע ברוב המקרים גם באתר ספורט מתחרה ואף על פי שלא בהכרח מדובר בדיווח חדשותי המעורר עניין יוצא דופן. השאיפה להקדים את האתרים המתחרים מביאה פעמים רבות לפרסום ידיעות ללא בדיקה עיתונאית מעמיקה קודם לפרסום, לעיתים אף כאלו שאינן מבוססות על מקורות אמינים דיים[12], וכפועל יוצא, אתרי ספורט מפרסמים לא אחת ידיעות שמתבררות בדיעבד ככאלו הטומנות בחובן חצאי אמיתות או כידיעות כוזבות[13][14][15].

לצד העלייה בסיקור ענפי הספורט השונים בזכות אתרי האינטרנט, התפתח לצדם ענף רכילות הספורט. כך למשל, אתר ONE מציע לגולשיו מדור נפרד המכונה "גליצ'ים" המוקדש לרכילות על חייהם של אנשי ספורט ומדור הספורט של ידיעות אחרונות פרסם במשך מספר שנים אף הוא עמוד רכילות אחת לכמה שבועות. ידיעות שאינן עוסקות בספורט גרידא מופיעות לעיתים בכותרות הראשיות או במדורי החדשות ולא רק במדורי הרכילות. באתרי אינטרנט מסוימים היטשטשו לחלוטין הגבולות בין חייהם האישיים של הספורטאים לבין הפן המקצועי, דבר שבא לידי ביטוי בתוכן ובכותרות מעולם הרכילות המתפרסמות באופן תדיר בכותרות הראשיות או במדורי החדשות[16][17]. כמו כן בא הדבר לידי ביטוי בסיקור חדשותי המבוסס על שמועות, רכילות או ספקולציות ושלא נבדק או אומת[18].

נהוג להצביע על הזליגות בין "דעה" ל"ידיעה" כעל אחת המחלות העיקריות של התקשורת בכל מקום ובכל תחום. ONE לקח את אזור הדמדומים הזה צעד ענק אחד קדימה: במקום ידיעות – הוא עוסק רוב הזמן במשיכה גלויה ועזה בחוטים של מסוקריו, הפצת שמועות מכוונת שנועדה להשפיע ישירות על מפת הספורט המקומית, המלכת מקורבים תוך הבלטה או העלמה של מעשיהם, הכל בהתאם לאינטרס התורן, שימוש בוטה ברכילות, שמועות וחלקי אמיתות כדי ליצור מציאות, ואז "לסקר" אותה בגלגול עיניים. המונח המקצועי "דעות", או "פרשנות", הפך ב-ONE לתעשייה שלמה של מאמרים-מטעם, שכל מטרתם להטות את השדה הספורטיבי בהתאם לצרכיהם...השיטה של ONE, ויש לחזור ולומר זאת שוב ושוב, מרעילה את תקשורת הספורט כולה...ONE גורר עיתונאים מכלי תקשורת אחרים, שלא בטובתם, לסיקורים מוטים שנשענים בין היתר על ה"מידע" שהוא יוצר ומעוות, ולמשחקי בוץ שמעמיקים את הבוז העמוק והחשדנות של אוהדי הספורט, שעבורם, לכאורה, מתקיימת החגיגה המסוכסכת הזאת.

מתוך הטור "עומד בשער", שלמה מן, בית-הבובות, 2015

מידת הסיקורעריכה

סיקור הכדורגל לעומת יתר ענפי הספורטעריכה

 
עמוד השער במדור הספורט של מעריב, המציג באופן בולט ידיעה מתחום הכדורגל, ובכותרות קטנות ידיעות מענף הכדורסל וגלישת הרוח

מדורי הספורט בעיתונים מסקרים את רוב ענפי הספורט בארץ, וערוצי הספורט בטלוויזיה משדרים משחקים מענפי ספורט שונים ומגוונים בישראל כגון: כדורגל, כדורסל כדוריד, כדורעף, כדורגל חופים, טניס ועוד. אולם, כספורט הפופולרי בישראל, אף על פי שהישגיו הלאומיים דלים באופן יחסי לעומת ההישגים בכדורסל או בענפים האולימפיים, זכה לאורך השנים הכדורגל בישראל לסיקור נרחב יותר בתקשורת לעומת יתר ענפי הספורט.

בתקשורת הכתובה ברוב ימות השנה, פרט לימים בהם מסוקרים אירועי ספורט מיוחדים מענפי ספורט אחרים או מהכדורגל העולמי, או לאחר הישגים יוצאי דופן שנרשמים בענף ספורט אחר, זוכה הכדורגל הישראלי לכותרות הראשיות בעמודי השער באתרי האינטרנט ובמדורי הספורט בעיתונים ולסיקור בעמודים הראשונים. בנוסף, בעמודים אלה מופיעים גם דיווחים חדשותיים הנוגעים לקבוצות כדורגל מהליגות הנמוכות, בעוד שבעמודים המוקדשים לדיווחים מענפי ספורט קבוצתי אחרים מופיעים לרוב דיווחים על קבוצות משתי הליגות הראשונות בלבד. יתר ענפי הספורט בישראל מוזכרים לרוב בעמודים האחרונים של מדורי הספורט העיתונות הכתובה, לעיתים בשולי כתבות ולא תחת כותרת, ובתקשורת האלקטרונית נדחקים לשולי מהדורות החדשות.

90% מאוהדי הספורט מתעניינים בכדורגל, עוד 45% בערך מתעניינים בכדורסל בגלל מכבי תל אביב. אין כאן כמעט התעניינות וסיקור - ואני עיתונאי ספורט הרבה שנים - בדברים אחרים כמו הענפים האולימפיים כגון שחייה, גלישה. כאן זה לא ארצות הברית, בריטניה או ספרד. מתעניינים פה טיפה בטניס בגלל העניין הגדול שיש בספורט הזה בעולם וגם בגלל שחר פאר, דודי סלע והצמד אנדי ויוני. ככה שזה בערך כמות הנושאים שיש לנו פה: כדורגל, כדורסל וקצת טניס. זה ההארד-קור של סיקור הספורט בישראל. כשאתה משדר ברדיו שפונה לכל האוכלוסייה, אתה מתעסק בהארד-קור. ככה זה גם בכל ערוצי הטלוויזיה ותוכניות הספורט. רוב הקהל למשל לא רואה אתלטיקה. אני מתעניין בזה וצופה בזה, אבל האדם הממוצע ברחוב לא יידע לומר לך 10 שמות של אתלטים.

כמו בתקשורת הכתובה, גם בטלוויזיה מהדורות חדשות ספורט נפתחות לרוב בדיווחים הקשורים בכדורגל, ותוכניות ספורט שונות מקדישות זמן רב יותר לעיסוק בענף זה, בדגש על הקבוצות הישראליות המרכזיות רבות האוהדים. כך למשל, בתוכנית "יציע העיתונות" בערוץ הספורט, אחת מתוכניות פרשנות הספורט הפופולריות בישראל, צוות הפרשנים הוא מתחום הכדורגל או הכדורסל. במקרים מיוחדים בהם מוקדש זמן לדיון בענף ספורט אולימפי שאינו כדורגל או כדורסל, מוזמן בדרך כלל לדיון באולפן גורם הקשור לענף הספורט כאורח שאינו נמנה עם צוות הפרשנים הקבוע.

בתקשורת האלקטרונית, הכדורגל היה ענף הספורט הראשון מבין ענפי הספורט הקבוצתי בישראל שמשחקי הליגה שלו שודרו בשידור חי ברדיו, במסגרת התוכנית "שירים ושערים". בטלוויזיה זוכה ענף הכדורגל, מישראל ומהעולם, לעדיפות ברורה בשידורים הישירים בכל ערוצי הספורט. ענפי ספורט נוספים משודרים כמתחייב מהוראות הרגולציה אך ערוצי הספורט מקצים שעות שידור כמעט אך ורק כמתחייב מההסכמים וכמעט ואינם חורגים מכך לטובת שידור תחרויות נוספות. כך למשל, ערוץ הספורט שידר במשך מספר שנים לפחות משחק אחד בכל אחד מ-28 מחזורי לה ליגה על אף שהוא מחויב לשדר רק 25 משחקים בעונה. לעומת זאת, בחר הערוץ שלא לשדר משחק בינלאומי של מכבי תל אביב בכדוריד, שכן הוא מחויב לשדר רק משחק אחד מדי מחזור מליגת העל בכדוריד ולא תחרויות בינלאומיות[19].

אם ערוץ הספורט או צ'רלטון חייבים לשדר כל מיני דברים, אם אפשר בבקשה לדאוג לכך שישודר גם ספורט ישראלי, שאיננו כדורגל בלבד. זה ישמח הרבה מאד אנשים, ילדים, נוער ונשים, שכדורגל הוא לא הדבר היחיד שהם רוצים לראות בטלוויזיה, כולל אותי שזה לחם חוקי כבר 16 שנה בערוץ הספורט. ערוץ הספורט לא חייב לשדר את זה ויש לי מריבות אין סופיות עם חברי ההנהלה שלי ועם הוועדות

מירי נבו, ישיבת ועדת הכלכלה של הכנסת, הצעה לסדר היום בנושא "פגיעה קשה בספורט הישראלי נוכח ביטול שידורי ספורט עקב החלטת מועצת הכבלים והלוויין", 27 במאי 2009  

סיקור ליגות נמוכות, מגזרים נוער ונשיםעריכה

שנים רבות, הליגות הנמוכות (מהשנייה ואילך), בכדורגל בפרט ובכל ענפי הספורט בארץ בכלל, כמעט ולא זכו לכיסוי תקשורתי. ערוץ הספורט היה חלוץ בתחום זה כשבשנות התשעים הפיק תוכנית המסקרת את משחקי הליגה הלאומית בכדורגל, אז הליגה השנייה, בהגשת אליעזר לחנה, ומאז הוא משדר את המשחק המרכזי מליגה זו באופן קבוע. במאה ה-21 החלו אמצעי תקשורת שונים להעניק חשיפה נרחבת יותר לליגות הנמוכות בכדורגל הישראלי: באינטרנט נפתח האתר "דאבל-פס" המסקר את כל ליגות הכדורגל פרט לליגת העל, בעיתונות הכתובה מדור הספורט של "ידיעות אחרונות" מקדיש שני עמודי צבע לסיקור משחקי המחזור בליגות הנמוכות כולל כתבה רחבה המתמקדת במשחק מסוים, ובטלוויזיה מפיק ערוץ הספורט את התוכנית "ריאדה עלא אלח'אמסה" המסקרת את קבוצות הכדורגל מהמגזר הערבי שרובן משחקות בליגות הנמוכות. לעומת זאת, פעילות הליגה הלאומית בכדורסל כמעט ואינה זוכה לסיקור בתקשורת, אך משחקים מכריעים משודרים בערוצי הספורט. משחקי הליגות הנמוכות ביתר הענפים זוכים לסיקור מועט אף יותר וכמעט ואינם משודרים בטלוויזיה אלא מסוקרים ברובם בעיקר במקומונים ובאתר גולר המתמקד בסיקור קבוצות כדורגל בליגות הנמוכות.

הספורט במגזר הערבי כמעט ואינו זוכה לסיקור נפרד בתקשורת העברית אלא משולב בסיקור יתר ענפי הספורט בארץ. ביוני 2011 הקדיש מדור הספורט של עיתון הארץ בפרויקט מיוחד את רוב עמודיו לכתבות נרחבות על אודות ענפי הספורט השונים במגזר הערבי, יחס הממסד לספורט במגזר, מקומם של ספורטאים ערבים בקבוצות יהודיות ועוד.

בגיל הנוער בענפים השונים, פרט למשחקי הנבחרות הלאומיות של ישראל, משחקי הליגות כמעט ולא שודרו לאורך השנים, אך בשנות האלפיים החל ערוץ הספורט לשדר את המשחק המרכזי מדי מחזור בליגת העל בכדורגל לנוער והטלוויזיה החינוכית את משחקי ליגת העל לתיכונים בכדורסל, בכדורגל, בכדוריד ובכדורעף הזוכים לסיקור שולי בלבד במדורי הספורט בעיתונים. מעבר לשידורם בטלוויזיה, משחקים אלה אינם מסוקרים בהרחבה בתקשורת הספורט.

בליגות הנשים, זוכה ליגת העל בכדורסל נשים לסיקור בחדשות ובתוכניות המגזין השונות וכן לשידור משחקים מרכזיים, גם כן בערוץ הספורט. ביתר הענפים נחשבות ליגות הנשים לחובבניות ולכן כמעט ואינן זוכות לסיקור, ואילו בספורט יחידני זוכות הספורטאיות למידת סיקור דומה באופן יחסי לזו של הספורטאים הגברים.

להלן טבלה מתוך מאמר של ד"ר גלעד ויינגרטן שנכתב ב-1997, המציגה את אחוז הכתבות לפי נושאים כפי שהופיעו במהלך שבוע אקראי במדורי הספורט של שלושת העיתונים היומיים הנפוצים בישראל באותה העת[20]:

ידיעות אחרונות מעריב הארץ
כדורגל 63 64.4 61
כדורסל 31 27 30.5
שאר ענפי הספורט 6 8.6 8.5
ספורט בוגרים 99.2 99.8 99.9
ספורט גברים 99.2 99.8 99

השפעת הרייטינג על מידת הסיקורעריכה

מעבר למתן העדיפות לכדורגל בסיקור בשל היותו ענף הספורט הפופולרי בישראל, תקשורת הספורט בישראל נוטה להבליט בסיקורה קבוצות בעלות קהל אוהדים רב יותר. בעיתוני הספורט מסוקרות קבוצות אלו בכותרות גדולות יותר ובאופן כמעט יומיומי גם אם הדברים המתוארים אינם חדשותיים בהכרח, וזאת כדי לספק את צימאון הקורא-אוהד הספורט למידע על אודות קבוצתו. לעומתן, קבוצות בעלות קהל אוהדים מצומצם יותר לא תמיד מסוקרות באופן יומיומי, ואינן זוכות לכותרות ראשיות באמצעי התקשורת השונים.

ערוצי הטלוויזיה בישראל מייחסים לרוב משקל רב לשיקולי הרייטינג לעומת מידת החשיבות של התחרות בבואם לבחור תחרויות ספורט לשידור: משחקי הליגה של מכבי תל אביב בכדורסל ולעיתים גם הפועל ירושלים משודרים לרוב כמשחק מרכזי ומלא בעוד משחקי יתר קבוצות ליגת העל בכדורסל משודרים במתכונת של שידור מדלג בין מגרשים, כשלא תמיד מופיעים על המסך נתונים בסיסיים כמו שעון המשחק או סטטיסטיקה. בחלק מהמגרשים מוצבת מצלמה אחת בלבד, דבר שלא מאפשר שידור של הילוכים חוזרים איכותיים[21]. בכדורגל, משודרים לרוב כמשחק מרכזי בערוצים שאינם בתשלום משחקי 4 הגדולות, מכבי והפועל תל אביב מכבי חיפה ובית"ר ירושלים, ללא קשר למיקומן בטבלת הליגה או להשפעת תוצאת המשחק על מיקומן בטבלת הליגה, ואילו משחקיהן של קבוצות אחרות משודרים פחות, גם כשמשחקיהן בעלי חשיבות ספורטיבית רבה יותר משל הקבוצות מהערים הגדולות[22][23][24].

תקשורת הספורט במגזרים השוניםעריכה

התקשורת בשפה הערביתעריכה

הכדורגל הוא ענף הספורט הפופולרי בקרב המגזר הערבי אף יותר מאשר בקרב שאר האוכלוסייה בישראל, ולכן עיקר תשומת הלב של התקשורת הספורט בשפה הערבית בישראל ניתן לכדורגל[25]. תקשורת הספורט במגזר הערבי מוקדשת ברובה לסיקור הקבוצות מהמגזר, גם אלו המתחרות בליגות נמוכות יותר, וכן לסיקור ספורט עולמי, ואילו מידת העיסוק שלה בקבוצות או ספורטאים בכירים מהמגזר היהודי פחותה מאשר בתקשורת הספורט העברית. זאת, בעוד שבתקשורת העברית מידת הסיקור נקבעת בכל המגזרים לפי מעמדן הספורטיבי של הקבוצות ולכן קבוצה מהמגזר הערבי תזכה למידת סיקור דומה לקבוצה במעמדה מהמגזר היהודי.

משנות השמונים משודרת בערוצי רשות השידור מדי שבוע התוכנית "השבוע בספורט" בהנחיית סולומון מוניר ובהמשך בהנחיית ג'ודת עודה. מגזין הספורט המשודר בערוץ 33 מסקר בין היתר את הכדורגל הישראלי, בדגש על קבוצות המגזר הערבי. בשנות התשעים השתתף עודה בשידורי משחקי הליגה הלאומית, אז הליגה הראשונה, כשאחת לכמה דקות קיבל את רשות הדיבור ותמצת את אירועי המשחק האחרונים בשפה הערבית. בשנת 2009 עלתה בערוץ הספורט התוכנית ריאדה עלא אלח'אמסה המסקרת את קבוצות הכדורגל מהמגזר הערבי, ופרט לתקצירי משחקים, מגישה פרשנויות מעמיקות מפי כדורגלנים פעילים וכדורגלני עבר ערבים ישראלים לצד דיווחים חדשותיים מקיפים על קבוצות המגזר, מליגת העל ועד ליגה ג'.

רשתות רדיו ערביות מקומיות מעבירות מדי סוף שבוע שידורים חיים ממשחקי המחזור של הקבוצות הערביות בכדורגל, גם של אלו מהליגות הנמוכות, בפורמט דומה לזה של "שירים ושערים".

התקשורת העברית נעדרת כמעט לחלוטין עיתונאיים ערבים, כשאחד הבודדים והבולטים שבהם הוא השדרן והפרשן זוהיר בהלול.

התקשורת הדתית והחרדיתעריכה

במרוצת השנים, העיתונות החרדית נמנעה מלדווח על אירועי ספורט בולטים, קל וחומר על ענייני דיומא מעולם הספורט. כמוה, גם העיתונות של הציונות הדתית לא הרבתה לסקר את תחום הספורט. עיתון "הצופה", למשל, סיקר בעיקר את פעילותה של תנועת "אליצור". אולם, בשנת 2014 החל הספורט לחדור גם לתקשורת הדתית והחרדית ובאתר החרדי כיכר השבת נפתח מדור ספורט שרובו מציג אנקדוטות מעולם הספורט או דיווחי ספורט בעלי זיקה לדת[26]. מוסף ספורט נפתח גם באתר ערוץ 7. בערוצי הספורט הבולטים ובעיתונים המובילים בתפוצתם כמעט ולא מופיעים כתבים או פרשנים חובשי כיפה, כשאחד הבודדים הוא פרשן הכדורסל אלי סהר. באתרי חדשות דתיים לאומיים מודרניים, כגון אתר סרוגים, ובמספר מצומצם של עלוני שבת, ישנם מדורי ספורט שמתמקדים גם בליגות של בתי כנסת וישיבות תיכוניות.

כתבי הספורט והפרשניםעריכה

בניגוד לתחומים אחרים המסוקרים בתקשורת, ספורט הוא תחום רווי רגש. אנשי התקשורת העוסקים בסיקור ענף ספורט, בישראל ובעולם, הם כמעט תמיד בעלי זיקה רבה אליו, וככאלה, לעיתים קרובות רגש יהיה מעורב בתוכן הדברים שיאמרו או יכתבו. כותרות או תוכן רוויי רגש מספקים חוויה נוספת מחוץ לתחומי המגרש גם לאוהד הקורא, הצופה או המאזין ולמעשה עונים על רצונם של מרבית הצרכנים. בניגוד לפוליטיקה, למשל, שגם היא תחום רווי רגש שסביר שלאיש התקשורת המסקר אותו יש דעה לגביו אך הוא אמור להימנע מלהביע אותה בדיווחיו או בפרשנותו, בתחום הספורט אנשי התקשורת לא עושים די על מנת לשמור על נייטרליות בדיווח, והדבר בולט גם בתקשורת הספורט בישראל[27].

בישראל מוקצים לרוב כתבים לסיקור קבוצות ספורט מסוימות. לאורך השבוע, עיקר הסיקור החדשותי על אודות קבוצה עוסק בהכנותיה לקראת משחקה הבא ולכן עיקר המידע מגיע מאימוני הקבוצה, מתדרוכים שמעביר המאמן במהלך השבוע ומאירועים שקורים בתוך מועדוני הספורט מאחורי הקלעים. מן הידועות הוא שכדי להשיג נגישות למידע, רוקמים עיתונאי ספורט רבים קשרי ידידות עם שחקנים המעבירים להם מידע על המתרחש במועדון ובחדר ההלבשה[28]. דבר זה הוביל במאה ה-21 מאמנים לאסור על שחקניהם להכניס טלפון נייד לאסיפות הקבוצה[29]. העובדה כי שחקנים מסוימים מהווים מקורות עיתונאיים עבור כתבי ספורט, לצד היותם של חלק מהכתבים אוהדי הקבוצות שאותן הם מסקרים[30] מעלה שאלה אתית לגבי אמינותם של חלק מהדיווחים בתקשורת הספורט העלולים להיות נגועים בתרבות "שמור לי ואשמור לך" או בחוסר אובייקטיביות[31][32][33]. כמו כן, מספר כתבים עברו במרוצת השנים ממשרתם כעיתונאים למשרת דובר במועדון או בגוף ספורט ללא תקופת צינון[34][35] ולעיתים אף שבו לאחר מכן למשרתם כעיתונאים.

מדד ההצלחה בארץ הוא רק לפי קשרים, לפי כמות הדלפות, בניגוד לשאר העולם, שם אתה נמדד במגרש. זה אבסורד. בגלל זה אנחנו נראים כמו שאנחנו נראים, ולא רק בתחום הספורט.

בניגוד לתחומים אחרים המסוקרים בתקשורת בישראל, תקשורת הספורט מרבה, באופן יחסי, לפרסם ידיעות המתבררות כהשערות חסרות בסיס, בין אם מפני שהגיעו ממקור שאינו אמין ובין אם הועברו לכתב מתוך אינטרס[36][37]. למשל, בתקופת פגרה שבה מתבצעות העברות שחקנים בין קבוצות, מתפרסמות כתבות רבות על מועמדותם של שחקנים לקבוצות שונות, כשחלקן סותרות זו את זו. חלק מהידיעות מועברות על ידי סוכני השחקנים ומטרתן הפעלת לחץ על קבוצות לרכוש את השחקן המיוצג על ידי הסוכן, או העלאת שווי השוק שלו באמצעות הצגתו כשחקן מבוקש.

להבדיל מכתבי הספורט, פרשנים רבים מגיעים מענף הספורט שאותו הם מפרשנים: חלקם ספורטאים פעילים, חלקם ספורטאי עבר וחלקם מאמנים. פרשנים אלה נבחרים למשרה זו בעיקר על סמך קריירת הספורט שלהם, אך ניסיונם לא מקנה להם בהכרח ראייה רחבה של המקצוע או הענף אותו הם מפרשנים, ולכן לא כולם בקיאים בניתוח המשחק או רהוטים מספיק על מנת לפרשן ברדיו או בטלוויזיה אך נבחרים למשרה בכל זאת בשל מעמדם ככוכבי עבר העשויים למשוך קהל. ספורטאים ומאמנים פעילים נמנעים לרוב מלשמש כפרשנים ומועדוני ספורט אוסרים לרוב על שחקניהם ומאמניהם לשמש כפרשנים, אך האיסור אינו גורף והעובדה כי ספורטאים פעילים, העלולים להיות בעלי עניין, משמשים כפרשנים מביאה לעיתים לפרשנות שאינה אובייקטיבית מצד אחד[38], ולסיקור לא אובייקטיבי מצד גוף התקשורת המעסיק את הספורטאי הפעיל כפרשן בסקרו אותו, מן הצד השני[39][40][41]. גם פרשנים המגיעים מהענף אך אינם פעילים בו משתמשים לעיתים בפלטפורמה שניתנה להם בצורה לא אתית כשהם מרבים לשבח את מקורביהם[42][43] או מדברים סרה באנשים עמם הם מסוכסכים[44]. הגם שמרבית הפרשנים מגיעים מהענף עליו הם מוסרים דברי פרשנות, עולה רבות הטענה כי פרשנותם וניתוחיהם של הפרשנים הישראליים שטחיים ודלים וכמעט ואינם מבוססי סטטיסטיקה או שימוש באמצעים טכנולוגיים מתקדמים כמקובל בעולם[45][46]. לעומתם, פרשנים שאינם ספורטאים נתפסים דווקא כאובייקטיבים יותר בשל העובדה שחלקם מבסס את דברי הפרשנות על למידת ענף הספורט מבחוץ ולא רק על ניסיון עבר.

נשים בתקשורת הספורטעריכה

בתקשורת הספורט בישראל השתלבו במשך השנים נשים בשלל תפקידים, כשרובן מסקרות באופן טבעי, כאמור, ספורט גברים, אולם מספרן נותר מועט ביחס למספרם של העיתונאים. עיתונאית הספורט הראשונה בארץ הייתה ברוריה ביגמן, שכתבה במעריב והחל מ-2009 היא דוברת הוועד האולימפי בישראל. עד שנות התשעים נעדרו נשים כמעט באופן מוחלט ממערכות החדשות של מדורי הספורט ומתוכניות הטלוויזיה. טרם עידן הטלוויזיה הרב ערוצית בישראל הייתה אורלי יניב אחת הבודדות לעסוק בתחום הספורט בתקשורת כשהגישה את התוכנית "מבט ספורט". רינה מצליח הייתה האישה הראשונה ששידרה בתוכנית שירים ושערים. בשנות התשעים החלו להצטרף מספר נשים לסיקור ספורט בישראל, תחילה כשדרניות קווים בשידורים החיים ברדיו ובטלוויזיה. נשים אלו, עמן ניתן למנות את אופירה אסייג, שרון פרי ולילך סונין, התקדמו בהמשך לתפקידי הגשה ועריכה. בתחילת שנות האלפיים הוסיף לעלות מספרן של הנשים בתחום זה והן השתלבו ביתר התפקידים המסורתיים מהם נעדרו בעבר, ובמאה ה-21 ניתן למצוא נשים המשמשות כתבות (מיקי שוורץ מ"ידיעות אחרונות" ושירלי בר דיין מערוץ הספורט), מגישות (מאיה רונן ומירי נבו מערוץ הספורט), שדרניות (ד"ר מורן ברק), פרשניות ועורכות (אופירה אסייג ב-ONE). עיתונאיות הספורט בישראל נוטות לאמץ גישה הנחשבת גברית, הן באופן הכתיבה והן בבחירת מושאי הסיקור. יתר על כן, בדיקה שנערכה העלתה כי התנגדותן לסיקור ספורט הנשים שאינו פופולרי בהרחבה יתרה, כהעדפה מתקנת, חדה מזו של העיתונאים הגברים[47], ועל כך נמתחת עליהן ביקורת[48].

הפגנת פטריוטיות בשידור ובסיקורעריכה

 
שער מדור הספורט של מעריב ובו כותרת אוהדת לקראת משחק הכדורסל של מכבי תל אביב. בכותרת המשנה מכונה המועדון 'הקבוצה של המדינה'
 
שער מדור הספורט של ידיעות אחרונות שהיה חלק מה"עליהום" התקשורתי על הכדורגלן הספרדי רובן ראיוס לאחר שפצע במהלך משחק את כדורגלן בני יהודה רפי דהן

אחד ממאפייניהם הבולטים של שידורי הספורט בישראל, אף יותר ממקביליהם בשאר העולם, הוא הפטריוטיות שמפגינים השדרנים בתחרויות בינלאומיות בהן מתחרים ספורטאי או קבוצה מישראל. הסברה הרווחת היא כי הפטריוטיות המאפיינת את השידורים נובעת מהיותה של ישראל מדינה לאומית וצעירה יחסית וכן נטולת הישגי ספורט רבים לאורך השנים. שידורי תחרויות בינלאומיות בהן מתחרים קבוצה או ספורטאי ישראליים יתוארו לרוב על ידי השדרן והפרשן מנקודת מבט של "אנחנו הישראלים" מול "הם, שאינם ישראלים", בין אם המתחרה הוא ספורטאי יחיד, נבחרת לאומית או מועדון ספורט בבעלות פרטית. שדרני הספורט בישראל נוטים לוותר על הניסיון להישמע אובייקטיבים בשידור שכזה ונוטים לעודד את המתחרה הישראלי ולעיתים אף לשבחו יתר על המידה ולזלזל ביריבו. בשידורי ספורט מסוימים נשמעים השדרנים כמתארים את התחרות מנקודת מבט של אוהדים, דבר שבא לידי ביטוי באופן ניכר בהפניית ביקורת כלפי גורם נייטרלי בתחרות, כמו שופט למשל, דבר שקורה במידה פחותה בתחרות בינלאומית או בתחרות בין שני ישראלים. דרך נוספת שבה באה הפטריוטיות לידי ביטוי היא קריאות שמחה מופגנות במקרה של ניצחון, הבעת צער מופגן במקרה של הפסד בתחרות[49] והתייחסות לא אובייקטיבית להחלטות שיפוט.

בין השידורים הבולטים שבהם הופגנה פטריוטיות בשידור ניתן למנות את קרב הג'ודו שבו זכה הג'ודוקא אריק זאבי במדליית ארד באולימפיאדת אתונה, את שידור משחק הניצחון של נבחרת ישראל בכדורגל נגד נבחרת צרפת ב-1993 - בו איבד השדרן מאיר איינשטיין את קולו בקריאות השמחה לאחר כיבוש שער הניצחון של ישראל, משחק שבסופו קרא בגוף ראשון "ניצחנו את צרפת 3:2"[50], וכן את שידור משחק הכדורגל בין נבחרת ישראל לנבחרת קרואטיה במהלכו הטיח הפרשן אייל ברקוביץ' בשופט המשחק "הוא גרמני, ועכשיו אפשר לומר - ימח שמו", לאחר שזה שרק לבעיטת עונשין לחובת נבחרת ישראל, בדומה למנהג הישראלי להוסיף את הגינוי "ימח שמם" לאחר אזכור הנאצים.

הפגנת פטריוטיות לא פוסחת על התקשורת הכתובה, הנוטה לסקר גם היא בהרחבה ובאהדה תחרויות ספורט בינלאומיות בהן משתתפים ישראלים. העיתונות מבליטה את קיומן של תחרויות ספורט בינלאומיות בהשתתפות ישראלים, ופרט למקרים בהם לנציגות הישראלית אין כל סיכוי לגבור על יריבתה, נוטה תקשורת הספורט להציב רף ציפיות גבוה ולעיתים אף לזלזל ביריב. הסיקור שלאחר התחרות עמוס רגש: במקרה של ניצחון בתחרות או השגת היעדים המצופים, מפגינה תקשורת הספורט שמחה מופגנת בסיקור, ואילו במקרה של הפסד תתאר התקשורת את ההפסד או האי-עמידה ביעדים כאכזבה, ובמקרים קיצוניים יותר כ"כישלון" או כ"ביזיון" משל היו מחדל לאומי[51]. יחס התקשורת לנציגות הישראלית משתנה ביחס ישיר להישגי הנציגות בטווח זמן קצר. תקשורת הספורט כמעט ואינה מודדת הישגי ספורטאי, קבוצה או נבחרת לאורך זמן, דבר שמביא לחוסר עקביות בסיקור בכפוף להישגי הנציגות. כך למשל, במסגרת טורניר שבו מתקיימות מספר תחרויות בהפרשי זמן קטנים, עשויה התקשורת לשבח את הנציגות במקרה של ניצחון ולבקר אותה בחריפות במקרה של הפסד בהפרש של ימים בודדים[52][53]. האמביוולנטיות בסיקור קיימת גם בסיקור ספורטאים: נטען כלפי תקשורת הספורט בישראל כי היא ממהרת לקשור כתרים לספורטאים שהפגינו יכולת מרשימה בפרק זמן קצר ולהתעלם מהם או לבקר אותם בחריפות כשאינם מגלים יציבות, וכך גם להפך: נטען כי התקשורת לוקה ב"זיכרון קצר" - ממהרת לבקר ספורטאים בעקבות יכולת ירודה בפרק זמן קצר אף שהספורטאי צבר זכויות רבות לאורך הזמן שקדם לירידה ביכולתו[54].

כמו כן, תקשורת הספורט מרבה לדווח על ביצועיהם של כל אחד מהספורטאים הישראלים המתחרים בספורט קבוצתי המשחקים במדינות זרות, בליווי כותרות דוגמת "נציגינו", "השגרירים" או "הליגיונרים שלנו", דבר שנחשב נדיר ברוב מדינות העולם. מידת הסיקור של קבוצות מחו"ל בהן משחק ספורטאי ישראלי רבה יותר משל קבוצות אחרות, והיא פוחתת משמעותית כשהספורטאי עוזב את הקבוצה. מתחילת שנות האלפיים משדרים ערוצי הספורט משחקים של קבוצות בהן משחק ספורטאי ישראלי ולעיתים אף מציינים כי השתתפות הישראלי במשחק היא הסיבה לשידור[55]. בנוסף, חלק מהשדרנים והפרשנים מתמקדים במשחקים שכאלה באופן מופרז בביצועיו של השחקן הישראלי וחולקים לו שבחים, אך מגלים סלחנות יתר כשהנציג הישראלי מפגין יכולת חלשה.

יחס התקשורת לספורטאים זרים בישראלעריכה

תקשורת הספורט בישראל מעודדת קידום וטיפוח ספורטאים ישראלים צעירים על פני שילוב שחקנים זרים, ובשידורי משחקים שבהם שחקנים זרים לא בולטים לחיוב בביצועיהם, מרבים שדרני הספורט והפרשנים לטעון כי מוטב היה לו ספורטאי ישראלי צעיר היה תופס את המשבצת של אותו שחקן זר בקבוצה.

תקשורת הספורט בישראל נוקטת בביקורתיות יתר ובחוסר סלחנות כלפי ספורטאים ומאמנים זרים בישראל ונוטה לבקרם יותר מאשר את אלה הישראלים. מבקרי תקשורת הספורט תולים עובדה זו בשתי סיבות: הסברה הראשונה גורסת כי העובדה שהספורטאים והמאמנים הזרים אינם צרכניה של התקשורת בישראל מאפשרת לאנשי התקשורת למתוח עליהם ביקורת מבלי שיחושו חוסר נעימות, והסיבה השנייה היא שהספורטאים והמאמנים הזרים אינם מהווים מקור עיתונאי ועל כן ביקורת כלפיהם לא תפגע בקשר של איש התקשורת אל תוככי המועדון או חדר ההלבשה[56]. ביקורת זו חורגת לא אחת מהנורמה ולעיתים היא שלוחת רסן לחלוטין ואף גובלת בגזענות, כשאחת הדוגמאות הבולטות לכך היא ציטוט זכור מפי מאמן הכדורגל והפרשן שלמה שרף שהציע לשים את איבזיטו אוגבונה בכלוב ולשלוח אותו למולדתו ניגריה, כאילו היה בעל חיים, לאחר תנועה מגונה שביצע השחקן במהלך משחק[57].

תקשורת הספורט בישראל נוהגת לבחון את הלכותיו ומנהגיו של הספורטאי, ובעיקר את אלה של המאמן הזר, בצורה פרובינציאלית, ולהשוותם למאמן הישראלי בתחומים שאינם בהכרח מקצועיים כמו הופעה ולבוש באימונים ובמשחקים והתנהגותו במהלך המשחק. הביקורת נגד המאמנים הזרים אינה עוסקת רק ביכולותיהם המקצועיות ובהישגיהם, אלא גם בהתנהלותם מחוץ לגבולות המגרש ומסתכמת בדרך כלל בטענה שאינם מסוגלים להתמודד המנטליות של הספורטאי הישראלי[58]. דוגמה נוספת לגישה הפרובנציאלית היא הניסיון לבחון עד כמה השתלב הספורטאי הזר בתרבות הישראלית ומה יחסו אליה. דפוס חוזר בראיונות עם ספורטאי זר הוא הצגת שאלות, לצד אלו המקצועיות, לגבי המדינה וההתאקלמות בה, המאכלים, האקלים ואף על מראה הבחורות[59][60].

התקשורת מפגינה יחס אוהד כלפי ספורטאים זרים הפעילים בארץ תקופה ממושכת ועוברים תהליך של ישראליזציה ונוהגת להתייחס לתופעה זו בכתבות על הספורטאי ובראיונות עמו במהלך תקופת שהייתו בישראל[61][62].

ביקורתעריכה

ביקורת נכתבת על תופעת "כתבי החצר", על עבודה עיתונאית לא מעמיקה, על פרשנות שטחית ועל חוסר אובייקטיביות בפרשנות ובדיווח ועל נושאים נוספים. העיתונאים הבולטים המרבים לעסוק בביקורת תקשורת הספורט הם עמיר פלג מ"ידיעות אחרונות" ושלמה מן מ"העין השביעית". בעשור השני של המאה ה-21 נפתחו על ידי אוהדים שמאסו בחוסר המקצועיות שפשה בתחום מספר דפי פייסבוק בעלי אלפי עוקבים, העוסקים אף הם בביקורת תקשורת הספורט ושמים ללעג כתבים ופרשנים שדיווחיהם מוטים באופן בולט או נתפסים כלא מקצועיים או מעמיקים[63][64]. דפי הפייסבוק מפרסמים ציטוטים של אנשי תקשורת שטעו בפרשנותם או מסרו פרשנות סותרת ומפרסמים בדיקות שונות החושפות את אנשי תקשורת הספורט במערומיהם: לדוגמה, אחד מבעלי הדפים ערך בדיקה שהעלתה כי אילו היו מתממשות התחזיות שמסר הפרשן יוני הללי, שסיקר משך שנים את קבוצת הכדורגל מכבי חיפה, לפני כל אחד ממשחקי הקבוצה במהלך העונה בתוכנית "יציע העיתונות" בערוץ הספורט, האלופה מכבי תל אביב, יריבתה של מכבי חיפה, אמורה הייתה להיאבק נגד הירידה לליגת המשנה ואילו מכבי חיפה, שסיימה את העונה בפועל במרכז הטבלה, הייתה זוכה באליפות בהפרש ניכר[65].

טענות נוספות שחוזרות ועולות כלפי תקשורת הספורט בישראל נוגעות לנושאי סיקור המקבילים לספורט אך אינם נוגעים לו במישרין. התחום הבולט הוא רכילות הספורט המסוקרת באתרי הספורט ובמדורי העיתונים בפינות המוקדשות אך ורק לחייהם האישיים של אנשים מתחום הספורט, אך מוצאת דרכה לעיתים אל תוך הידיעות החדשותיות. בנוסף, ישנו עיסוק נרחב בתחום הכלכלי שבא לידי ביטוי הן בחשיפת הכנסותיהם של ספורטאים והן בעיסוק בהשקעה הכספית של נותני חסות ושל בעלי מועדונים. כך למשל, סיקור קפדני שעקב אחר מקרים שבהם החליט בעלי מועדון הכדורגל הפועל חיפה יואב כץ לחסוך בהוצאות אלמנטריות בעיני התקשורת גרמה לכך שנוצרה לו תדמית של קמצן[66]. מקרה בולט נוסף הוא העיסוק הממושך של תקשורת הספורט המקומית בחיפה במצבו הכלכלי של בעלי הפועל חיפה, רובי שפירא, שכללה יחס ציני ולעג למצב הכלכלי הקשה אליו נקלע בתקופה שקדמה להתאבדותו[67].

...קיימות דעות מנוגדות הטוענות כי הכדורגל אינו יכול להתקיים ללא אמצעי התקשורת, משום שאלה האחרונים, למרות הגזמתם וסילופם לעתים את העובדות, מזינים את התעניינותם, דמיונם וציפיותיהם של מיליוני קוראים, שומעים וצופים, עד כי לעתים נדמה שהעיתונות, במקום לדווח עניינית על המתרחש, מנהלת את עולם הכדורגל, באמצעות דיווחיה ופרסומיה השונים.

עוד נטען כלפי תקשורת הספורט כי היא אינה משתמשת בכוחה להשפיע ואינה עושה די למיגור האלימות בספורט בישראל. מבקריה של תקשורת הספורט טוענים כי אם לא די בכך שאינה נמנעת מהענקת במה למקרי אלימות ולביטויי גזענות משיקולי רייטינג[68], השיח הייצרי, הרדוד והאלים שפשה בה מביא לכך שהיא מלבה בעצמה את האלימות[69][70].

כדי להוכיח את אנשי התקשורת על עבודה עיתונאית שאינה מעמיקה, נעשו מספר ניסיונות על ידי אוהדים להזין עיתונאים בישראל במידע שגוי במכוון כדי שימצא את דרכו עד מהרה למדיה, יתברר כשגוי ויחשוף את מערומיה של העבודה העיתונאית השטחית[71][72].

ספורט אקטיביעריכה

עיקר הפעילות בתחום הספורט באמצעי התקשורת כוללת מסירת מידע על אירועי ספורט, פעילות שבה הצרכן (הקורא, המאזין או הצופה) נותר פסיבי. הפעלה אקטיבית של המאזין בפעילות ספורטיבית התקיימה בתוכנית הרדיו "התעמלות בוקר", שאותה הגיש מדי בוקר, במשך שנים רבות, מיכאל בן-חנן, תחילה בתחנת הרדיו "קול ירושלים" ולאחר מכן ב"קול ישראל". התוכנית כללה דקות אחדות של תרגילי התעמלות, שאותם התבקש המאזין לבצע בהנחייתו של בן-חנן.

במסגרת הטלוויזיה הרב-ערוצית נכללים גם שידורים של שיעור התעמלות, שהצופה יכול להצטרף אליהם.

תקשורת הספורט בתרבותעריכה

תקשורת הספורט בישראל הטביעה חותם על התרבות בישראל: האופן בו מסוקר הספורט בישראל זכה לאזכורים בתוכניות בידור שונות וציטוטים מתוך שידורים השתלבו במרוצת השנים בסלנג הישראלי או הפכו לביטויים שגורים בשפה; ביטוי מוכר שנאמר לראשונה בשידור כדורגל הוא "ככה לא בונים חומה" מפי השדרן יורם ארבל. ציטוטים, קלישאות וביטויים נוספים וזכורים לוקטו ואוגדו למהודרה החמישית של סדרת הספרים "הוצא מהקשרו" שיוחדה לציטוטי תקשורת הספורט בישראל. מערכונים שונים על תקשורת הספורט עלו לאורך השנים, כשאחד הזכורים שבהם הוא המערכון "שירים, שערים וטכנאים" של הגשש החיוור המהווה פרודיה על תוכנית הרדיו "שירים ושערים".

בשנת 2005 הוציא לאור דן יהב את הספר "בעיטת עונשין: שפת הכדורגל בתקשורת ההמונים", לקסיקון המכיל כאלף ביטויי סלנג מתחום הספורט שנאספו מאמצעי התקשורת השונים ועומד על האופן שבו התפתח הסלנג. יהב טוען בפתח המבוא לספרו כי חדירתה של התקשורת האלקטרונית, הרדיו והטלוויזיה, לחיי האוהד, חייבה את התפתחותם של מדורי הספורט בעיתונות בהתאם. מגמת ההתרחבות והרחבת הסיקור יצרה ביקוש רב לעיתונאיים ולהמצאת חומר כתיבה ללא קשר להתפתחות ענפי הספורט במדינה. ככל שמלאכת הסיקור הפכה מסחרית יותר ביסודה, כך גדל הביקוש, שיצר בתורו קריטריונים לשוניים נמוכים יותר בכתיבה. יהב גורס כי כתבי הספורט והשדרנים מנצלים את עקרונות העגה ואת הגורמים להתפתחותה, ובפנייתם לקהל הרחב הם מתאימים את המשלב שלהם ואת רמת כתיבתם כך שיתאימו למכנה המשותף הנמוך ביותר, ובכך יוצרים אווירה קולקטיבית ואינטימית עבור האוהד שהוא גם הצרכן של המדיה.

במסגרת סיקור אירועי ספורט גדולים נוהגות התקשורת בכלל ותקשורת הספורט בפרט להקדיש סיקור נפרד לשידורי האירוע הכולל ביקורת על טיב השידור וציטוט משפטים משעשעים או טעויות שנאמרו בשידור[73][74].

לצד העיסוק בספורט עצמו ובפרשנותו, משדרת תקשורת הספורט תוכניות שונות שעוסקות בספורט מהפן ההומוריסטי ומשלבות ביקורת גם על תקשורת הספורט עצמה. בשנת 2002 עלתה בערוץ הספורט התוכנית המערכונים הסאטירית אופסייד בכיכובם של ספי ריבלין ושרית סרי העוסקת בספורט הישראלי, ולאחר שזו הוסרה מלוח השידורים, שודרה בערוץ משך תקופה התוכנית "פקקים" בהנחיית שמואל וילוז'ני. בשנת 2011 עלתה בערוץ הספורט תוכנית הספורט הסאטירית "בובה של לילה" בה מככבות בובות בנוסח "החרצופים" המהוות סאטירה על דמויות בולטות שונות מעולם הספורט בישראל כולל מתקשורת הספורט, ועוסקת ברובה בעולם הכדורגל. בשנת 2015 העלו יוצרי "בובה של לילה" בערוץ HOT3 תוכנית ספורט סטירית נוספת, "אנחנו במפה", ששמה לקוח מציטטה מפורסמת של טל ברודי.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ לימור, י., תמיר, א. ושיפמן א. (2013). ההצלחה שהרגה את העיתון: רקוויאם לחדשות הספורט, העיתון שהשפיע על עיצובה ועל מיסודה של עיתונאות הספורט בישראל. קשר, 45, 95-103.
  2. ^ ארכיון ההתאחדות לכדורגל בישראל
  3. ^ שלמה מן, צוק של יושר, באתר העין השביעית, 28 באוגוסט 2011
  4. ^ אייל לוי ואבי אורנן, האקסית המיתולוגית, באתר nrg‏, 9 בנובמבר 2001
  5. ^ משה גוזגל, שלם וצפה פגיעה: ירידה בהכנסות ממכירת כרטיסים, באתר ynet, 2 בנובמבר 2003
  6. ^ תומר גנון, ‏מספר המנויים שמחוברים לשידורי הספורט של "צ'רלטון" מוערך ב-130 אלף בתי-אב, באתר גלובס, 18 בפברואר 2008
  7. ^ מושכת קהל: עליה בכמות הצופים בליגת העל העונה, באתר ערוץ הספורט, ‏11 בדצמבר 2012
  8. ^ מנהלת הליגה: "עלייה של 26.5 אחוזים בכמות הצופים", באתר nrg‏, 18 במרץ 2015
  9. ^ אור שמש, ערוץ הקבוצות נסגר, באתר nrg‏, 23 במאי 2004
  10. ^ אסף שקד‏, ערוץ בית"ר ירושלים ייסגר, באתר וואלה! NEWS‏, 23 בנובמבר 2006
  11. ^ נורית רוט, בית המשפט: "פתיחת ערוץ הספורט 5+ live לא גרמה לדילול התכנים בערוץ הספורט הבסיסי 5+", באתר TheMarker‏, 2 במרץ 2010
  12. ^ שלמה מן, גורם במועדון, באתר העין השביעית, 14 באוגוסט 2013
  13. ^ שלמה מן, ספורט ynet איבד את הבלמים בירידה, באתר העין השביעית, 26 ביוני 2014
  14. ^ שלמה מן, כן תיקום וכן תיטור, באתר העין השביעית, 1 בדצמבר 2008
  15. ^ הבהרה בנוגע למכבי חיפה, מאתר ONE
  16. ^ שלמה מן, האופרה של אופירה, באתר העין השביעית, 10 באפריל 2013
  17. ^ לדוגמה, הכתבה הנושאת את הכותרת פגישת פסגה: צפו בערן זהבי נפגש עם אבי נמני מאתר ONE
  18. ^ כך למשל, דבר טיסתו של הכדורגלן ערן זהבי לאיטליה להשתתפות בקמפיין של חברת נייקי שנודע למערכת ONE באמצעות תמונה שהעלה הכדורגלן לאינסטגרם פורסם תחת כותרת המבשרת על מעבר אפשרי של השחקן לפרמייר ליג; לעיון נוסף: שלמה מן, לאן אתה טס כוכב?, באתר העין השביעית, 18 בינואר 2015
  19. ^ שלמה מן, אתם משלמים, הם מחליטים, באתר העין השביעית, 27 במרץ 2012
  20. ^ מתוך המאמר הספורט הישראלי בעיתונות היומית ובטלוויזיה, מאת ד"ר גלעד ויינגרטן
  21. ^ שלמה מן, מצלמה אחת שבורה, באתר העין השביעית, 29 באוקטובר 2013
  22. ^ שלמה מן, המשחק הפופוליסטי, באתר העין השביעית, 30 בנובמבר 2014
  23. ^ שלמה מן, השיקול העיקרי, באתר העין השביעית, 18 בדצמבר 2011
  24. ^ שלמה מן, רפלקס הגדולות, באתר העין השביעית, 14 בינואר 2014
  25. ^ עוזי דןספורט במגזר הערבי: משוגעים על כדורגל, שרים את ההמנון, באתר הארץ, 26 ביוני 2011
  26. ^ כיכר השבת מציג: מדור ספורט חרדי – הראשון בהיסטוריה, מתוך אתר פאשקעוויל, 9 בפברואר 2014
  27. ^ שלמה מן, מדד הליקוק, באתר העין השביעית, 11 במרץ 2015
  28. ^ אבי אובליגנהרץ, מציתה סדרתית, באתר ynet, 28 במאי 2003
  29. ^ משה בוקר, מה מסתתר מאחורי הקלעים של חודש ינואר?, באתר הארץ, 29 בדצמבר 2013
  30. ^ שלמה מן, אמא, את שומעת אותי?, באתר העין השביעית, 30 ביוני 2016
  31. ^ שלמה מן, על אומץ ופחדנות, באתר העין השביעית, 1 באוגוסט 2013
  32. ^ שלמה מן, מרים טלפון לרובן, באתר העין השביעית, 7 באוקטובר 2012
  33. ^ שלמה מן, ממשש הפילים, "בקטנה", באתר העין השביעית, 6 באוגוסט 2015
  34. ^ רענן ברנובסקי‏, מיכל גרונדלנד תהיה דוברת ההתאחדות לכדורגל, באתר וואלה! NEWS‏, 2 במרץ 2009
  35. ^ שלמה מן, הצד של לוזון, באתר העין השביעית, 1 ביולי 2013
  36. ^ שלמה מן, מאה מיליון טון בטון יצוק, באתר העין השביעית, 26 באוקטובר 2014
  37. ^ שלמה מן, גרסת פרימו, באתר העין השביעית, 25 בפברואר 2014
  38. ^ שלמה מן, מהמקום הכי עמוק בלב, באתר העין השביעית, 11 בדצמבר 2012
  39. ^ עמיר פלג, "פלג בחמישי", על מי אתה בא לעבוד?, באתר ynet, 31 ביולי 2014
  40. ^ שלמה מן, אי-התאמה מקצועית, באתר העין השביעית, 30 בינואר 2011
  41. ^ שלמה מן, האתיקה החדשה, באתר העין השביעית, 14 באוקטובר 2014
  42. ^ הכתובת הייתה על הקיר, פרשנות טניס מאת אילנה ברגר, 9 בפברואר 2009
  43. ^ אלון עידן, "אין מתאים ממנו", באתר הארץ, 18 באוגוסט 2011
  44. ^ שלמה מן, לחן: עממי, באתר העין השביעית, 2 במרץ 2014
  45. ^ אורי קופר, "הכל מקצועי", מה אפשר ללמוד מהטלוויזיה הברזילאית, באתר ynet, 18 ביוני 2014
  46. ^ שלמה מן, סליחה תקלה, באתר העין השביעית, 24 ביוני 2010
  47. ^ ספורט כיחידה קרבית, עבודתן של עיתונאיות הספורט בישראל, אילן תמיר ועלינא ברנשטיין
  48. ^ שלמה מן, ללא ברק: עם שתי עורכות ראשיות, ספורט הנשים עדיין משווע לתקשורת תומכת, באתר העין השביעית, 5 בפברואר 2013
  49. ^ נמרוד עופרן‏, מדור הטלוויזיה: נמאס משידורי ספורט פטריוטיים, באתר וואלה! NEWS‏, 28 באוגוסט 2011
  50. ^ בן מיטלמן, ‏20 שנה למשחק הגורלי מול צרפת, באתר ‏mako‏‏, ‏24 בספטמבר 2014‏
  51. ^ שלמה מן, קום, פול, באתר העין השביעית, 6 בספטמבר 2009
  52. ^ שי להב, ‏תקשורת הספורט היא זו שניפצה את הכיף סביב הכדורגל הישראלי, באתר מעריב השבוע, 18 באוקטובר 2013
  53. ^ לדוגמה, לאחר הפסד קבוצת הכדורגל של מכבי תל אביב לוויקטוריה פלזן ביולי 2015 תקשורת הספורט נשטפה גל ביקורת כלפי יכולת הקבוצה, והתמלאה בכתבות המאדירות את יכולתה של הקבוצה לאחר שהצליחה להעפיל שלב שבוע בלבד לאחר מכן.
  54. ^ נדב צנציפר, דוד בן שימול, ערן זהבי: "כל העכברים יצאו מהחורים", באתר ynet, 9 באוקטובר 2016
  55. ^ למשל, ערוצי צ'רלטון יצאו בקמפיין לקידום שידורי הליגה הסינית, שלצופה הישראלי אין עניין יוצא דופן בה, וזאת לאחר שהכדורגלן ערן זהבי עבר לשחק בה.
  56. ^ נמרוד עופרן‏, רובן ראוס: על שנאת הזרים מאחורי העליהום על רובן ראיוס, באתר וואלה! NEWS‏, 10 במרץ 2014
  57. ^ אריק בלומברג, "שלמה שרף הוא לא יותר מגזען עלוב", באתר nrg‏, 5 במאי 2007
  58. ^ ד"ר אילן תמיר, בא לשכונה בחור חדש, באתר כלכליסט, 31 במאי 2012
  59. ^ עידו שצקין ועדי חנוך, ‏להיות ישראלי, באתר ‏mako‏‏, ‏16 באפריל 2013‏
  60. ^ "נהנה מהחופים, החומוס מוזר, 'בוא' זה יאללה", באתר ONE‏, 9 באוגוסט 2015
  61. ^ שרון קביליו, דריק שארפ: אני חש ישראלי כמו חומוס בפיתה, מאתר ONE
  62. ^ לילך סונין, יותר ציוני מישראלי: "אני אוהב את הארץ הזאת", חדשות 2
  63. ^ שלמה מן, עוד מעט נהפוך לסטטוס, משבר האמון בין תקשורת הספורט לציבור מתגלם בבתי-דין שדה ברשתות החברתיות, באתר העין השביעית, 1 ביוני 2014
  64. ^ אריאל אבני, דור שלם דורש שינוי: הקול החדש של אוהדי הכדורגל בישראל, באתר של "רשת 13", 21 באוגוסט 2015 (במקור, מאתר "nana10")
  65. ^ דף הפייסבוק "ציון 3", 6 בינואר 2014
  66. ^ שלמה מן, כרטיס צהוב, באתר העין השביעית, 25 במרץ 2013
  67. ^ * "התקשורת התאכזרה לרובי שפירא", באתר וואלה! NEWS‏, 15 בדצמבר 2001
  68. ^ שלמה מן, מי המשפחה שלכם, באתר העין השביעית, 6 באוקטובר 2015
  69. ^ ערן לאורשליימה שובר רגליים, באתר הארץ, 1 במאי 2012
  70. ^ אבי זורנזון, ‏הבהמיות של תקשורת הספורט, באתר גלובס, 28 בפברואר 2013
  71. ^ צפו: שלמה שרף מדווח על סקאוט של ניוקאסל שהגיע לצפות בירין חסן, באתר וואלה! NEWS‏, 17 באוגוסט 2015
  72. ^ עירד צפריר, "המטרה להפיל את ONE קידשה את האמצעים", באתר הארץ, 19 באוגוסט 2013
  73. ^ עמרי פולק, בריכת הסולטן: אגדה בשם משה גרטל, באתר nrg‏, 30 ביולי 2012
  74. ^ שלמה מן, הוא עוד ישוב?, באתר העין השביעית, 14 ביולי 2014