תרנגול הזהב

אופרה מאת ניקולאי רימסקי-קורסקוב

תרנגול הזהברוסית: Золотой петушок) היא אופרה בשלוש מערכות, עם פרולוג ואפילוג קצרים, שהלחין ניקולאי רימסקי-קורסקוב. את האופרה הזו רימסקי-קורסקוב עוד הצליח להשלים לפני פטירתו בשנת 1907. הלברית של האופרה, שנכתבה על ידי ולדימיר בלסקי (אנ'),[1] לקוחה מתוך שיר מאת אלכסנדר פושקין משנת 1834 "מעשה בתרנגול הזהב.[2]" האופרה הושלמה ב-1907 והוצגה בבכורה לאחר מות המלחין בשנת 1909 במוסקבה. מחוץ לרוסיה, האופרה מבוצעת לעיתים קרובות בצרפתית בשם Le coq d'or.[3][4]

תרנגול הזהב
Золотой петушок
עיצוב תפאורה למערכה השנייה של האופרה "תרנגול הזהב" מאת ניקולאי רימסקי-קורסקוב, 1909
עיצוב תפאורה למערכה השנייה של האופרה "תרנגול הזהב" מאת ניקולאי רימסקי-קורסקוב, 1909
מלחין ניקולאי רימסקי-קורסקוב
ליברטיסט ולדימיר בלסקי
מבוסס על סיפור אגדה רוסי
סוגה טראגי-קומדי
מספר מערכות 3
זמן התרחשות העלילה ימי אגדה
שפה רוסית
שנה 7 באוקטובר 1909
מקום התרחשות העלילה ערבות דרום רוסיה

היסטוריהעריכה

רימסקי-קורסקוב, שהלחין קודם לכן את האופרה אגדת העיר הבלתי נראית קיטז' והעלמה פברוניה, ראה בה כאופרה האחרונה שלו, ואכן, יצירה זו כונתה "סיכום של האופרה הלאומנית, סיומה של מסורת של גלינקה והחמישה." למרות כל ההכרזות שהנה, זו האמירה האחרונה בסגנון הלאומני, היצירה שמביאה עמה את סיומה של קבוצת החמישה, המצב הפוליטי ברוסיה באותה תקופה נתן לו השראה בשביל לחבר "סאטירה משקפת על האימפריאליזם הרוסי וההתנהלות במלחמת רוסיה–יפן".

העבודה על תרנגול הזהב החלה בשנת 1906 והסתיימה בספטמבר 1907. בסוף פברואר 1908 העביר מנהל התיאטראות הקיסריים, ולדימיר טליקובסקי, את התווים לסוכנות הצנזורה הרוסית על מנת לקבל אישור להציג את האופרה בתיאטרון הבולשוי. תחילה התווים הוחזרו כמעט ללא שינוי בהם, אך לפתע נלקחו לסוכנות הצנזורה בחזרה למחרת. הפעם רימסקי-קורסקוב התבקש לבצע שינויים רבים בלברית כמו גם בטקסט המקורי של פושקין. רימסקי-קורסקוב התנגד לכל שינוי. הוא המשיך בעבודתו על התזמור תוך כדי מאבק במחלה שפקדה אותו. ביוני 1908 הודיע לו טליקובסקי כי המושל הכללי של מוסקבה סרגיי גרשלמן (אנ') התנגד נחרצות לאופרה. במכתבו האחרון ביקש רימסקי-קורסקוב מהמוציא לאור וחברו, בוריס יורגנסון, ליצור קשר עם הסופר ומבקר המוזיקה מישל-דימיטרי קלבוקורסי (אנ') ולהציע לו להעלות את תרנגול הזהב בפריז. רימסקי-קורסקוב נפטר יומיים לאחר מכן ומעולם לא היה עד להקרנת הבכורה של האופרה האחרונה שלו.

הבכורה התקיימה ב-7 באוקטובר 1909, בתיאטרון סולודובניקוב במוסקבה בהפקה של האופרה זימין בניצוחו של אמיל קופר (אנ') ותפאורה של איוואן יאקובלביץ' ביליבין. חודש לאחר מכן האופרה בוצעה בתיאטרון הבולשוי ב-6 בנובמבר, בניצוחו של ויאצ'סלב סוק (אנ') ותפאורה של קונסטנטין קורובין. הבכורות של האופרה בלונדון ופריז התרחשו ב-1914. בפריז האופרה הועלתה בפלה גרנייה על ידי בלט רוס[5] בסגנון בלט אופראי, בכוריאוגרפיה מאת מיכאיל פוקין ועם עיצובי תפאורה ותלבושות של נטליה גונצ'רובה (אנ'). הבכורה של האופרה בארצות הברית התקיימה במטרופוליטן ב-6 במרץ 1918 בניצוחו של פייר מונטה. מאז הועלו עוד הפקות רבות לאופרה עד היום.

 
ולדימיר בלסקי, כותב הלברית.

תזמורעריכה

האופרה תוזמרת לכלי הנגינה שלהלן:

תפקידים[5]עריכה

  • האסטרולוג – טנור
  • המלך דודון – בס
  • הנסיך גידון – טנור
  • הנסיך אפרון – בריטון
  • גנרל פולקן – בס
  • אמלפה – אלט
  • מלכת שמחאן – סופרן
  • תרנגול הזהב – סופרן

עלילהעריכה

פרולוגעריכה

 
ולדימיר פיקוק משחק את תפקיד האסטרולוג בהקרנת הבכורה של האופרה בשנת 1909. התפקיד נכתב לטנור גבוה, שכן האסטרולוג בסיפור הוא מסורס.

האסטרולוג מופיע לפני הקהל ובידו מפתח גדול. הוא מודיע לצופים על היותו קוסם ובדעתו להפיח חיים בנפשותיה המתות של אגדה עתיקת יומין. אמנם האגדה היא אגדה בלבד, אך הוא מציע שלא להקל ראש במוסר ההשכל שלה.[5]

מערכה 1עריכה

בארמונו של המלך דודון[5]עריכה

לנוכח סכנת הפלישה של צבא עוין את תוך ממלכתם, מציעים שני בניו של המלך רעיונות בלתי שגרתיים לשיפור עמדות ההגנה של צבאם. הגנרל פולקן מתנגד, כמובן, לתוכניות החדשניות, אך המלך תומך בעמדת הנסיכים.

האסטרולוג מויע ומביא למלך מתנה יקרת ערך - תרנגול עשוי זהב, המסוגל לחזות את העתיד: לבשר על תקופה של שלום, או להזהיר מפני אסונות העומדים להתרחש. כאשר שואל המלך את האסטרולוג מה יוכל לתת לו בתמורה למתנה הנפלאה הזו, משיב האסטרולוג שאינו חפץ מאומה והמלך מבטיח לו למלא בכל עת כל בקשה שתהיה לו. לאחר צאתו של האסטרולוג, משלח המלך מעליו את כל אנשי החצר והולך לישון.

לפתע מתעורר המלך למשמע קריאות התרנגול, המתריע בפני סכנות. המלך פוקד על הגנרלים להתכונן למלחמה. הוא מחלק את צבאו לשתי חטיבות ומעמיד בראש כל אחת מהן את אחד מבניו. הנסיכים אנים ששים לקרב אך ממלאים את פקודת אביהם. שוב נשמע קול התרנגול: הפעם הוא מרגיע ומבשר שהכל כשורה. המלך דודון יוכל לשוב אל החלום המתוק שנקטע, ואולם למרות כל המאמצים, אין המלך נזכר בחלום.

ושוב נשמע קול התרנגול. הגנרל פולקן חוזזר ומעיר את המלך משנתו לנוכח הסכנה. הפעם מחליט המלך שהוא בעצמו יעמוד בראש חייליו. משרתיו עוזרים לו להיכנס את תוך השריון הישן והחלוד שלו, ולקול תשואות נתיניו, הוא יוצא את הקרב.

מערכה 2[5]עריכה

מעבר צר בין ההריםעריכה

המלך דודון וצבאו מגיעים למקום בשעת הלילה. ומגלים לאור הירח גופות חיילים פזורות בשטח. שני סוסים עומדים מיותמים ולידם מוצא המלך את גופות שני בניו. על פי תנוחתם אפשר היה להסיק שהם נלחמו זה בזה והרגו זה את זה.

פולקן מפציר במלך לצאת ולחפש את האויב. ואז, באור הערפילים של השחר, הם מגלים לפתע אוהל צבעוני מרהיב ביופיו. כולם סבורים שזה האוהל של מפקד הכוח הפולש. פולקן מכוון תותח אל עבר האוהל, ואז יוצאת מתוכו עלמה יפהיפיה. היא שרה שיר תהילה לשמש הבוקעת. כשהמלך ניגש אליה ומבקש ךדעת מי היא, היא מזדהה כמלכת שמחאן ומודיעה לו שבכוונתה לכבוש את עירו. כאשר מודיע המלך שצריך לארגן צבא לכבוש את השטח שנכבש, מודיעה המלכה שפני יופיה כולם עושים כרצונה.

לפתע פותחת המלכה במתקפת חיזורים אל עבר המלך והמלך דודון נבוך. היא מבקשת שיפגין את כוחו בפניה באמצעות שירה ובמחול, שתי מלאכות שאין הוא מצטיין בהן, אך הוא נעתר לבקשותיה ולאחר מכן אף מציע לה את כס המלכות שלו. כולם שבים בתהלוכה ובתרועה אל בית המלך.

מערכה 3עריכה

הרחוב הראשי מול ארמון המלךעריכה

תרנגול הזהב מוצב מעל שער הארמון. המון רב נאסף לפני הארמון. האנשים מבחינים שתרנגול הזהב שותק, בעוד שעננים כבדים ניראים במזרח. אמלפה, סוכנת הבית בארמון המלך, מופיעה ומסרבת להשיב לבקשת ההמון, הדורש לדעת את שלום הצבא. שמועות בעניין כלתו הצעירה של דודדון מתפשטות במהירות בין הקהל, ואז נשמעות חצוצרות המבשרות על בוא התהלוכה המלכותית.

חגיגות הכלולות של המלך והמלכה כבר החלו והאסטרולוג מופיע. הוא בא כדי לבקש את שכרו, כמוסכם בינו לבין המלך והדבר שהוטא חפץ בו זו המלכה. חמתו של דודון על חוצפתו של האסטרולוג גוברת והוא מצווה להרחיקו מן הארמון. כאשר מתנגד האיש בכוח לאנשי המשמר, מכה המלך בראשו בעזרת שרביטו הכבד. האסטרולוג נופל ללא רוח חיים.

השמיים נהפכים קודרים. נעלמת השמש וסערה פורצת., מלווה בסופות רעמים. המלך מפחד וממלמל שהוא מקווה שלא צפוי לו ביש מזל. כשהוא מנסה לשנק את מלכת שמחאן, היא מסרבת בהחלטיות ודוחה אותו. הזוג המלכותי עולה אל הארמון בגרם המדרגות ולפתע מעופף תרנגול הזהב על ראשם. הוא מתקיף את המלך ואז נופל ארצה ומת. שוב נשמעים הרעמים ונראים הברקים ולפתע משתחרר חושך מוחלט. כאשר מתבהרים השמיים, אין עוד שום זכר למלכה ולתרנגול.

אפילוגעריכה

בנפול המסך מסביר האסטרולוג בקצרה, שאין להיבהל מסופו הטראגי של הסיפור, מאחר שזוהי רק אגדה. הוא מוסיף שייתכן שהדמויות האמיתיות היחידות שבסיפור היו הוא והמלכה, וכל השאר חלומות ורוחות.

ניתוחעריכה

ניתוח של הסיפור מאת כותב הלברית, ולדימיר בלסקיעריכה

הדמות האנושית הטהורה של סיפורו של פושקין, תרנגול הזהב, קומדיה טראגית המציגה את התוצאות הקטלניות של תשוקה וחולשה אנושית, מאפשרת לנו למקם את העלילה בכל סביבה ובכל תקופה. בנקודות אלו המחבר אינו מתחייב, אלא מציין בצורה מעורפלת בנוסח האגדות: "בארץ רחוקה", "בארץ השוכנת על גבולות העולם". בכל מקרה, בסיפור, המלך דודון מוכיח את רצונו של המשורר להעניק ליצירתו אווירה של אגדה רוסית פופולרית (כמו הצאר סאלטן).

בהפקת האופרה יש להקדיש תשומת לב רבה לכל פרט נופי, כדי לא לקלקל את האופי המיוחד של היצירה. ההערה הבאה חשובה לא פחות. למרות הפשטות הנראית לעין, המטרה של התרנגול הזהב היא ללא ספק סמלית.

מה שמדגיש את המסר הכללי של הסיפור, כמו מהאופן שבו אפף פושקין במסתורין את מערכת היחסים בין שתי דמויותיו הפנטסטיות: האסטרולוג והמלכה.

האם הם רקמו מזימה נגד דודון? האם הם נפגשו במקרה, שניהם בכוונה לנפילתו של המלך? המחבר אינו מספר לנו, ובכל זאת זו שאלה שיש לפתור כדי לקבוע את הפרשנות של היצירה. הקסם העיקרי של הסיפור טמון דמיון העשיר שלו, אבל, כדי להפוך את העלילה לקצת יותר ברורה אסביר זאת כך: לפני מאות שנים, מכשף, שעדיין חי היום, ביקש, מהקסם שלו, שיחשל את ביתו. משכשל בפרויקט שלו, הוא ניסה לזכות בה באמצעות דמותו של הצאר דודון. הוא לא מצליח וכדי להתנחם בכך, הוא מציג זאת בפני הקהל.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא תרנגול הזהב בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ מידע על ולדימיר בלסקי
  2. ^ מעשה בתרנגול הזהב, מילות השיר
  3. ^ תרנגול הזהב, Teatro dell'Opera, 1995
  4. ^ מידע על תרנגול הזהב
  5. ^ 1 2 3 4 5 שלמה הד, סיפורן של 120 האופרות הגדולות, לוד: דביר הוצאה לאור, 1991, פרק האסכולות הלאומיות, עמ' 306-309. (בעברית)