דפש מוד

**דפש מוד**
**Depeche Mode**
	דפש מוד בברצלונה, 2006
מקום הקמה	באזילדון
מוקד פעילות	בסילדון, אסקס, אנגליה
תקופת הפעילות	מ-1980
סוגה	גל חדש • סינת'-פופ • רוק אלקטרוני • פופ רוק • פוסט-פאנק • דאנס-רוק • רוק אלטרנטיבי
חברת תקליטים	Mute Records (בריטניה); סייר רקורדס (ארצות הברית); Reprise Records
פרסים והוקרה	היכל התהילה של הרוק אנד רול (2020)
	www.depechemode.com
	פרופיל ב-IMDb
חברים
	דייב גהאן; מרטין גור
חברים לשעבר
	וינס קלארק; אלן ויילדר; אנדרו פלטשר

דפש מוד (באנגלית: Depeche Mode) היא להקת גל חדש שנוסדה ב-1980 בעיר בסילדון שבאנגליה. היא אחת מהלהקות המצליחות ביותר שצמחו מהגל החדש והנאו-רומנטי של ראשית שנות השמונים, והיא פעילה עד היום.^[1] הלהקה מכרה למעלה מ-100 מיליון עותקים מאלבומיה.^[2]

ראשית ימי הלהקה עריכה

הגרעין של דפש מוד החל לנבוט בשנת 1976, כאשר וינס קלארק ואנדרו פלטשר ייסדו את להקת "No Romance in China", שלא זכתה להצלחה. בשנת 1979 הקים וינס קלארק להקה חדשה בשם "French Look" עם מרטין גור. אנדרו פלטשר הצטרף גם הוא והלהקה שינתה את שמה ל "Composition of Sound" עם קלארק בתפקיד הסולן. לאחר מספר חודשים גייסו השלושה את דייב גהאן, לאחר ששמעו אותו שר בהופעה מקומית, ושינו את שמם לדפש מוד, שם שנלקח ממגזין אופנה צרפתי (במקור Dépêche-mode, בתרגום לעברית: "מברק אופנה")

להקת דפש מוד, שנודעה בעולם כלהקת סינתיסייזרים, ניגנה בתחילה דווקא בגיטרות. את השיר הראשון שלהם ("Photographic") הם הוציאו עדיין כשלישייה והוא הופיע באלבום האוסף של חברת התקליטים Some Bizzare, אך עד מהרה הוחתמו בחוזה שבעל פה בחברת Mute של דניאל מילר והוציאו בה את אלבומם הראשון (וגם את כל האלבומים שלאחריו). האלבום נקרא Speak & Spell והסינגל השלישי מתוכו Just Can't Get Enough זכה להצלחה גדולה ונכנס לעשירייה המובילה במצעד הפזמונים הבריטי.

זמן קצר לאחר מכן פרש וינס קלארק וייסד להקה משלו עם אליסון מויה, שנקראה "יאזו". עזיבה זו הביאה את גור לעמדת כותב השירים באלבום השני ובשנת 1982 יצא אלבום זה, A Broken Frame, לאור. לאחר יציאתו הצטרף אלן ויילדר כחבר בלהקה והיה למחליפו של קלארק בנגינה על סינתיסייזר. האלבום הצליח היטב והיווה המשך ישיר של הקו המוזיקלי של הלהקה, עובדה שעודדה את גור ככותב וגיבשה את סגנונו, תוך שהוא נוטה לכיוון מתוחכם וקודר יותר. סגנון זה ניכר גם באלבומם השלישי Construction Time Again מ-1983.

בתחילת שנות השמונים מעריצי דפש מוד היו כמעט אך ורק אירופאים (בעיקר מגרמניה). רק ב-1984 עם יציאת האלבום Some Great Reward הצליחה הלהקה לפרוץ לקהל הרחב בארצות הברית ובריטניה. שירי אלבום זה, היו בעלי צליל תעשייתי יותר ועסקו בנושאים טעונים כמין ודת: Master And Servant עסק ביחסי מין סאדו מזוכיסטיים, Blasphemous Rumours בנושא דת וכפירה והלהיט People Are People עסק בשוויון בין בני אדם. האלבום זכה להצלחה גדולה משני עברי האוקיינוס האטלנטי ובאהדת הביקורת.

דפש מוד המאוחרת עריכה

ב-1987 הוציאה הלהקה את האלבום Music For The Masses. בזכות סיבוב ההופעות של האלבום, החלה הלהקה ליהנות מהצלחה משמעותית בארצות הברית. סיבוב הופעות זה תועד בסרטו של ד.א. פניבייקר והונצח באלבום הכפול 101 ב-1989.

עם יציאת האלבום Violator בשנת 1990, שאופיין בצליל רוק אמריקאי כבד יותר, הפכו חברי הלהקה לכוכבי על. האלבום נמכר במיליוני עותקים בעולם כולו ונכנס לעשירייה הפותחת במצעד האמריקאי. שירים רבים באלבום עסקו שוב בנושאי דת ומין האופייניים לדפש מוד. האלבום הכיל את אחד הלהיטים הגדולים ביותר של הלהקה אי-פעם (אם לא הגדול שבהם), Enjoy the Silence.

בשנת 1993 יצא האלבום Songs of Faith and Devotion שהיה שיא הצלחתה של הלהקה והגיע למקום הראשון בבריטניה ובארצות הברית מיד עם צאתו. שירי האלבום נוגנו ברובם בגיטרות, ונראה כי דפש מוד נטשה את מסורת הסינת' -פופ של "קלידים עם כל דבר".

בנקודה זו של פסגת הקריירה החלו צרות בלהקה. אלן ויילדר פרש ביוני 1995 לאחר סיבוב ההופעות "Devotional" עקב תחושת מיצוי ושאיפה לבטא את טעמו המוזיקלי האישי, וחזר לעבוד תחת ההרכב Recoil, בו הוא מארח אמנים שונים. זעזוע קשה היה אשפוזו של גהאן בבית חולים עקב צריכת יתר של הרואין. גהאן עבר תקופה של התדרדרות בחייו האישיים, שמהלכה עבר מבריטניה לארצות הברית, התגרש מאשתו ונשא את חברתו האמריקאית שהייתה מקורבת ל"סצנת ההרואין", התגרש גם ממנה, ניסה להתאבד וחווה מוות קליני.

גהאן התראיין למגזין NME והתוודה כי התנקה מסמים לאחר ששמע את בנו מבקש ממנו ש"לא ימשיך להיות חולה". לאחר ארבע שנות הפסקה הוציאו גהאן, גור ופלטשר את Ultra והוכיחו שהם עדיין מסוגלים לייצר להיטים.

הלוגו הישן של הלהקה

ב-1998 יצא אלבום אוסף כפול של להיטי דפש מוד בשם The Singles 86>98, ובעקבותיו מסע הופעות עולמי ב-18 ארצות בפני למעלה מ-650,000 צופים. בשנת 2001 יצא הסינגל הראשון מאלבום האולפן Exciter שנקרא Dream On. אלבום זה הופק על ידי מארק בל, שעבד בעבר עם הזמרת ביורק.

ביוני 2001 יצאה שוב הלהקה למסע הופעות ב-24 מדינות. המסע נמשך חמישה חודשים ונערכו בו 84 הופעות, שבהן צפו 1.2 מיליון אנשים. הבמאי אנטון קורביין הנציח את ההופעה בפריז על גבי DVD שראה אור ב-2002.

בשנת 2003 הוציא דייב גהאן את אלבום הסולו שלו שנקרא Paper Monsters, שלו התלווה מסע הופעות בשם "Live Monsters". מרטין גור המשיך גם הוא בקריירת הסולו שלו ואנדרו פלטשר הקים לייבל משלו שנקרא "Toast Hawaii".

באוגוסט 2004 הודיעה "מיוט" על הוצאה מחודשת של "Devotional" ב-DVD, המלווה באוסף רמיקסים של שירי דפש מוד.

המופע בברמן, גרמניה אשר נערך במסגרת סיבוב ההופעות Touring The Angel, יוני 2006

ב-17 באוקטובר 2005 יצא אלבום האולפן ה-11 של דפש מוד, Playing The Angel. האלבום הגיע למקום השישי בבריטניה, ולמקום השביעי בארצות הברית.

ב-3 באוגוסט 2006, הייתה הלהקה אמורה להופיע בפארק הירקון בתל אביב, במסגרת סיבוב ההופעות העולמי שלה, Touring The Angel, אך ההופעה בוטלה יומיים לפני כן, בעקבות מלחמת לבנון השנייה.^[3] ההופעה בתל אביב אמורה הייתה להיות הופעת הסיום של סיבוב ההופעות, בו הופיעה הלהקה מול קהל של למעלה מ-2 מיליון איש ברחבי העולם. בראיון שנתן באוגוסט 2008 לאתר מעריצים גרמני, הבטיח מנהל ההופעות של הלהקה, מארק ליברברג, שאת סיבוב ההופעות העולמי הבא שלה תפתח דפש מוד בישראל.

ב-20 באפריל 2009 יצא אלבום האולפן ה-12 של דפש מוד, "Sounds of the Universe". כמובטח, הלהקה פתחה את סיבוב ההופעות העולמי שלה, שנקרא "Tour of The Universe", בהופעה באצטדיון רמת גן ב-10 במאי 2009, לעיני כ-50 אלף צופים.^[4]^[5] יומיים לאחר מכן אושפז הסולן דייב גהאן בבית חולים באתונה, שם הייתה אמורה להיות ההופעה הבאה של הלהקה, לאחר שחש ברע. הופעותיה הבאות של הלהקה בוטלו, ובאתר הרשמי של הלהקה נכתב, כי גהאן סובל מדלקת חמורה במעיים ובקיבה, וכי הוא עובר בדיקות נוספות.^[6] מאוחר יותר פורסם, כי גהאן עבר בהצלחה ניתוח להסרת גידול ממאיר בשלפוחית השתן. הלהקה חידשה את סיבוב ההופעות ב-8 ביוני בלייפציג שבגרמניה, לאחר הפסקה של חודש וביטול של כ-14 הופעות.^[7] סיבוב הופעות זה היה הגדול והמקיף ביותר של הלהקה, וכלל 102 הופעות ב-45 מדינות ברחבי העולם.

ב-22 במרץ 2013 יצא אלבום האולפן ה-13 של הלהקה, "Delta Machine", מתוכו יצאו הסינגלים "Heaven" ו-"Soothe My Soul". ב-23 באוקטובר 2012 כינסה הלהקה מסיבת עיתונאים בפריז, בה הכריזה כי גם את סיבוב ההופעות העולמי של אלבום זה בכוונתה לפתוח בישראל, בהופעה בפארק הירקון ב-7 במאי 2013. ההופעה נערכה לעיני כ-35,000 צופים.^[8]^[9]^[10]

ב-26 במאי 2022, מת חבר הלהקה אנדרו פלטשר.^[11] ב-24 במרץ 2023 הוציאה הלהקה את אלבום האולפן ה-15 שלה, "Memento Mori", האלבום הראשון שהוקלט והופץ כצמד, לאחר מותו של פלטשר.

מועדון המעריצים הישראלי עריכה

מועדון המעריצים הישראלי ללהקה הוא אחד מהגדולים בעולם. המועדון נוסד בשנת 1993 על ידי אבנר פרידמן ואורן שריג, וכלל כמה עשרות מעריצים בעוד שכיום הוא מכיל קרוב ל-10,000 איש. מאז הקמתו, נערכות מדי חודש מסיבות דפש מוד. דייב גהאן, סולן הלהקה, סיפר בראיון שאילולא מועדון המעריצים הגדול הם ככל הנראה לא היו שוקלים הגעתם ארצה.

השפעה עריכה

דפש מוד היא "להקת האלקטרוניקה הפופולרית ביותר שהעולם הכיר" כפי שנאמר במגזין Q, ו"אחת להקות הפופ הבריטיות הטובות בכל הזמנים" כפי שנאמר במגזין Sunday Telegraph.^[12]^[13]
דפש מוד השפיעה על המון מהאמנים הפופולריים העכשוויים, בין השאר בשל טכניקות ההקלטה שלהם ושימוש חדשני בדגימות קול. פט שופ בויז, למשל, הכתירו את Violator כאחד המקורות הראשיים שלהם להשראה במהלך הקלטת אלבומם Behaviour. ניל טננט, חבר הלהקה אמר "אנו מקשיבים לאלבום Violator של דפש מוד, שהיה אלבום טוב מאוד, ואנחנו מאד מקנאים". כריס לאו, חבר הלהקה השני הסכים והוסיף "הם העלו את הרף".^[14]

חברי ההרכב עריכה

דייב גהאן (1980–הווה) – שירה (ברוב השירים), כתיבת שירים (רק מ-Playing The Angel ואילך)
מרטין גור (1980–הווה) – כתיבת שירים, שירה (בחלק מהשירים), קלידים, גיטרה, קולות רקע.

חברים לשעבר עריכה

וינס קלארק (Vince Clarke) (1980–1982) – קלידים, כתיבת שירים (רק באלבום הראשון)
אלן ויילדר (1982–1995) – תופים, קלידים, כתיבת שירים (בחלק מהשירים)
אנדרו פלטשר (1980–2022) – קלידים, קולות רקע

חברי הופעות עריכה

פיטר גורדינו (1998–הווה) – קלידים, קולות רקע
כריסטיאן אייגנר (1998–הווה) – תופים, קלידים

דיסקוגרפיה עריכה

במשך שנות פעילותה הלהקה הוציאה 13 אלבומי אולפן, 12 אלבומי וידאו (DVD וקלטות), 5 אוספים, 3 אלבומי הופעה ו-49 סינגלים.

אלבומי אולפן	אלבומי הופעה
Speak & Spell (1981) UK:#10 US:#192 A Broken Frame (1982) UK:#8 US:#177 Construction Time Again (1983) UK:#6 Some Great Reward (1984) UK:#5 US:#51 Black Celebration (1986) UK:#3 US:#90 Music For The Masses (1987) UK:#10 US:#35 Violator (1990) UK:#2 US:#7 Songs of Faith and Devotion (1993) UK:#1 US:#1 Ultra (1997) UK:#1 US:#5 Exciter (2001) UK:#9 US:#8 Playing the Angel (2005) UK:#6 US:#7 Sounds of the Universe (2009) UK:#2 US:#1 Delta Machine (2013) UK:#2 US:#6 Spirit (2017) UK:#5 US:#5 Memento Mori (2023) UK:#2 US:#14	101 (1989) UK:#7 US:#45 Songs of Faith and Devotion Live (1993) UK:#46 US:#193 Recording The Angel (2006) Recording the Universe (2009)
	אוספים
	People Are People (1984) US:#71 יצא באמריקה בלבד The Singles 81-85 (1985) UK:#6 US:#114 Catching Up With Depeche Mode (1985) US:#113 יצא באמריקה בלבד The Singles 86>98 (1998) UK:#5 US:#38 Remixes 81-04 (2004) UK:#24 The Best Of - Volume 1 (2006) Remixes 2: 81-11 (2011) UK:#24 US:#105

סינגלים עריכה

#	שם סינגל	שנה	אלבום	UK Singles	US Hot 100	US Dance Club Play	US Modern Rock
1	Dreaming Of Me	1981	Speak & Spell	57		47
2	New Life	1981	Speak & Spell	11		29
3	Just Can't Get Enough	1981	Speak & Spell	8		26
4	See You	1982	A Broken Frame	6
5	The Meaning Of Love	1982	A Broken Frame	12
6	Leave In Silence	1982	A Broken Frame	18
7	Get The Balance Right	1983	סינגל ללא אלבום	13		31
8	Everything Counts	1983	Construction Time Again	6		17
9	Love, In Itself	1983	Construction Time Again	21
10	People Are People	1984	Some Great Reward	4	13	44
11	Master And Servant	1984	Some Great Reward	6	87	49
12	Blasphemous Rumours / Somebody	1984	Some Great Reward	16
13	Shake The Disease	1985	The Singles 81-85	18
14	It's Called a Heart	1985	The Singles 81-85	18
15	Stripped	1986	Black Celebration	15
16	A Question Of Lust	1986	Black Celebration	28
17	A Question Of Time	1986	Black Celebration	17		34
18	Strangelove	1987	Music For The Masses	16	76/50¹	1
19	Never Let Me Down Again	1987	Music For The Masses	22	63	12
20	Behind The Wheel	1987	Music For The Masses	21	61	3
21	Little 15	1988	Music For The Masses	60
22	Everything Counts (Live)	1989	101	22	13	16
23	Personal Jesus	1989	Violator	13	28	12	3
24	Enjoy The Silence	1990	Violator	6	8	6	1
25	Policy of Truth	1990	Violator	16	15	2	1
26	World In My Eyes	1990	Violator	17	52	6	17
27	I Feel You	1993	Songs of Faith and Devotion	8	37	3	1
28	Walking In My Shoes	1993	Songs of Faith and Devotion	14	69		1
29	Condemnation	1993	Songs of Faith and Devotion	9			23
30	In Your Room	1994	Songs of Faith and Devotion	8
31	Barrel of a Gun	1997	Ultra	4	47		11
32	It's No Good	1997	Ultra	5	38	1	4
33	Home	1997	Ultra	23	88
34	Useless	1997	Ultra	28
35	Only When I Lose Myself	1998	The Singles 86>98	17	61		36
36	Dream On	2001	Exciter	6	85	1	12
37	I Feel Loved	2001	Exciter	12		1
38	Freelove	2001	Exciter	19		1
39	Goodnight Lovers	2002	Exciter
40	Enjoy The Silence 04	2004	Remixes 81-04	7		25
41	Precious	2005	Playing The Angel	4	71	1	23
42	A Pain That I'm Used To	2005	Playing The Angel	15		6
43	Suffer Well	2006	Playing The Angel	12		1	38
44	John The Revelator / Lilian	2006	Playing The Angel	18		38
45	Martyr	2006	The Best Of - Volume 1	13		22
46	Wrong	2009	Sounds of the Universe	24		1	12
47	Peace	2009	Sounds of the Universe	57
48	Hole To Feed/Fragile Tension	2009	Sounds of the Universe
49	Heaven	2013	Delta Machine
50	Soothe My Soul	2013	Delta Machine

¹ - הסינגל Stranglove הגיע למקום #76 כשיצא, אך חברת התקליטים של הלהקה בארצות הברית, Sire, הוציאה גרסה נוספת של הסינגל. כמו כן, הלהקה ביצעה את השיר בטקס פרסי המוזיקה של ערוץ MTV, ובעקבות שני הגורמים הנ"ל השיר הגיע למקום #50 במצעד.