אברהם יצחק מוטולנסקי
אברהם יצחק הכהן מוטולנסקי (1850–1921) היה "מלמד" בעיירה מוטלֶה. בין תלמידיו היו הנשיא הראשון של מדינת ישראל חיים ויצמן. מסופר עליו באריכות בספרו של חיים צ'מרינסקי "עיירתי מוטלה", שם זכה לתיאור אוהד כמלמד אהוב.
 | |
| לידה |
1850 מוטלה (בלארוס) |
|---|---|
| פטירה |
17 ביולי 1921 (בגיל 71 בערך) י"ז תמוז ה'תרפ"א ברזה קרטוסקה (Bereza Kartuska) |
| מקצוע | מלמד |
ביוגרפיה עריכה
אברהם יצחק הכהן היה נשוי לביילה לבית גוטנסקי (נפטרה: כה בשבט תרע"ט 25.1.1919). לזוג היו חמישה ילדים, שלוש בנות: רחל, שנפטרה בגיל צעיר, ציפורה, שנישאה לשלום אשמן, ונולד להם בן ששמו יעקב. ציפורה ובעלה עברו לחיות ברזה קרטוסקה (Bereza Kartuska), ברוסיה הלבנה כיום. תושבי העיירה נרצחו כולם ביולי 1942, וזה כנראה היה גם גורלם של בני משפחת אשמן. הבת השלישית הייתה ליבה (מאוחר יותר: לנה) מוטולנסקי: היא נולדה ב-1875, נישאה למקס הודקס (Max Hodax) יליד מוסקבה, חיה בארצות הברית, והזוג ראה בנים ובנות. לנה נפטרה בברוקלין בשנת 1937.
שני בניו של אברהם יצחק היו יפים-חיים (1873-כא כסלו תש"ב [10.12.1941]), וגרישה-צבי[1] (תרלה [1874] - ח אלול תשטז 15.8.1956]). חיים נישא ללאה לבית שפירו (שהייתה קרובתו של חיים צ'מרינסקי מצד אמה) בעיירה מוטלה, וגרישה-צבי נשא למאשה לבית גוטנסקי (1883–1974). שני הזוגות עברו לעיר הגדולה אודסה ומצאו שם את מזלם. באודסה נולדו לזוג חיים ולאה שלוש בנות ובן: אסתר, רחל, שמואל, וחנה.
הוראתו עריכה
ר' אברהם יצחק היה מלמד מסורתי, ולימד את תלמידיו מקרא, משנה, גמרא, וראשונים. צ'ימירינסקי מונה את הוראתו באופן מפורט: "תנ"ך, משניות, גמרא, אגדה, פרקי אבות, שמונה פרקים להרמב"ם, הקדמת הרמב"ם לפרק חלק, הלכות נבחרות מספר המדע וכו'". לאחר שהיו בקיאים בתנ"ך, הפריד ר' אברהם יצחק את החומש עם רש"י ללימוד בפני עצמו, ולצד זה התקדם עם שאר חומרי הלימוד. גם בשבתות ובין הזמנים נדרשו התלמידים ללמוד, ומן הסתם נתכוונו הכותבים לכך שהרב היה עוקב אחרי לימודם גם בעיתות אלה.
כך צ'מרינסקי כותב על סדר יומו של המלמד:
ר' יצחק היה מתפלל במניין ראשון, והתחיל בעבודתו מיד לאחר מכן. משש ועד תשע בבוקר תלמידות משכימות לפתחו. מתשע ועד סעודת הצהריים הוא פנוי ל'חדר', כלומר לתלמידים. בשעת סעודה הוא מטפל, גם כן תוך כדי אכילה, באיזו תלמידה. מכאן ועד תשע בערב - שוב החדר והתלמידים. ועדיין לא נגמרה עבודה היום: שוב תלמידות…
הוראת בנות עריכה
עדויות רבות יש על דרכו של הרב בהוראת הבנות, לא רק את הבנים. חיה ויצמן-ליכטנשטיין מעידה שלמדה אצלו עד גיל עשר, שאז אמר לה הרב שהיא מבוגרת מדי ל"חדר". אך המשיך לבוא לביתה כל בוקר אחרי התפילה, היה מלמד אותה במשך שעה, ונותן לה עבודה להמשך היום.
חיה ויצמן לא הייתה היחידה. צ'ימרינסקי מעיד שמשעה שש עד תשע בבוקר, תוך כדי ארוחת הצהריים, ואחר תשע בערב, היה אברהם יצחק מלמד תלמידות. תלמידותיו של ר' יצחק כונו בפי צ'מרינסקי "הבתולות המשכילות, תלמידותיו של אבא-יצחק". מצב זה היה יוצא דופן במזרח אירופה של סוף המאה התשע עשרה.[1]
הוראת עברית עריכה
מעבר ללימוד המסורתי, ר' אברהם יצחק שלח יד-הוראתו גם בחכמות חיצוניות. ראשית לימד והתעקש שתלמידיו ידעו עברית על בוריה.[2] צ'מרינסקי מעיד על פרטי הוראה זו, "דקדוק לימד על פי 'תלמוד לשון עברי' ודווקא מתוך הספר גופו ככתבו וכלשונו, ולפעמים השתמש גם ב'מסלול' וב'מורה הלשון'". כל אלה הם ספרי דקדוק שחוברו על ידי משכילים עבריים.[3] בנוסף על העברית, לימד הרב גם ספרות עברית;[4] צ'מרינסקי טוען, שלבו של ר' אברהם יצחק לא נטה אחרי כל ספרות עברית חדשה שנכתבה באשר היא: "בסתר לבו 'לא גרס' את אחד-העם ולא את מנדליי (מלבד חידודיו בעם בית המדרש הישן), ואפילו ביאליק עדיין מוטל בספק לגבי דידיה, אלא 'לבא לפומבא לא גלי'". מכל מקום, כמו שמעיד צ'מרינסקי, ר' אברהם יצחק קרא כל מה שהצליח להשיג ממה שנכתב בעברית מאז כתביו של משה מנדלסון, דהיינו, השליש האחרון של המאה השמונה עשרה, והצליח לקרוא הכל עד שזרם הספרות החדשה התגבר מעבר ליכולתו.
הוראת "חכמות חיצוניות" עריכה
ר' אברהם יצחק היה מורה שדבק בהוראה המסורתית, אך גם אהב דברים שמחוץ למסורת, התעניין במשכילות, והנחיל את אלה לתלמידיו. הנושאים בהם התעניין הם הנושאים הקלאסיים של ההשכלה היהודית, שפה, ספרות, מדע, ודברי הימים, אם כי נשאר בסביבתו החברתית והתרבותי, ולא הצטרף לחוגים הידועים של המשכילים, ולאו עסק במשכילות באופן פוליטי. עם זאת, התעניינותו האינסטינקטיבית והענקתו אותה לסביבתו הביאו רבים אחרים להתפתח הלאה בכיוון המשכילי. לא ניכר שום כיוון אידאולוגי ציוני אצל אברהם יצחק.
מחוץ לעברית לימד ר' אברהם יצחק מדעי הטבע, ככל יכולתו. צ'מרינסקי מעיד שביום אחד לימד את תלמידיו הבוגרים יותר את כל פעולות החשבון הבסיסיות, חיבור, חיסור, כפל וחילוק, אחרי שהוא עצמו למד אותן מתוך ספר שנפל לידו, ואז אמר להם ש"יש עוד כמה וכמה מיני חשבונות אחרים, למשל, תשבורת, אלא שאותם החשבונות אף אני עצמי איני יודע".
ר' אברהם יצחק לימד היסטוריה אקטואלית, וחשוב היה לו שתלמידיו ידעו מה קורה בעולם. צ'מרינסקי מספר איך בפרוץ מלחמת "טורקיה רוסיה" (כנראה כוונתו לאירועים בשנים 78–1876) הסביר ר' אברהם יצחק לתלמידיו את הגאוגרפיה של האזורים הרלוונטיים על גבי הגמרא הפתוחה, ובניגון ה"לימודי".
פעילות הציבורית עריכה
ר' אברהם יצחק היה מעורב בחברה, מקבל ומקובל בה, פעיל בציבור, אך לא פעלתן ציבורי. הוא היה להוט אחרי עיסוקו בהוראת ילדים, והיה מעורב בלימודיהם והתפתחותם. הוא היה סקרן אינטלקטואלי, ואהב להנחיל סקרנות זו ותכניה גם לתלמידיו. מצד אישיותו, חיי העיירה התאימו לו, והוא התאים להם. צ'מרינסקי מכנה את אברהם יצחק "אדם חשוב זה", ואומר עליו: "ארבעים וחמש שנים הרביץ תורה והשכלה במוטלה, העמיד תלמידים וגם תלמידות למאות, ממנו היה הדבר, שכמעט כל בת בעל בית במוטלה מאותו הדור ידעה עברית; וכולנו על תלמידיו ותלמידותיו, חייבים בכבודו".
ר' אברהם יצחק היה, כאמור, מלמד, ולא נטה לפעלתנות. עם זאת, על פי צ'מרינסקי, לאחר מותם של בני דורו, והידרדרות החברה היהודית במוטלה (לפי דעתו של צ'מרינסקי), הוטל על ר' אברהם יצחק תפקיד קהילתי:
עברו שנים הרבה. כל טובי העיירה כבר 'נסעו למנוחות'. רבים מבעלי הצורה שבמוטלה עקרו מן העיירה ונשתקעו בפינסק העיר הגדולה ואין במוטלה אדם שיהיה ראוי למלא ביושר ובצדק את תפקידו החשוב של 'זקן העירונים'. נתנו בני העיירה את עיניים באבא-יצחק והטילו גם את העבודה הזאת עליו - משרה כבודה שלא על מנת לקבל פרס. ובכן הוא המלמד (בה"א הידיעה) והוא גם המרא דאתרא בעיירתי מוטלה. (עיירתי, 154).
"זקן העירונים"[5] הוא משרת כבוד ללא שכר, של אדם הבא בשיח ושיג עם הרשויות בעניינים שונים (עיירתי, 69-72). "בעלי הצורה" עליהם מדבר צ'ימירינסקי הם מן הסתם משפחת ויצמן, שעקרה ממוטלה לפינסק. משפחת ויצמן עקרה מן העיר, כפי שמעידים חיים ויצמן וחיה ליכטנשטיין בספריהם.
המעמד ההנהגתי שבו מצא את עצמו ברהם יצחק מן הסתם לא התאים לאופיו, כפי שתואר לעיל, ולא שימח אותו. עקירת משפחת ויצמן, עמה היו לאברהם יצחק יחסי רעות מעבר לקרבה המשפחתית, גם היא בוודאי לא שמחה אותו. בנוסף לכך, ניתן לשער שבעקבות עזיבת הילדים, אברהם יצחק ואשתו חשו שסביבתם הקרובה "מתרוקנת": שני הבנים עברו לאודסה, בת אחת נסעה לארצות הברית והאחרת עברה לברזה קרטוזה.
עזיבתו את מוטלה, ופטירתו עריכה
מעבר לעזיבתם של רבים, גם ייחודו האינטלקטואלי של רבי אברהם יצחק ירד מגדולתו בשנים הראשונות של המאה העשרים, משום שהגיע לעיירה מוטלה מורה מפינסק שפתח "חדר מתוקן". עזריאל שוחט מדווח על עניין זה, אך לא מוסר תאריכים או מקורות. על פי דבריו ניתן לשער שבשנים הראשונות של העשור הראשון של המאה העשרים נפתח "חדר מתוקן" במוטלה בניהולו של צבי נון מפינסק, שהנחיל לא רק יסודות עבריים והשכלתיים, אלא, שלא כמו אברהם יצחק, גם חינוך ציוני. על אף דבריו של שוחט, ש"לצדו של אברהם יצחק מוטולנסקי, היה נון *ה*מורה במוטלה",[6] אפשר שבעקבות "נרמול" ההשכלה, לא היה מקום יותר "להגניב" לימודים חיצונים, ההתרגשות בשלה פחתה בעיני התלמידים, וה"תענוג" בשלה פחת בעיני המורה.
כל אלה, כמו גם החלשותו של אברהם יצחק בעקבות מחלתו, גרמו לאברהם יצחק ואשתו להעדיף לחיות קרוב לצאצאיו מחוץ למוטלה. ואכן, צ'מרנסקי מספר שאברהם יצחק עזב את מוטלה לעת זקנתו:
ואולם לעת זקנתו קצה נפשו של אבא-יצחק במוטלה, שלא נשארו בה בלתי אם נמושות בלבד; עמד ועקר גם הוא לעיירה אחרת, שלשם השיא את בתו.[7]
על ימיו האחרונים של אברהם יצחק כותבת חיה ויצמן ליכטנשטין:
הקשר בין מרים (אחותה של חיה ויצמן, ר"נ) והרבי נשאר אמיץ כל ימי חייה. הוא היה בא אליה תכופות להתארח אצלה, גם בזמן שגרה בפינסק וגם אחר-כן בורשה. ובהיותו אצלה בפעם האחרונה בורשה, והוא כבר חולה אנוש, נשאר אצלה שבועיים ושעות על שעות היו יושבים זה עם זו ומשוחחים על התהפוכות בחיי עם ישראל וספרותו. מרים מספרת על ההתענינות והערות שגילה גם בימים ההם לתרבות והשכלה עברית וכללית, על אף המחלה הממארת שקיננה בגופו.[8]
לא מצוינת השנה בה היה הביקור של אברהם יצחק בוורשה.
אברהם יצחק נפטר בשבעה עשר ביוני 1921, כפי שכתוב על אבן מצבתו (ערב שבת יא בסיון תרפא), הקברים נמצאו בברזה קרטוסקה, מקום מגוריו האחרון, אצל ביתו צפורה.
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ על מצב השכלת הנשים, במיוחד בעניין העברית, ראו טובה כהן ושמואל פיינר, קול עלמה עברייה - כתבי נשים משכילות במאה התשע עשרה, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2006, במבוא; אברהם גרינבוים, '"חדר הבנות" ובנות בחדר הבנים במזרח אירופה לפני מלחמת העולם הראשונה', רבקה פלדחי ועמנואל אטקס (עורכים), חינוך והיסטוריה: הקשרים תרבותיים ופוליטיים, מרכז זלמן שזר, ירושלים 1999, עמ' 297-304.
- ^ ליכטנשטיין, בצל קורתנו, עמ' 116
- ^ כפי שמעיר דוד אסף: "תלמוד לשון עברי' חובר בידי יהודה ליב בן זאב; 'סר מסלול' חובר בימי חיים בן נפתלי קסלין; 'מורה הלשון' חובר בידי חיים צבי לרנר." (צ'מרינסקי, עיירתי מוטלה, עמ' 153, הערה 202).
- ^ ליכטנשטיין, בצל קורתנו, עמ' 56; ריינהרץ, ויצמן, עמ' 19; ויצמן, מסה ומעש, עמ' 11.
- ^ עיירתי, 69-72
- ^ Azriel Shohat, The Jews of Pinsk, 1881 to 1941, edited by Mark J. Mirsky and Moshe Rosman, Stanford University Press, Stanford California, 2012, p. 177
- ^ צ'מרינסקי, עיירתי מוטלה, עמ' 154.
- ^ ליכטנשטיין, בצל קורתנו, 51.