חיים ויצמן
| חיים ויצמן | |
|---|---|
 |
|
| תאריך לידה | 27 בנובמבר 1874 |
| תאריך פטירה | 9 בנובמבר 1952 |
| כנסות | מועצת המדינה הזמנית |
| תפקידים בולטים |
|
|
חיים ויצמן ככימאי 1874 – 1952 |
||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| תרומות עיקריות | ||||||||
| דרך ביוכימית יעילה יחסית לייצר אצטון מתסיסה של חומרי גלם צמחיים | ||||||||
|
||||||||
חיים (עזריאל[1]) ויצמן (27 בנובמבר 1874 – 9 בנובמבר 1952) היה נשיאהּ הראשון של מדינת ישראל, כימאי, מראשי הציונות ונשיאהּ הרביעי של ההסתדרות הציונית.
ראשית דרכו
ויצמן נולד בעיירה מוטול שברוסיה הלבנה, בתחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית, השלישי מבין 12 הילדים במשפחתו. בילדותו קיבל חינוך יהודי מסורתי. בנעוריו עבר ללמוד בפינסק, שם בלט בלימודי הכימיה והמדעים. בגיל 15 ייסד בעירו אגודה בשם "שפה ברורה", שמטרתה הייתה קידום תחיית הלשון העברית: הנחלת הדיבור העברי להמוני היהודים. הוא נמנה עם חוג הפעילים הציונים בעיר, לצד אישים כיהודה לייב ברגר, מרדכי מאיר שְטְרִיק וצבי הירש הילֶר.
בשנת 1892 יצא לגרמניה ללימודים אקדמיים, בדרמשטדט שבחבל הסה ובברלין, שם גם הצטרף לחוג סטודנטים יהודים ציונים מרוסיה. ויצמן לא השתתף בקונגרס הציוני הראשון ב-1897, אך השתתף כמעט בכל כינוסי הקונגרס החל מהכינוס השני ב-1898. בשנה זו גם עבר לפרייבורג שבשווייץ, וקיבל בשנת 1899 תואר דוקטור בכימיה מאוניברסיטת פרייבורג (כותרת הדיסרטציה: "Elektrolytische Reduktion von 1-Nitroanthrachinon [und] Ueber die Kondensation von Phenanthrenchinon u. 1-Nitroanthrachinon mit einigen Phenolen"). ב-1901 קיבל משרה בז'נבה, וב-1904 נישא לוורה לבית קצמן, שלמדה שם רפואה. באותה שנה קיבל משרה באוניברסיטת מנצ'סטר ועקר לבריטניה, שם קיבל אזרחות ב-1910.
פעילות ציבורית
לצד פעילותו המדעית, עסק ויצמן בפעילות ציונית, ועוד בצעירותו בלט כאופוזיציונר להרצל, במסגרת מעורבותו בפרקציה הדמוקרטית. הוא ראה עצמו כתלמידו של אחד העם. במרוצת השנים עשה נפשות לציונות בקרב אנגלים בולטים, בהם מדינאים ועיתונאים. כך פגש לראשונה, ב-1906, את הלורד ארתור ג'יימס בלפור, והרצה לו על עיקרי הציונות.
בקונגרס הציוני השישי, שהתקיים בשנת 1903, תמך בתחילה ויצמן בתוכנית אוגנדה אותה הציג תאודור הרצל. עוד במהלך הקונגרס שינה את טעמו והפך לאחד ממתנגדיה החריפים של התוכנית. אף על פי כן, כיהן בוועדת ההיגוי של משלחת החקר שנשלחה למזרח אפריקה לבדיקת היתכנות התוכנית.[2] בקונגרס הציוני השמיני, בשנת 1907 בהאג, יצא בקריאה ל"ציונות סינתטית" שתמזג את העבודה הפוליטית עם ההתיישבות המעשית בארץ ישראל. באותה שנה ביקר לראשונה בארץ ישראל.
עבודתו המדעית
בשנת 1915 הסתמן בבריטניה מחסור באצטון, שהיה חיוני ליצירת חומרי נפץ. את האצטון הפיקו עד אז מסידן אצטטי. אולם עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, נשארו רוב מרבצי מחצב זה בידי הגרמנים. ויצמן נתמנה לראש מעבדות המחקר הכימיות של הצי הבריטי בלונדון על מנת למצוא דרך אלטרנטיבית לייצור האצטון, והוא אכן מצא דרך ביוכימית יעילה יחסית לייצר אצטון מתסיסה של חומרי גלם צמחיים, כמו תירס על ידי בידוד חיידק שכונה אחר כך Clostridium acetobutylicum Weizmann. על בסיס המצאתו הוקמה תעשיית חירום צבאית. שר החימוש הבריטי, לויד ג'ורג', ושר הימייה, וינסטון צ'רצ'יל, לימים ראשי ממשלת בריטניה, התוודעו באופן אישי לוויצמן, אשר המצאתו חילצה את האדמירליות ממשבר חימוש גורלי.[3][4] עבודתו זו, כמו גם פעילותו בלונדון, הגבירה את השפעתו בממשלה הבריטית, ותרמה בצורה מכרעת לפרסום הצהרת בלפור. הצהרה זו הביאה את ויצמן לעזוב את עבודתו המדעית כמעט לחלוטין, ולהתמסר לפעילות המדינית הציונית.
החל משנת 1931 שב חיים ויצמן למחקר המדעי, לסירוגין, ועבד בין השאר במעבדה במכון דניאל זיו (שאותו הקים על שם בנו של ידידו הלורד ישראל זיו ובמימונו, ואשר שמו שונה למכון ויצמן למדע בשנת 1949). ויצמן רשם כמה עשרות פטנטים, וזכה לראות מספר יישומים משמעותיים. הודות ליישומים אלה נהנה חיים ויצמן מהכנסות כספיות שאיפשרו לו לוותר על שכר מהתנועה הציונית, אשר לה הקדיש את מרבית חייו הבוגרים. בימי מלחמת העולם השנייה נרתם שוב כמדען למען המאמץ המלחמתי של בריטניה.
בארץ ישראל
בשנת 1918, עם כיבוש ארץ ישראל על ידי הבריטים, חזר ויצמן אליה בראש משלחת של מנהיגים ציוניים שכונו "ועד הצירים" על מנת לעזור ליישוב היהודי בתחומי הבריאות, החינוך, הסעד וההתיישבות, לקשר ביניהם לבין הכוחות הבריטיים, ולהניח את התשתית לבית הלאומי ברוח הצהרת בלפור.
בין פעולותיו באותה תקופה, במסגרת ועד הצירים, הייתה הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית, שעל הקמתה עמל רבות. בנוסף, נפגש בעבר הירדן עם האמיר פייסל, פגישה שהובילה ב-3 בינואר 1919 בלונדון לחתימת הסכם ויצמן-פייסל – הסכם שהבטיח הכרה ערבית בציונות, אולם מעולם לא בא לכדי מימוש, כאשר פייסל סולק מהשלטון בסוריה, והפך למלך עיראק.
נשיא ההסתדרות הציונית
מעמדו של ויצמן בתנועה הציונית נסק, והוא הפך בהדרגה למנהיגה הבלתי מעורער. ב-1919, ייצג יחד עם נחום סוקולוב ומנחם אוסישקין את התנועה הציונית בוועידת השלום בפריז, שעיצבה את העולם שאחרי המלחמה. באפריל 1920 פעל מאחורי הקלעים של ועידת סן רמו, אשר עסקה בעתיד השטחים של האימפריה העות'מאנית לשעבר. כישוריו הדיפלומטים נדרשו גם לשם הבטחת אזכורה של הצהרת בלפור בכתב המנדט שניתן לבריטניה על ידי חבר הלאומים. בכך הוענקה לציונות הכרה בינלאומית מחייבת. בשנת 1921, בקונגרס הציוני ה-12 בקרלסבד, נבחר ויצמן לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית. בתפקידו זה, ייצג את התנועה הציונית בעולם ואת היישוב העברי מול שלטון המנדט הבריטי. בשנת 1929 העביר את סמכויות הניהול הביצועי של היישוב בארץ לידי הסוכנות היהודית, גוף שיזם את הקמתו כדי לרתום את העם היהודי כולו, לרבות החוגים שלא הזדהו עד אז כציונים, אל משימת בניית הבית הלאומי.
לאחר פרסום הספר הלבן של פאספילד בשנת 1930, השקיע מאמצים רבים כדי לשנות את המדיניות הבריטית, שצימצמה את זכויות היהודים לעלייה ולהתיישבות, וכמחאה התפטר מתפקידו. הוא חזר בו כששיגר אליו ראש ממשלת בריטניה, רמזי מקדונלד, איגרת אוהדת לרעיון הציוני.
ב-1931 לא נבחר לנשיא הקונגרס הציוני עקב מדיניותו, שנתפסה כפרו-בריטית. הוא התייצב בראש הפעולה למען יהודי גרמניה ולעליית הנוער, עד להיבחרו מחדש בשנת 1935. ויצמן תבע מוועדת פיל, שנשלחה לארץ ישראל מטעם ממשלת המנדט, כי יינתן בישראל מקלט למיליוני היהודים הנרדפים בעולם. אז הציע לראשונה את חלוקת ארץ ישראל בין היהודים לערבים. עם פרוץ המרד הערבי הגדול שימש כציר במשא ומתן עם גורמים שונים, ובהם נורי א-סעיד, שתיווך בין הצדדים בזמן המרד.
בשנת 1936, לצד עבודתו במפעל הציוני, התמסר ויצמן לעבודה מדעית ב"מכון זיו" ברחובות, אותו ייסד (ואשר נקרא אחר-כך מכון ויצמן למדע על שמו), וכן עסק בניצול פרי הדר לצורכי תעשייה. בעת מלחמת העולם השנייה פעל להקמת הבריגדה היהודית. בשנת 1942 שכל את בנו הצעיר מיכאל, שהיה טייס בחיל האוויר הבריטי.
ויצמן תמך בהחלטת ועידת בילטמור לקרוא להקמת מדינה יהודית, אך טען כי יש להימנע מעימות עם ממשלת בריטניה. במקום זאת, קרא להמשיך לנהל משא ומתן עם הממשל הבריטי למען ביטול גזירות הספר הלבן ולמען עליית יהודים, אשר ייצרו עם השנים רוב בארץ ישראל. מדיניותו המתונה לא תאמה את המאבק שהחל להתפתח ביישוב נגד המדיניות הבריטית עוד בזמן מלחמת העולם השנייה, בייחוד לאחר פרסום הספר הלבן של מקדונלד. על רקע זה, החל להעמיק משבר בינו לבין יו"ר הסוכנות דוד בן-גוריון ושאר חברי ההנהלה הציונית, שצמצם את השפעתו בהנהגה.
ב-1946, בקונגרס הציוני ה-22 בבזל, לא זכה ויצמן לתמיכת הבוחרים בעמדותיו לא להאבק מאבק מזויין כנגד בריטניה, והוא התפטר מתפקידו כנשיא התנועה הציונית. עם זאת, המשיך לנצל את קשריו והשפעתו ברחבי העולם למען הקמת המדינה. על רקע מדיניותה העויינת של הממשלה הבריטית החדשה כלפי החזון הציוני, גייס ויצמן את דעת הקהל האמריקאית ופנה לנשיא ארצות הברית, הארי טרומן, בבקשה להפעיל את השפעתו. מהלך זה הוביל, בסופו של דבר, לתמיכת ארצות הברית בתוכנית החלוקה שהציעה ועדת אונסקופ, ועדת האו"ם לשאלת ארץ ישראל. ויצמן תרם תרומה חשובה למניעת ניתוקו של הנגב מן השטח שהוקצה למדינה היהודית בתוכנית החלוקה, והשיג הכרה של ארצות הברית במדינת ישראל מיד לאחר כינונה. הוא תבע להכריז על הקמת המדינה מיד לאחר שהבריטים יעזבו את גבולות ארץ זו.
בסוף 1948 עשה ויצמן את דרכו לראשונה למדינת ישראל העצמאית בטיסה מיוחדת שאורגנה לשם כך.
נשיא מדינת ישראל
ב-1949 נבחר לכהן כנשיאהּ הראשון של מדינת ישראל, והושבע לתפקיד ב-17 בפברואר. את תפקידו זה מילא מביתו שברחובות, אשר שימש כ"בית הנשיא" לכל דבר. מכיוון שכהונת הנשיא הייתה מוצמדת בשעתו לכהונת הכנסת, הוא התמודד שוב על התפקיד לאחר השבעת הכנסת השנייה, ונבחר לקדנציה נוספת ב-19 בנובמבר 1951 ללא מתחרים. בראשית ימי נשיאותו (1949), נחנך בטקס רב משתתפים מכון ויצמן למדע, ובכך התאפשרה הרחבתו הניכרת של מכון זיו.
על אף שהיה כבר חולה עוד בזמן כהונתו הראשונה, גילה התעניינות מתמדת בענייני המדינה, אך כמעט שלא השתתף בהחלטות בדבר מדיניותה. לבו לא היה שלם עם הגדרת תפקידו כייצוגי בלבד, ומיוחסת לו האמרה: "המקום היחיד אליו אני רשאי לדחוף את אפי הוא הממחטה שלי". בשנותיו האחרונות, סבל מבעיות רפואיות, ואיבד בהדרגה את מאור עיניו. למרות מחלתו שמר הנשיא על צלילותו המלאה, על שנינותו המפורסמת ועל חוש ההומור המלוטש שלו.
חיים ויצמן זכה לרווחה כלכלית בזכות המצאותיו המדעיות, וחי בפאר יחסי למקובל בא"י המנדטורית ובימי ראשית המדינה. הוא סירב להתפרנס מכספי התנועה הציונית, ולעולם לא קיבל ממנה משכורת. בשנת 1949 אף הודיע לועדת הכספים כי אינו מעוניין לקבל משכורת מהמדינה עבור תפקידו כנשיא, וכי די לו בתמלוגים אותם הוא מקבל בגין המצאותיו המדעיות. המדינה סירבה לבקשתו וויצמן הסכים לכך, מתוך מחשבה על הנשיאים שיבואו אחריו[5]. משכורתו הייתה סמלית. אחרי מותו, על פי צוואתו וצוואת רעייתו, נתרמו בית ויצמן, הגנים והגנזך לתועלת הציבור הישראלי.
חיים ויצמן נפטר ב-כ"א בחשוון ה'תשי"ג, 9 בנובמבר 1952, ונטמן, על פי בקשתו, בגן ביתו שברחובות, במתחם מכון ויצמן למדע הקרוי על שמו. מצבתו עוצבה בפשטות, על פי דגם המצבות לחיילים הבריטים הנעדרים. לאחר מותו הוקמה יד חיים ויצמן, האמונה על טיפוח מורשתו, אחזקת ביתו כמוזיאון וניהול גנזך ויצמן. במסגרת פעילותה פורסמו במרוצת השנים כתביו של הנשיא הראשון (לרבות התכתובת רחבת ההיקף, הכתובה בשש שפות).
אחיינו, עזר ויצמן, היה נשיאהּ השביעי של המדינה.
על שמו רחובות רבים בישראל, וכן המושב גן חיים.
-
בית חיים ויצמן, המצוי במתחם מכון ויצמן למדע ברחובות
-
קבר חיים וורה ויצמן (ראו תמונות נוספות)
ראו גם
לקריאה נוספת
- חיים ויצמן הנשיא הראשון מבחר איגרות ונאומים, עורכת הסדרה להנצחת נשיאי ישראל וראשי ממשלותיה ימימה רוזנטל, עורכת הספר לואיז פישר, ירושלים: גנזך המדינה, תשנ"ה-1995. (פרטים נוספים על הספר באתר גנזך המדינה)
- חיים ויצמן, מסה ומעש - זכרונות חייו של נשיא ישראל, תל אביב: הוצאת שוקן, 1954.
- יצחק לופבן (עורך), "דברים" - כתבי חיים ויצמן בארבעה כרכים, הוצאת מצפה, 1934.
- ישעיה ברלין, רשמים אישיים, מאנגלית - אהרון אמיר, עמ' 104-70, תל אביב: הוצאת עם עובד, 1983.
- נורמן רוז, חיים ויצמן: קורות חיים, (תרגום מאנגלית: כרמית גיא), הוצאת עידנים, 1990.
סרטים דוקומנטריים
- הסרט הדוקומנטרי "הנשיא" (2010), בימוי ועריכה: נואית ודן גבע.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
- אתר יד חיים ויצמן
- חיים ויצמן, באתר של נשיא מדינת ישראל
- חיים ויצמן, באתר הכנסת
- חיים ויצמן, באתר הסוכנות היהודית
- חיים ויצמן, באתר "ניחוח ישראלי"
- חיים ויצמן, באתר "מכון ויצמן למדע"
- יהודה בלו, התשתית הבקטריאלית של הצהרת בלפור, באתר "רשימות מן התיבה הלבנה", 4 במאי 2005
- יהודה ריינהרץ, יסוֹד לאוניברסיטה עברית בירושלים – חלקו של חיים וייצמן (1914-1913), קתדרה 46, דצמבר 1987, עמ' 146-123
- מעל דפי ההיסטוריה- חיים וַיְצְמָן - ענת בלזברג (2008), "גליליאו הצעיר".
- ד"ר ויצמן ב"הבימה", תערוכה באתר ארכיון צה"ל
-
Weizmann Funeral, בארכיון הסרטים של British Pathé (באנגלית)
- סרטון המתעד את הלוויית הנשיא ויצמן
- סרטון המתעד את הלוויית הנשיא ויצמןהערות שוליים
- ^ http://www.britannica.com/eb/article-9076470/Chaim-Weizmann
- ^ ישעיהו פרידמן, הרצל ופולמוס אוגנדה, עיונים בתקומת ישראל, כרך 4 1994, עמ' 176
- ^ ניר מן, 'בריטים, ציונים וחיות אחרות - תשעים שנה להצהרת בלפור, ה-2 בנובמבר 1917', מקור ראשון, 9 בנובמבר 2007.
- ^ How Germany lost the WWI arms race מאתר ה-BBC
- ^ יואב שורק, על גשם, ציונות, ונשיאנו הראשונים, מקור ראשון, מוסף שבת, 26 בנובמבר 2010
.svg){kind=small} |
נשיאי מדינת ישראל | ||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
|
|||||||||||||||||||
| נשיאי מכון ויצמן למדע | ||
|---|---|---|
|