דאון ביט
דאון ביט (באנגלית: Down Beat) הוא כתב עת המוקדש בעיקר למוזיקת ג'אז, בלוז ונושאים קרובים, כתב העת יוצא כירחון (מדי חודש). כתב העת נוסד בשיקגו בשנת 1934 והוא מכיל סקירות על תקליטים חדשים וציוד (כלי נגינה, מגברים, אפקטים וכדומה), ביקורות על תקליטים, DVD, ספרים בנושאי המגזין, מאמרים, גליונות המוקדשים לנושא או ליוצר מסוים וכדומה. בעבר היה כתב העת גם מקור לחדשות ורכילות הנוגעים לעולם הג'אז אולם חלקים אלה החלו גוועים לאור כמויות המידע שהלו להתפרסם באופן יומיומי בכלי תקשורת אחרים. כתב העת עורך מפעם לפעם משאלי קוראים בנושאים שונים ובפרט את משאל הקוראים השנתי ומשאל המבקרים השנתי לבחירת אמן הג'אז אשר ייכנס באותה שנה ל"היכל התהילה של הג'אז" (ראו להלן).
 | |
.jpg) | |
| תאריכי הופעה |
1934–הווה (כ־90 שנה)  |
|---|---|
| שפה |
אנגלית |
| מדינה |
ארצות הברית |
| ISSN | 0012-5768 |
|
www | |
  | |
מבקרי כתב העת משתמשים שיטת דירוג של כוכב אחד עד חמישה כוכבים לדירוג תקליטים, ספרים ו-DVD ודירוג זה מפורסם בצד המוצר בחנויות ואתרים רבים. טור נוסף בכתב העת הוא "מבחן העיניים העצומות" (שהומצא על ידי המבקר לאונרד פד'ר)[1] בו ניתנים לאמן או מבקר תקליטים של יוצר מסוים להערכה, מבלי לספק לו מידע מי האמן המבצע.
ההיסטוריה של כתב העת עריכה
כתב העת נוסד על ידי אל (אלברט) ליפשולץ (Al (Albert J.) Lipschultz) ואדולף בסמן (Adolph Bessman)[2] שאספו קבוצת חובבים (רובם לא היו עיתונאים או מבקרים מקצועיים) אשר ביקרו במועדוני ג'אז ורצו לדווח על הופעות שראו וליצור קשר בין מוזיקאים. מגליונו השני החל כתב העת ליצור רשימת נגנים שהיו חברים בתזמורות ה"ביג בנד" של שיקגו, בהם אמנים אלמונים דאז שיהפכו לכוכבים מובילים. אמנים אלה אף הוחתמו כמנויים והיו גם ספקי ידיעות וגם קוראים. כותרת המשנה של המגזין הייתה "Musicians Magazine" (לאמור: מגזין המוזיקאים).
כתב העת ליווה את תחילת היפרדותם של נגנים מהתזמורות הגדולות והתחלת יצירת הרכבים שהתבססו על וירטואוזיות אישית ונתנו יותר מקום לביטוי אישי כמו הרכביהם של בני גודמן וג'ין קרופה.
אחד הכותבים המשפיעים ביותר שכתב בכתב העת משנות השלושים ועד שנות השישים היה ג'ון האמונד, האיש שקידם מעל דפי כתב העת אמנים כבילי הולידיי, בני גודמן, קאונט בייסי, צ'ארלי כריסטיאן, אריתה פרנקלין, בוב דילן, ברוס ספרינגסטין, שרה ווהן ורבים אחרים. הוא לא הסתיר את דעותיו הפוליטיות והחברתיות בכתיבתו. למשל, הוא ביקר את דיוק אלינגטון לא על המוזיקה שלו אלא על אדישותו למדיניות ההפרדה בין לבנים ואפרו-אמריקאים, מדיניות לפיה הוא ותזמורתו, האפרו-אמריקאים, הופיעו באולמות שהכניסה אליהם הותרה ללבנים בלבד. בהשפעתו הפך דאון ביט לנושא דגל רעיון ביטול מדיניות ההפרדה, עודד תזמורות מעורבות והדגיש את המקוריות והתרומה של יוצרים אפרו-אמריקאים לג'אז (דבר שלא היה ברור מאליו באותה תקופה).
בשנת 1936 החל כתב העת לפרסם סקר קוראים לבחירת אמני השנה במספר קטגוריות, מסורת שהתפתחה לסקר הקוראים והמבקרים של "היכל התהילה של הג'אז". כתב העת חדל להיות מקומי לאזור שיקגו והתפרס על פני ארצות הברית כולה, אשר הרדיו הפך לתרבות גלובלית אחת. בתקופה זו החלה להתפתח תרבות מעריצים ששאפו לדעת כל פרט על אליליהם והתפתחו טורי החדשות והרכילות. כתב העת החל להעסיק כתבים בניו יורק ובלוס אנג'לס בראשית שנות הארבעים.
ב-1939 הגיע מספר המנויים ל-80,000 וכתב העת עבר להוצאה קבועה פעמיים בחודש (בראשון ובחמישה-עשר), הוא יהפוך שוב לירחון ב-1979. לאחר מלחמת העולם השנייה עבר כתב העת לתקופה חדשה וסוערת. הוא גייס כותבים חדשים, צעירים ונמרצים כראלף גליסון, הרב קין וביל גוטליב. עד אותה עת סיקר המגזין להקות ותזמורות, עידן זה החל לחלוף לטובת הרכבים קטנים יותר. גם החלוקה הסגנונית הברורה שהייתה קיימת עד אז נשברה עם הפצעתו של הבי בופ וכוכבי הסווינג הגדולים של העשורים הקודמים הוכרזו כבלתי רלוונטיים. כתב העת החל לחפש את דרכו במצב המוזיקלי החדש. שתיים מתוך שלוש התזמורות שזכו בסקרי הקוראים של 1949 התפרקו מיד לאחריו, עובדה שהצביעה על המשבר. בשעה שכותביו הוותיקים של דאון ביט תהו "כיצד להחזיר את התזמורות?" ו"כיצד יש לקרוא למה שפעם נקרא ג'אז?" פשטו כותבים צעירים של מגזינים מתחרים על המועדונים החדשים וסיפקו כתבות על המגמות החדשות. תעשיית התקליטים שהחלה לשגשג "גילתה" את הפרסום ב"דאון ביט" וכך זכה כתב העת לתקציבי פרסום, בעיקר של חברות כ-Columbia Records ו-MCA, אשר פרסמו גם הופעות של אמניהן אך מספר המנויים החל יורד והגיע לשפל של 40,000 ב-1953.
בסוף 1952 נכנס ג'ק טרייסי לתפקיד העורך. הוא הכניס את רעיון "היכל התהילה של הג'אז", שינה את צורת הגיליון לגיליון "מגזיני" של 8 וחצי על 11 אינץ' (הקיים עד היום) והחל בהוצאת "ספר השנה של דאון ביט", סדרה שתהפוך לבת 27 ספרים שיצאו מדי שנה ובהם ריכוז ביקורות התקליטים שהתפרסמו במהלך השנה החולפת. ב-1957 שינה את הכיוון הגרפי של המגזין, בהשפעת הניו יורקר וביצע שינוי קטן אך משמעותי בביקורת התקליטים - הכללת שמות כל חברי ההרכב המסוקר וכלי הנגינה שלהם. בנוסף, החל כתב העת, שחיפש דרך לפרוץ לקהל חדש, לפנות מקום לסיקור מוזיקת פופ וב-1956 נשאלה השאלה כיצד להתייחס לאלביס פרסלי. באותה שנה החלה תוכנית ללימודי ג'אז באוניברסיטת נוטרדאם בטקסס, ראשי התוכנית הציעו למגזין לקיים תוכנית ללימודי ג'אז שבה ישולב גם פסטיבל וגם תכנים שיוצעו לסטודנטים מעל דפי המגזין. כך היה באפשרותו של המגזין לא רק לפנות לקהל אלא אף לעצב אותו.
אחת הבעיות עמן התמודד ג'ון מאהר, עורך העיתון מאז 1957 הייתה הצגתם של אמני התקופה על שער המגזין. מיילס דייוויס, אורנט קולמן, ג'ון קולטריין, צ'ארלי מינגוס ואריק דולפי היו כולם כהי-עור והצגת אדם כהה עור על שער מגזין לא הייתה חזון נפרץ בארצות הברית, אף בתקופת שלטונו של ג'ון קנדי. ערמות של גליונות הוחזרו מבעלי דוכנים בערים מסוימות שלא הסכימו להצגת המגזין, עם תמונתו של אדם שחור בדוכניהם ובמערכת התקבלו מאות מכתבי שטנה. כמגזין ג'אז, טען מאהר, אין לו כל ברירה. באותה תקופה המגזין החל לצבור תאוצה מחודשת.
ב-1971 שונתה כותרת המשנה לג'אז-בלוז-רוק והחומר שנכלל במגזין כלל "הכל ממיילס דייוויס לבוב דילן". נכתבו בו כתבות על להקת המי ועל ג'פרסון איירפליין, למשל, הרחוקים מאוד מג'אז. ב-1977 נכנס ג'ק מאהר, בנו של ג'ון מאהר שנפטר בסוף שנות השישים לתפקיד העורך (גם בניו ג'ון וקווין הפכו לחברי מערכת ומו"לים של המגזין) ומינה את קווינסי ג'ונס לעורך מוזיקלי. הוא החליט שאיננו מעוניין להתחרות במגזין הרוק רולינג סטון והחל להתמקד בג'ז המודרני של אז: צ'יק קוריאה, סטנלי קלארק, ג'ורג' בנסון, ז'ן לוק פונטי, רון קרטר, גארי ברטון ועוד.
הביקורת (בשיקגו טריביון, 1989) על "דאון ביט" שסיקר באותו גיליון את לו ריד, קני ג'י, סטיבי וונדר, וינטון מרסליס ודיזי גילספי הייתה שאיננו יודע מה הוא ולאיזה קהל הוא מכוון. התשובה שבאה במאמר מערכת עוקב הייתה שהמגזין רק משקף את מציאות הפיוז'ן (היתוך, מיזוג) בין ג'אז, רוק ובלוז.
היכל התהילה של הג'אז עריכה
בגיליון אוגוסט של כל שנה מאז 1952 מפרסם ה"דאון ביט" סקר קוראים לבחירת האמן שייכנס אותה שנה ל"היכל התהילה", זהו אות כבוד בעולם הג'אז וכמוהו כפרס על מפעל חיים. החל משנת 1961 התווסף לסקר הקוראים, סקר בין מאות מבקרים המתפרסם בגיליון דצמבר של אותה שנה.
היכל התהילה עצמו נמצא במועדון הג'אז של אולפני יוניברסל באורלנדו, פלורידה.
אמני היכל התהילה עריכה
קישורים חיצוניים עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של דאון ביט
דאון ביט, ברשת החברתית אקס (טוויטר)- [1] אינדקס הבחירות להיכל התהילה
- A History As Rich As Jazz Itself הדף הראשון בסדרת מאמרים על ההיסטוריה של כתב העת (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ רשימה באתר לזכרו של פד'ר
- ^ הפרק מבוסס על A History As Rich As Jazz Itself