ויקיפדיה

SDECE

SDECE הוא ראשי התיבות של Service de Documentation Extérieure et de Contre-Espionnage (מצרפתית: השירות לתיעוד חיצוני וריגול נגדי), שהייתה סוכנות הביון החיצונית של צרפת בין 6 בנובמבר 1944 ל-2 באפריל 1982, אז הוחלפה על ידי המינהל הכללי לביטחון חוץ (DGSE). אין לבלבל אותו עם המשרד השני, שעסק במודיעין צבאי בלבד.

SDECE
מידע כללי
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך הקמה 6 בנובמבר 1944 עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך פירוק 2 באפריל 1982 עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 48°52′28″N 2°24′26″E / 48.8745°N 2.40709°E / 48.8745; 2.40709
מפה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

תחת הרפובליקה הרביעית ה-SDECE היה כפוף לנשיא מועצת הרפובליקה. מתחילת הרפובליקה החמישית ועד 1962, הסוכנות הייתה כפופה לראש הממשלה מישל דברה ומשאביה הופנו במידה רבה למלחמת אלג'יריה. בעקבות פרשת מהדי בן ברכה הכפיף הגנרל שארל דה גול את השירות למשרד הכוחות המזוינים והשירות הפך לארגון צבאי. קודמו הישיר של הארגון היה הלשכה המרכזית למודיעין ומבצעים.

היסטוריה עריכה

ה-SDECE נוסד בשנת 1946 כממשיכו של ארגון BCRA מתקופת המלחמה, שנתפס כארגון שהיה קשור מדי עם הגאליסטים מכדי לשרת את הרפובליקה כראוי.[1] בצרפת הוא זכה לכינוי la piscine (בריכת השחייה) מכיוון שמפקדתו בפריז הייתה ממוקמת ליד בריכת שחייה ציבורית.[2]

SDECE היה כפוף רשמית לשר ההגנה, אך למעשה דיווח לנשיא בפועל באמצעות יועץ מיוחד לענייני מודיעין.[1] SDECE היה מעורב לעיתים קרובות בסכסוכים בירוקרטיים מול המשרד השני של המטה הכללי הצרפתי בווייטנאם ובאלג'יריה, והתחרה על תפקידי המודיעין בצרפת מול הביטחון הכללי (Sûreté Générale), מה שהוביל לעימותים פנימיים בין אנשי SDECE לגופי ביטחון רפובליקניים אחרים שעסקו במודיעין.[1]


כפי שקרה לעיתים קרובות במודיעין הצרפתי, חלוקת האחריות בין סוכנויות יריבות הובילה לזרועות שונות של המדינה הצרפתית לבלות יותר זמן בתוך מחלוקות ביורוקרטיות אחת עם השנייה יותר מכל דבר אחר.[1]


בספטמבר 1949 מילא ה-SDECE תפקיד בולט ב"שערוריית הגנרלים", כאשר הביטחון הכללי (Sûreté Générale) חשף כי הרמטכ"ל מסר מסמכים חסויים הנוגעים למלחמה בווייטנאם לגנרל אחר, שהעביר אותם בתורו לידי סוכן שבתורו מסר אותם לווייטנאמים.[1] צרפת הצליחה לצנזר את הסיפור בת'שורת הצרפתית, אך כתב הטיים בפריז דיווח על כך למשרד הטיים בניו יורק.[1] שגרירות צרפת בוושינגטון ניסתה למנוע את פרסום הסיפור, אך ממשלת ארצות הברית סירבה לכך, תוך הסתמכות על התיקון הראשון לחוקה האמריקאית, מה שהוביל לשערוריית פרשת הגנרלים מכיוון שברגע שהתפרסמו החדשות בארצות הברית, הסיפור צוטט על ידי התקשורת הצרפתית.[1]

בשנות החמישים, לארגון SDECE יצא מוניטין של ביצוע מבצעים מוזרים כמו גניבת דלק ממטוסים סובייטים שנחתו בצרפת כדי לנתח את הרכב החומר נגד קפיאה של דלק הסילון הסובייטי, או סימום של אנשי הריגול הסובייטים באוריינט אקספרס כדי לגלות את תוכן המזוודות שנשאו.[1] עם זאת, יחידת ההצפנה של ה-SDECE נחשבה למוצלחת, לאחר שפיצחה כמה קודים דיפלומטיים סובייטים, אך ניסיונותיה להיות כוח צבאי למחצה היו פחות מוצלחים.[1]

בשנת 1951, SDECE יצר כח צבאי למחצה בווייטנאם שנועד למנוע את המאבק הווייטנאמי לעצמאות מצרפת, אבל בשל העוינות הכללית של הווייטנאמים לצרפתים, התנדבו רק וייטנאמים מעטים ללחימה למען צרפת.[3] סוכני SDECE הצניחו סוכנים בווייטנאם כמו גם במזרח אירופה, אך ה-SDECE היה מרושת בסוכנים קומוניסטים צרפתים שסיפקו למוסקבה את כל פרטי המבצעים.[1] בפרט, מבצעי הארגון במזרח אירופה בשנות החמישים היו אסון מוחלט שכן כל סוכן בודד שהוצנח למזרח אירופה נלכד על ידי הק.ג.ב..[1]

כמו בווייטנאם, גם במהלך מלחמת אלג'יריה, מילא ה-SDECE תפקיד בולט בניהול "מלחמה מלוכלכת" נגד אויבי הרפובליקה.[1] שנות החמישים והשישים זכורות כ"עידן ההתנקשויות הפוליטיות" על ידי סוכני SDECE, שכן אחד התפקידים העיקריים של הסוכנות הייתה להתנקש בחברים בארגון החזית לשחרור לאומי של אלג'יריה.[1] מספר הנרצחים עלה באופן דרמטי בשנת 1958 כאשר שארל דה גול, אישר לארגון SDECE להרוג חשודים מחברי ה-FLN ללא משפט.[4] שתי הרציחות הראשונות אירעו במערב גרמניה, שם נרצח סוחר נשק שמכר נשק ל-FLN כאשר ה-SDECE הטמין פצצה במכוניתו. פוליטיקאי אלג'ירי אנטי-צרפתי נרצח בירי על מכוניתו.[2]

משטרת גרמניה המערבית לא מיהרה לחקור את החיסולים על אדמתה, בשל הסכם חשאי עם הגנרל ריינהרד גהלן, ראש שירות הביון הפדרלי הגרמני, שלפיו המודיעין הגרמני קיבל מידע מצרפת בתמורה לחופש פעולה של SDECE לבצע מעשי רצח על אדמת גרמניה.[2] אחד מסוכני SDECE, פיליפ ל. תיאוד דה ווז'ולו, כתב בזיכרונותיו בשנת 1970: "עשרות חיסולים בוצעו. מלבד השימוש ברובים או בסכינים, הלך והשתכלל גם החיסול בשיטות מתוחכמות יותר. אקדחי פחמן דו-חמצני שירו מזרקים קטנים נרכשו בארצות הברית - אך אנשי SDECE החליפו את סם ההרגעה ברעל קטלני, שיצר אצל הקורבן סימפטומים שנראו כהתקף לב".[2] מלבד חברי FLN, ה-SDECE הרג אנשי רוח צרפתיים ממחנה השמאל שתמכו ב-FLN, וכן סוחרי נשק ולאומנים אנטי-צרפתים אחרים באפריקה.[2]

בין השנים 1956–1961,ה-SDECE עסק גם בחטיפת שש ספינות שהיו בדרכן לאלג'יריה ונשאו נשק עבור ה-FLN, ופוצץ ספינה שנשאה נשק שהיה מיועד ל-FLN בנמל המבורג באמצעות מוקש ימי.[2] על אדמת אלג'יריה, ה-SDECE התנקש באנשים שהיו חשודים כחברי FLN, וסיפק לצבא מודיעין על כפרים "לא נאמנים" שבהמשך הוחרבו ונשרפו.[2] רבים מהמתנקשים היו וייטנאמים פרו-צרפתים שברחו לצרפת לאחר עצמאות וייטנאם והיו מוכנים להרוג או להיהרג עבור צרפת.[2] בשנת 1960, רבים מהמתנקשים, כולל רוב הווייטנאמים, עברו לארגון OAS הצרפתי, מה שהוביל את SDECE לשלוח סוכנים חדשים לאלג'יריה כדי לרצוח את המתנקשים לשעבר שהצטרפו ל-OAS.[2] בינואר 1961 פוצץ הארגון את מטה מתנקשי ה-OAS.[2] בשנת 1960, הקים דה גול את ארגון Service d'Action Civique (SAC), ארגון המקושר ל-SDECE שכלל 8,000 איש שריגלו אחר מתנגדיו הפוליטיים, פירקו הפגנות אנטי-גאליסטיות ועסקו ב"טריקים מלוכלכים" לטובת SDECE.[2]

בדצמבר 1961 זעזעה את ה-SDECE שערוריית פרשת מרטל, כאשר עריק ק.ג.ב, אנטולי גוליצין, חשף בפני ה-CIA את קיומה של טבעת ריגול סובייטית בתוך ה-SDECE.[5] הנשיא ג'ון קנדי כתב מכתב לנשיא דה גול ובו פירוט גילוייו של גוליצין, שנמסר לדה גול באופן אישי על ידי ראש תחנת ה-CIA בפריז.[5] עם זאת, דה גול האמין שהטענה לפיה קיימת טבעת ריגול היא מזימה של ה-CIA לחוסר ארגון ה-SDECE, והורה ל-SDECE לנתק את כל שיתוף הפעולה עם ה-CIA.[5] ג'יימס ג'סוס אנגלטון, מפקד הביון הנגדי של ה-CIA, שלא ראה תגובה צרפתית, הזמין פריצה לשגרירות צרפת בוושינגטון על מנת לברר מה הצרפתים עושים בתגובה לגילויים של גוליצין.[5] כאשר התגלה דבר הפריצה, הוחזר ראש תחנת ה-SDECE בוושינגטון לפריז בבושת פנים.[5] למרות אמונתו של דה גול שטבעת הריגול של הק.ג.ב. היא דיסאינפורמציה של ה-CIA, מאוחר יותר התגלה כי טבעת הריגול אכן קיימת, וכי ז'ורז' פאקס, מזכיר העיתונות של נאט"ו, ואנדרה לברטה, מדען תעופה, עבדו שניהם עבור הק.ג.ב..[6] פאקס הורשע בריגול למען ברית המועצות, ונשפט למאסר עולם, אשר הופחת מאוחר יותר ל-20 שנות מאסר.[5]

באוקטובר 1965, ה-SDECE היה מעורב בשערורייה נוספת, כאשר שני סוכני SDECE חטפו את מהדי בן ברכה, מהגר מרוקאי ממחנה השמאל, ברחובות פריז ומסרו אותו לידי סוכני ממשלת מרוקו שענתה והרגה אותו.[2] מלך מרוקו חסן השני, בן ברית קרוב של צרפת, כעס זה מכבר על הביקורת של בן ברכה על משטרו וביקש מגנרל דה גול להסגירו בחזרה למרוקו, אך מכיוון שבן ברכה קיבל מקלט בצרפת ולא הפר כל חוק, לא הייתה אפשרות חוקית להסגיר אותו, מה שדרש ממשלת צרפת שימוש באמצעים חלופיים. גופתו של בן ברכה מעולם לא נמצאה, אך מכיוון שנראה בפעם האחרונה חי בפריז כששני סוכני SDECE מוסרים אותו לסוכנים מרוקאים ב-29 באוקטובר 1965, ככל הנראה הוא נרצח על ידי המרוקאים.[2] הגילוי כי אנשי הפשע המאורגן בצרפת היו מעורבים גם בחטיפת בן ברכה עוד הוסיף לשערורייה, כשרבים מהצרפתים הזדעזעו כשגילו כי SDECE שיתף פעולה לעיתים קרובות עם אנשי פשע מאורגן בצרפת. פרשת בן ברכה עוררה ביקורת ציבורית מאחר של-SDECE לא היו סמכויות מעצר, שלא לדבר על הסגרת אדם שגר בצרפת באופן חוקי, לידי שלטונות של מדינה אחרת שתהרוג אותו. אך מכיוון שהקורבן היה מוסלמי מרוקאי, הזעם הציבורי שכך עד מהרה והשערורייה הסתיימה כאשר שני סוכני ה-SDECE שעזרו לחטוף את בן ברכה הורשעו בשנת 1967.[2]

תחום עיקרי בפעילות ה-SDECE בשנות השישים היה תמיכה בתנועה הבדלנית של קוויבק.[7] ז'אק פוקאר, אחד מעוזריו החשובים ביותר של דה -גול כיוון את פעולות ה-SDECE נגד קנדה, לאחר שקרן SDECE מימנה את הבדלנים של קוויבק באמצעות הקונסוליות הצרפתיות בקוויבק ובמונטריאול.[7] בשנת 1968 מסר ראש ממשלת קנדה פייר טרודו לשגריר צרפת פתק מחאה דיפלומטי נגד סוכני SDECE הפועלים בקוויבק וכמה סוכני SDECE בקנדה שהתחזו לדיפלומטים הוכרזו כאישיות לא רצויה.[8] לדה-גול הייתה שנאה עמוקה כלפי קנדה, אותה הוא ראה כאומה מדרגה שנייה שמבחינת צרפת עזרה בהשפלת צרפת, מעצמה עולמית, בשתי מלחמות העולם ודה גול ביקש לנקום על ידי תמיכה בארגונים המבקשים לפרק את קנדה.[9] יתר על כן, דה גול היה אנגלופוב ומכיוון שקנדה הייתה תוצר של האימפריה הבריטית, הדבר נתן לו סיבה נוספת לשנוא את קנדה.[10] מרסל קאדיאו, מזכיר המדינה במשרד החוץ הקנדי בשנים 1964–1970, כתב לעיתים קרובות ביומנו על שנאתו האובססיבית של דה גול ונכונותו להפר את החוק הבינלאומי על ידי התערבות בענייני פנים של קנדה.[11] משנת 1963 ואילך, דאגה מרכזית של המשטרה המלכותית הרכובה הקנדית (RCMP) הייתה ניטור אחר סוכני SDECE שתמכו בעצמאות קוויבק על ידי מסירת שקי מזומנים לבדלנים, וה-RCMP התייחס לשגרירות הצרפתית באוטווה בדומה לשגרירות הסובייטית; כלומר כמאורת מרגלים של מעצמה זרה עוינת.[12]

במהלך מלחמת האזרחים בניגריה בשנים 1967–1970, ה-SDECE תמך בביאפרה בכך שסיפק נשק ושכירי חרב מכיוון שדה גול רצה לפרק את ניגריה ולהחזיק ביאפרה עשירה בנפט ותחת תחום ההשפעה הצרפתי.[13] יתר על כן, ניגריה, בדומה לקנדה, הייתה גם פדרציה רב תרבותית, רב אתנית שהייתה תוצר של האימפריה הבריטית, ונתנה לדה גול סיבה נוספת לרצות לראות את ניגריה מתפרקת.[14] ה-SDECE שכר את בוב דנאר, שכיר חרב צרפתי שלרוב נלחם למען צרפת בתחום ההשפעה של צרפת במושבותיה האפריקניות לשעבר וחבר כדי להילחם למען ביאפרה.[15] בסתיו 1968 שכר ה-SDECE את רולף שטיינר, שכיר חרב גרמני ששירת פעם בלגיון הזרים הצרפתי שיצא יחד עם 4,000 מאנשיו לניגריה באנייה צרפתית מליסבון לליברוויל, גבון, משם הוטסו לביאפרה במטוסים צרפתיים.[16] ה-SDECE הבריח לעיתים קרובות נשק לתוך ביאפרה במטוסים של הצלב האדום שהיו אמורים להביא מזון וחומרים רפואיים לשבטים הרעבים כאשר הצבא הניגרי הפדרלי השתמש ברעב כנשק לשבירת ביאפרה.[16]

בשנת 1970 מינה הנשיא ז'ורז' פומפידו את אלכסנדר דה מארנצ'ס לראש הארגון עם הוראות לנקות את הסוכנות.[2] מארנצ'ס תיאר את SDECE בשנת 1970 כדומה יותר לגוף פשע מאורגן מאשר לסוכנות מודיעין, וכתב: "חלק מהסוכנים הפעילו סמים ואקדחים; אחרים עסקו בחטיפה, רצח..."[2] הוא ניתק את הקשרים עם ה-SAC (שבסופו של דבר התפרקה ב-1982 לאחר שה-SAC רצחה שוטר ומשפחתו בשנת 1981), פיטר מחצית מאלף עובדי ה-SDECE, הפך את ה-SDECE לארגון מקצועי יותר ופחות פוליטי, שינה את מיקוד הפעילות מחיסול אויבים של הרפובליקה לאיסוף מודיעין, ומודרניזציה של הליכי איסוף וניתוח מודיעין.[2] הוא נחשב בדרך כלל למנהיג ביותר מבין מנהלי ה-SDECE, והאיש שהציל את הסוכנות מעצמה, והפך את הארגון לסוכנות ביון מקצועית יותר.[2] מארנצ'ס גם שיקם את הקשרים עם ה-CIA שדה גול ניתק, ובשנת 1975 פעל ה-SDECE עם ה-CIA וממשלת זאיר כדי לתמוך בחזית השחרור הלאומית של אנגולה במהלך מלחמת האזרחים באנגולה.[2] במקביל, ה-SDECE המשיך בעבודתו המסורתית להבטיח שמדינות צרפתיות לשעבר יישארו בתחום ההשפעה הצרפתי. בשנת 1978, הסוכנות שכרה את בוב דנאר לבצע הפיכה בקומורו, משום שנשיאה היה עוין להשפעה צרפתית.[17] בליל 13 במאי 1978 נחתו דנאר ו-42 שכירי חרב אחרים בגראנדה קומורה, כמעט והשמידו את הכוחות הקומוריים ללא מאמץ ועד הבוקר השתלטו על מוקדי הכח[17] והנשיא הודח.[17] בשנת 1981, כאשר הסוציאליסט פרנסואה מיטראן הפך לנשיא, הוא פיטר את מארנצ'ס שאותו ראה כשמרני מדי ומינה את פייר מריון, מנכ"ל אייר פראנס לשעבר כמנהל המודיעין החדש של מה שנקרא עתה "Direction Générale de la Sécurité Extérieure" (המינהל הכללי לביטחון חוץ) בשנת 1982.[2]

מנהלי SDECE עריכה

שם תקופת כהונה הערות
אנדרה דווארין 19 באפריל 1945 – אפריל 1946 ידוע כ"קולונל פאסי"
אנרי-אלקסיס ריבייה מאפריל 1946 – ינואר 1951
פייר בורסיקו מינואר 1951 – ספטמבר 1957
הגנרל פול גרוסן 1957 – 1962
הגנרל פול ז'קייה 1962 – 1966
הגנרל יוג'ין גויבו 1966–1970
אלכסנדר דה מארנצ'ס 6 בנובמבר 1970 – 12 ביוני 1981
פייר מריון 17 ביוני 1981 – 10 בנובמבר 1982 בתקופתו הארגון פורק והפך ל-DGSE

לקריאה נוספת עריכה

  • Pomar, Norman & Allen, Thomas The Spy Book, New York: Random House, 1997

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 Pomar, Norman & Allen, Thomas The Spy Book, New York: Random House, 1997 page 497.
  2. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 13 14 15 16 17 18 19 20 Pomar, Norman & Allen, Thomas The Spy Book, New York: Random House, 1997 page 498.
  3. ^ Pomar, Norman & Allen, Thomas The Spy Book, New York: Random House, 1997 page 497
  4. ^ Pomar, Norman & Allen, Thomas The Spy Book, New York: Random House, 1997 pages 497-498.
  5. ^ 1 2 3 4 5 6 Pomar, Norman & Allen, Thomas The Spy Book, New York: Random House, 1997 page 487.
  6. ^ Pomar, Norman & Allen, Thomas The Spy Book, New York: Random House, 1997 pages 487-488.
  7. ^ 1 2 Bosher, John The Gaullist Attack on Canada, 1967-1997, Montreal: McGill Press, 1999 pages 24-25.
  8. ^ Bosher, John The Gaullist Attack on Canada, 1967-1997, Montreal: McGill Press, 1999 page 25.
  9. ^ Bosher, John The Gaullist Attack on Canada, 1967-1997, Montreal: McGill Press, 1999 pages 227-228.
  10. ^ Bosher, John The Gaullist Attack on Canada, 1967-1997, Montreal: McGill Press, 1999 pages 225-227.
  11. ^ Bosher, John The Gaullist Attack on Canada, 1967-1997, Montreal: McGill Press, 1999 page 6.
  12. ^ Bosher, John The Gaullist Attack on Canada, 1967-1997, Montreal: McGill Press, 1999 pages 22-23.
  13. ^ Bosher, John The Gaullist Attack on Canada, 1967-1997, Montreal: McGill Press, 1999 pages 212-214.
  14. ^ Bosher, John The Gaullist Attack on Canada, 1967-1997, Montreal: McGill Press, 1999 page 212.
  15. ^ Bosher, John The Gaullist Attack on Canada, 1967-1997, Montreal: McGill Press, 1999 pages 212-213.
  16. ^ 1 2 Bosher, John The Gaullist Attack on Canada, 1967-1997, Montreal: McGill Press, 1999 page 213.
  17. ^ 1 2 3 Hebditch, David & Connor, Ken How to Stage a Military Coup: From Planning to Execution New York: Skyhorse Publishing Inc page 136.
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=SDECE&oldid=38199753"