אייל סמבר
אייל סמבר (שם מדעי: Rusa unicolor; קרוי גם אייל הודי או אייל סוסי), הוא מין אייל גדול החי באסיה ותואר לראשונה בשנת 1792. אייל זה הוא הגדול בסוג אייל רוסה, האייל הגדול ביותר בדרום-מזרח אסיה, והשלישי בגודלו במשפחת האייליים לאחר האייל הקורא והאייל הקנדי. מין זה הוא בין האיילים המעטים שאינם מהססים להתעמת עם טורפים, ואף הנקבות מגינות בהצלחה על צאצאיהם למרות חוסר הקרניים[דרושה הבהרה]. יש לו מספר תת-מינים שמשתנים על פני תפוצתו הרחבה בגודל ובמראה, ותזונתו רחבה ומגוונת מאוד.
 אייל סמבר
| |
|---|---|
| |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
| מחלקה: | יונקים |
| סדרה: | מכפילי פרסה |
| משפחה: | אייליים |
| תת־משפחה: | איילי העולם הישן |
| סוג: | אייל רוסה |
| מין: | אייל סמבר |
| שם מדעי | |
 Rusa unicolor(סופר), 1792 | |
| תחום תפוצה | |
| |
| |
שמו של המין - סמבר (נהגה גם כסמבור או סמבהור) - מגיע מהשפה ההינדית ומתייחס במקור למרק ירקות שצבעו כשל פרוות האייל. אף שהשם סמבר מתייחס בעיקר לאייל זה, הוא גם משמש לעיתים ככינוי לאייל פיליפיני (סמבר פיליפיני) או לאייל טימור (סמבר סונדלי).
ניתוח גנטי מראה כי האייל הקרוב ביותר לסמבר הוא כנראה אייל טימור הנפוץ באינדונזיה. עובדה זו נתמכת על ידי דיווחים, שצאצאי כלאיים בין שניהם פוריים.
תיאור עריכה
מידות גוף ומראה עריכה
גודלם ומראיהם של הסמברים משתנה במידה רבה על פני התפוצה שלהם, מה שהוביל לבלבול טקסונומי ניכר בעבר; באופן כללי הם מגיעים לגובה של 102–160 ס"מ בכתפיים ועשויים לשקול עד 546 קילוגרם (1,204 ליברות), אם כי המשקל הסביר הוא בדרך כלל 100–350 ק"ג. אורך הראש והגוף נע בין 1.62 מטר עד 2.7 מטרים (8.9 רגל); תת-המינים המערביים נוטים להיות גדולים יותר מאלה המזרחיים, כך שבהודו נמצאים הגדולים ביותר ובטאיוואן הקטנים ביותר. הזנב ארוך יחסית לאיילים אחרים ואורכו: 35-22 ס"מ; צידו העליון בולט משאר הגוף בשל צבעו הכהה-שחור, וחלקו התחתון לבנבן-צהבהב ומונף בשעת סכנה לאות אזהרה.
_(19923508631).jpg)
הפרווה של הסמבר שעירה וקצרה, ובאזורים קרים היא ארוכה ועבה יותר בחורף. צבע הפרווה הוא אחיד ובעיקר חום כהה, ויכול להשתנות אצל תת-המינים לצהבהב חום, אפור כהה או בהיר, ואפילו שחור. לכמה תת-מינים יש סימנים בצבע ערמון בחלק האחורי ובגחון. הרגליים והצוואר בהירים יותר, וכמו כן השפתיים וסביב העיניים. פס כהה יורד מהעיניים לאף השחור, והאוזניים גדולות ועגולות. לסמבר גם רעמה קטנה צפופה באזור הצוואר שנוטה להיות בולטת יותר בזכרים. הזכרים כהים יותר מנקבות, והעופרים נולדים ללא נקודות.
לזכרים בוגרים ונקבות הרות או מניקות, יש כתם חריג ללא שיער הממוקם באמצע החלק תחתון של גרונם ובמרכזו נקודת דם. מנקודה זו נוטף לעיתים נוזל לבן, וייתכן כי היא משמשת כבלוטת ריח. כיתר האיילים הזכרים גדולים וכבדים בצורה ניכרת מהנקבות.
קרניים עריכה
לזכרים יש זוג קרניים מסוג אנטלר העשויות מעצם הגדלה כל שנה ולא מקרן אמיתית (קראטין). הקרניים גדולות ועבות המתחלקות לשלושה סיעופים: סיעוף אחד בינוני באזור המצח, ושני סיעופים המתפצלים בקצה הקרן. סיעוף רביעי באזור המצח הוא תופעה די נדירה אצל הזכרים, ובמקומות מסוימים כ-10% מהזכרים יצמיחו אותו. אורך הקרניים של המבוגרים הוא בדרך כלל עד 110 סנטימטרים (43 אינץ'). אין עונה קבועה לנפילת הקרניים של הסמברים, ולכן ניתן לראות קרבות בין זכרים כשאחד מהם ללא קרניים כלל או עם קרניים קטנות בשלבי צמיחה. בטאיוואן הסמברים מגודלים בחוות מיוחדות יחד עם איילי סיקה לקרניהם הנופלות מדי שנה, ומשמשות כידיות יקרות לפיגיונות ואקדחים.
תת-מינים עריכה
בשל צבעם המשתנה אף מפרט לפרט, נרשמו בעבר למעלה מארבעים תת-מינים; נכון לעכשיו מוכרים שבעה תת-מינים של סמבר, אף על פי שישנם חוקרים המציעים תת-מינים נוספים. גודל תת-המינים כאמור משתנה ממזרח למערב. תת-המין הסמבר ההודי הנפוץ בהודו וסרי לנקה, הוא הגדול מבין תת-המינים הן בפרופורציות הגוף והן בקרניו. סמבר דרום סין (הנפוץ החל מדרום סין ומיאנמר ועד מלזיה), הוא כנראה השני במונחים של גודל הגוף עם קרניים קטנות מעט מהסמבר ההודי. לסמבר הסומטרי שמאכלס את האי סומטרה, ולסמבר הבורנאי הנפוץ בבורנאו, נראה שיש את הקרניים הקטנות ביותר ביחס לגודל גופם. הסמבר הפורמסני (טאיוואן) הוא הקטן מבין תת-המינים, בעוד שקרניו הם בגודל דומה לסמבר דרום סין.
להלן רשימת תת-המינים:
- סמבר הודי (Rusa unicolor unicolor) נפוץ בהודו, נפאל, בנגלדש וסרי לנקה.
- סמבר דרום סין (Rusa unicolor cambojensis) נפוץ בדרום סין, מיאנמר, תאילנד, לאוס, וייטנאם, קמבודיה וחצי האי המלאי.
- סמבר מרכז סין (Rusa unicolor dejeani) נפוץ במרכז סין.
- סמבר האינאן (Rusa unicolor hainana) נפוץ באי האינאן, סין.
- סמבר סומטרי (Rusa unicolor equina) נפוץ באי סומטרה, ובאיים הסמוכים: פגאי, סיפאורה, סיברוט, וניאס, (אינדונזיה).
- סמבר בורנאי (Rusa unicolor brookei) נפוץ באי בורנאו המחולק בין אינדונזיה, מלזיה וברוניי.
- סמבר פורמסני (Rusa unicolor swinhoii) נפוץ בטאיוואן.
תפוצה טבעית ובית גידול עריכה
איילי הסמבר נפוצים בדרום ומזרח אסיה; תפוצתם מתחילה החל מהמורדות הדרומיים של הרי ההימלאיה בצפון הודו ודרום נפאל, עוברת דרך בנגלדש, מרכז ודרום סין (כולל האי האינאן), טאיוואן, מדינות הודו-סין (בהוטן, מיאנמר, תאילנד, לאוס, וייטנאם, קמבודיה, חצי האי המלאי), ומסתיימת באיים האינדונזים: סומטרה, ניאס, סיפאורה, סיברוט, ופגאי; בבורנאו מלבד הצד האינדונזי הסמבר מצוי גם בחלק של ברוניי ומלזיה. ב-1996 הסמבר דווח בפארק הלאומי אוג'ונג קולון שבאי ג'אווה, אך לאחר מכן התברר שהדבר נבע מבלבול עם אייל הטימור.
_stags_eating_aquatic_plants_..._(20406315038).jpg)
בית גידולם של איילים אלה מגוון, וכולל: יערות סוב-טרופיים לחים ויבשים, יערות ירוקי-עד לחים ויבשים, יערות נשירים, יערות הרריים, יערות שפלה, יערות מחטנים, יערות גשם טרופיים, ביצות וסוואנות. הסמברים לעיתים רחוקות יתרחקו ממים, וזהו הגורם היחיד כמעט שישפיע על בחירת בית הגידול. הסמבר מעדיף גם כיסוי צפוף של שיחים ועשבים, אף שטבעו משתנה מאוד בגלל תפוצתו הרחבה ברחבי דרום אסיה. באזורים מסוימים הסמברים נמנעים מאזורים דלי צמחייה ואת תפקידם האקולוגי ממלאים איילי הצ'יטאל ואיילים קטנים מהמין מונטיאק מצוי הסובלניים יותר. במהלך חיפושים אחר מזון הזכרים חולפים מדי יום על שטח של כ-1500 דונם, והנקבות על כ-300 דונם.
בהודו, הסמבר נוטה לחיות ביערות צחיחים בגוג'ראט וראג'סטאן, ביערות אורן ואלון למרגלות ההימלאיה, ביערות ירוקי עד בין ההרים של צפון מזרח הודו, וביערות נשירים (לחים ויבשים) בכל רחבי תת-היבשת ההודית. מחוץ להודו הוא נוטה לחיות ביערות ממוזגים, ובטאיוואן ביערות תת-אלפינים. גמישות בית הגידול מקורה בתזונתו הרחבה: בהודו לבדה תועדו כ-130–180 מינים של צמחים הנצרכים על ידי הסמבר, מה גם שהוא אינו בררן במזונו כאיילים אחרים; מלבד זאת הסמבר גם יכול לשנות את תזונתו בהתאם למזון הזמין באותה תקופה. הסמברים חיים בעיקר באזורים נמוכים, ובמקומות כמו מזרח טאיוואן, מיאנמר, ומורדות הרי ההימלאיה הם נמצאים בגבהים של עד 3,500 מטר מעל פני הים.
אקולוגיה עריכה
פעילות והתנהגות עריכה
הסמבר חי בעיקר ביער ומבלה את זמנו באכילת מגוון רחב של צמחייה, הכולל: עשבים, עשבי תיבול, עלים, פירות, צמחי ושרכי מים, (תלוי בבית גידול המקומי); כמו כן הם ניזונים ממגוון רחב של שיחים ועצים. הסמברים הם פריט טרף מועדף על אריות אסייתים וטיגריסים מתת-המינים: הבנגלי, הדרום-סיני, ההודי-סיני המלאי, והסומטרי. בהודו, הסמבר מהווה כמעט 60% מתזונתו של ה טיגריס הבנגלי; במקרים מסוימים, טיגריס זה אף מסוגל לחקות את קריאתו של הסמבר כדי לגרום לו להתקרב למארב. תנינים גדולים מהמינים תנין הביצות ותנין הים צדים מדי פעם גם סמברים בוגרים, ואילו נמרים ודהולים יצודו בעיקר סמברים צעירים או חולניים, אף על פי שהם מסוגלים לתקוף גם בוגרים בריאים.
הסמברים פעילים בכל שעות היממה, ושיא פעילותם הוא בלילה או שעות הדמדומים והזריחה. זכרים חיים לבד במשך רוב השנה, ונקבות חיות בעדרים קטנים של עד 16 פרטים; באזורים מסוימים, עדר ממוצע מורכב משלוש או ארבעה פרטים בלבד, בדרך כלל בהיקף של נקבה בוגרת אחת, ואחרות צעירות יותר; עם זאת לעיתים קרובות מתאספים מספר עדרים בסמוך למים ואז מספרם מגיע אף למאות פרטים. בהודו בשטחי המרעה ניתן לראות עדרי סמבר רועים לצד תאואים אסייתים, גאורים, קרנפים הודים, חזירי בר, איילי צ'יטאל ועוד.
כמו רוב האיילים, הסמבר בדרך כלל שקט אף על פי שכל הבוגרים יכולים לשאוג או לעשות קולות קצרים בקול גבוה כאשר הם מבוהלים. כמו כן הם מתקשרים באמצעות בלוטות הריח ברגל.
הזכרים נוהגים להתפלש ולחפור עם קרניהם באדמה ספוגה בצואה, ולאחר מכן למרוח על גזעי עצים. הסמברים נעמדים על רגלייהם האחוריות באופן שכיח יותר משאר האיילים, אם כדי לאכול ואם כדי לסמן את ענפי העץ שמעליהם בקרניהם. למרות חוסר הקרניים של הנקבות, הם מגינות על צאצאיהם בהצלחה מפני טורפים, דבר חריג יחסית בקרב האיילים. כאשר הסמבר מותקף על ידי דהולים, כלבי ציד, או כלבי בית, הוא יוריד את ראשו, יזקוף את רעמתו ויכה בכלבים. הסמברים מעדיפים לתקוף את הטורפים הקטנים במים רדודים, הן בשל גובהם והן בשל העובדה שהם שחיינים טובים. מספר סמברים עלולים ליצור מערך הגנה צמוד ולרדוף ולהכות ביחד בכלבים מה שיגרום להם מהר יותר לסגת. כאשר הסמבר חש בסכנה הוא ירים את זנבו ואחת מרגליו ויכה בחוזק בקרקע או במים, לעיתים תוך כדי השמעת קול המזכיר נביחה, ובכך יזהיר את בעלי החיים האחרים בסביבה.
רבייה ומחזור חיים עריכה
הסמברים מתרבים בעיקר בעונת הגשמים אף על פי שהם יכולים להתרבות כל השנה. הייחום נמשך כ-18 ימים, ובהם הזכר מסמן שטח שממנו הוא מושך נקבות סמוכות, אך בניגוד לאיילים אחרים הוא אינו אוסף הרמון. הזכר מתפלש לעיתים קרובות בבוץ, ייתכן כדי להדגיש את צבע הפרווה שלו, שבדרך כלל כהה יותר מזה של נקבות. אף על פי שהסמברים משמיעים שאגות ונביחות רמות, כאשר הם מיוחמים על פי רוב הם אינם קולנים. זכר דומיננטי גדול המגן על שטחו יהיה מוקף לפעמים על ידי מספר זכרים קטנים יותר, שיעזרו לו להביס בהצלחה יריבים אחרים. בקרבות בין זכרי הסמבר הם נועלים את הקרניים ודוחפים אחד את השני בדומה לאיילים אחרים, אבל באופן ייחודי להם, הם לפעמים נעמדים על רגליהם האחוריות ומתנגשים כלפי מטה על היריב באופן המזכיר קרבות של יעלים ואנטילופות. כאשר הנקבות נלחמות ביניהן, אף הן נעמדות על רגליהן האחוריות, ומשתמשות ברגליים הקדמיות כדי להכות אחת את השנייה בראש.
ההריון של הנקבה נמשך בסביבות שמונה חודשים (לפי מספר מחקרים הוא עשוי להיות ארוך יותר), לאחריהם נולד בדרך כלל רק עופר אחד במשקל 5–8 ק"ג (ב-2% מהלידות דווחו תאומים); העופרים נולדים ללא נקודות, אם כי בתת-מין מסוים יש נקודות שנעלמות זמן קצר לאחר הלידה. העופר מתחיל לאכול מזון מוצק לאחר 5 עד 14 ימים, ולהעלות גרה לאחר חודש; בסביבות 3–5 שנים העופרים מגיעים לבגרות.
תוחלת חייו של אייל הסמבר בשבי עד 28 שנים, ואילו בטבע סביר להניח שהיא אינה יותר מ-12 שנים.
מצב שימור עריכה
מצב שימורו של הסמבר מוגדר כ- פגיע (VU) על ידי IUCN בשל ירידה דרמטית של האוכלוסייה במדינות רבות בתפוצה שלו. ירידות אלה משתנות בחומרתן בין האזורים, ומקומות מסוימים אף עוברות את סף הפגיע. בסביבות 24–30 השנים האחרונות, הסמבר ירד בדרום-מזרח אסיה (וייטנאם, לאוס, תאילנד, קמבודיה, מיאנמר, מלזיה), בנגלדש, וייתכן כי גם בבורנאו וסומטרה בכ־50%. שיעור הירידה הכולל בהודו פחות בהרבה, בהתחשב בנוכחות של אוכלוסיות גדולות במספר לא מבוטל של אזורים מוגנים ומאובטחים היטב. מחוץ לאזורים המוגנים או המוגנים פחות בהודו, ובסין, סרי לנקה, ונפאל, הסמבר ירד בכ-30%. הסיבות העיקריות הן ציד (הנובע מביקוש לבשר, לפוחלץ, או לקרניו המשמשות את הרפואה הסינית) והרס היערות לעצים, שטחי מרעה או בניית יישובים. מגמות נוכחיות של שיווק בשר וקרניי איילים בדרום-מזרח אסיה ובסין נמצאות אף הן בעליה, ומאיצות את ציד הסמבר.
נכון להיום מגמת האוכלוסייה במדינות הודו, נפאל, בהוטן, סרי-לנקה, ואינדונזיה, יציבה; בטאיוואן בעליה. בסין, מיאנמר, תאילנד, וייטנאם, ומלזיה, בירידה; ובבנגלדש, לאוס, וקמבודיה בירידה חמורה. המגמה בברוניי אינה ידועה כרגע.
להלן נתוני IUCN על תפוצת הסמבר במדינות הנזכרות, הכוללים אזורי שימור בולטים, צפיפויות אוכלוסייה, מאמצי שימור ועוד:
הודו: אף על פי שהסמבר נפוץ באופן נרחב בסוגי בתי גידול רבים, ואוכלוסיות גדולות מצויות באזורים מוגנים ומאובטחים היטב, כמו גם 208 אזורים מוגנים שבהם הוא מצוי, הוא אינו נפוץ כבעבר. צפיפות האוכלסייה בהודו היא בסביבות 1–10 סמברים לקמ"ר בתוך אזור מוגן, ובהתאם לרמות השונות של יעילות ההגנה: ב"שמורת הטיגריס באדרא", 0.89-0.23 לקמ"ר; יער נשיר לח ב"פארק הלאומי קאנאה", 1.5 סמברים לקמ"ר; יער נשיר יבש צחיח למחצה בשמורת הטבע יער בגיר, שני סמברים לקמ"ר; יער נשיר יבש במלגאט, 2.7 סמברים לקמ"ר; יער נשיר יבש בטאדובא-אנדארי, 3.3 סמברים לקמ"ר; יער נשיר לח בנאג'ארהול, 5.5 סמברים לקמ"ר; יער נשיר יבש ב"פארק הלאומי באנדיפור", 5.6 סמברים לקמ"ר; יער נשיר יבש במהרשטרה, 5.9 סמברים לקמ"ר; יער נשיר יבש ב"פארק הלאומי פרדש", 9.6 סמברים לקמ"ר; ויער נשיר יבש צחיח למחצה בראנטאמבור, 10.7 סמברים לקמ"ר. סקרים דומים בפארק הלאומי קזירנגה מצאו מעט מדי סמברים מכדי להעריך את צפיפותם, והדבר נובע כנראה בשל נטיית הסמברים לחיות שם בבדידות ולא בשל חוסר הגנה של הפארק (בהתחשב באוכלוסיות יציבות של איילים אחרים בפארק כגון האייל החזירוני ואייל הברסינגה). מחוץ לאזורים מוגנים, הסמבר קיים במספרים נמוכים מאוד, אם כי עדיין ניתן למצוא מספרים גדולים במקומות בהם בית הגידול בלתי נגיש לאנשים. כפי הנראה הצפיפות של הסמברים ב"שמורת הטיגריס באדרא" הייתה נמוכה ביותר בגלל פעולות בלתי חוקיות ביער, וצפיפותם עולה בהתמדה החל מ-2003 לאחר טיפול הרשויות באזור.
נפאל: האוכלוסייה המוגנת והגדולה ביותר נמצאת בפארק הלאומי ברדיאה. אוכלוסייה זאת נמצאת במצב טוב, וכמו כן אוכלוסיות יציבות נוספות נמצאות ב"שמורת פרסה", בפארק הלאומי צ'יטוואן, וב"שמורת טבע סוקלה פאנטה". מעבר לזה הסמבר ירד במהירות רבה עד שהוא נדיר כיום מחוץ לאזורים מוגנים, שנרשמו בעיקר מדיווחים בודדים ביערות הסמוכים לאזורים מוגנים אלה, ומדרום מזרח נפאל. הסמבר מהווה קורבן לציידים, כנראה בגלל גודלו (המספק יותר בשר, כמו גם פוחלציםמרשימים יותר), ואולי מטבעו הפחות זהיר יחסית; לא ידוע האם הדרישה לקרניי איילים במזרח אסיה היא הדרבון לציד לא חוקי בנפאל.
סרי לנקה: המספרים כנראה ירדו במידה ניכרת באמצעות ציד נרחב במהלך מלחמת האזרחים. ציד לא חוקי מתרחש עדיין באופן נרחב בכל רחבי המדינה, כולל באזורים מוגנים, במיוחד במקומות בהם ריכוזים של פליטים יושבו מחדש.
בנגלדש: הסמבר היה נפוץ באופן נרחב בצפון ובדרום מזרח המדינה, וכן ביערות הררים באזורים שונים בשנתי ה-1960, אך עכשיו רק מעטים מאוד שורדים בדרום מזרח בנגלדש. הסיבה היא אובדן בית גידול ולחץ ציד חמור שהחל משנת 1970, וגרם להם להיעלם מרוב חלקי המדינה.
בהוטן: אין מידע בנוגע למצב הנוכחי (והוא משואר בעיקר על בסיס אזורים הסמוכים למדינה). המספרים ככל הנראה גדולים מספיק כדי להשפיע על מגמת האוכלוסייה העולמית לטובה.
סין: נרשמו הירידות הגדולות ביותר במאה העשרים, והאוכלוסיות פחתו ביותר מ-50% משנת 1978 ועד היום; רשומות מג'יאנגשי מראות כי בשנות 1970–1980 התרחשו הירידות המהירות ביותר. במחוזות מסוימים המספרים התייצבו, ובאזורים מסוימים, במיוחד באי האינאן (שבו אוכלוסיות די קטנות: הגדולה ביותר מכילה כ-100 פרטים) וצפונה במחוז גואנגדונג (שבו יש שמורת הטבע ספציפית למין), המספרים אפילו גדלו בשנים האחרונות. הסמברים עדיין לא התייצבו ב-גוויג'ואו וביונאן. צפונה יותר, במחוזות: פוג'יין, ג'יאנגשי, חונאן, וחוביי, סקר בשנת 2001 מצא כי הסמבר נדיר בהם מאוד וצפיפות האוכלוסייה נמוכה ביותר. סקר בשנת 2008 במקומות אחרים בסין, הראה נוכחות רחבה בסיצ'ואן, בתוספת אוכלוסיות מבודדות במחוזות צ'ינגהאי, המחוז האוטונומי הטיבטי, חונאן וצ'ונגצ'ינג, אם כי סקרים אחרים מטילים ספק בהימצאות סמברים בצ'ינגהאי.
טאיוואן: המספרים והתפוצה הגאוגרפית התצמצמו במהירות על ידי ציד בסביבות 1987. שנתיים לאחר מכן (1989), המצוד אחר הסמבר נאסר לחלוטין, וב-1990 המספרים החלו לגדול מעט. בזכות ההגנה היעילה באזורים המוגנים בטאיוואן, צפיפות האוכלוסייה ביחס לשטח המדינה היא הגבוהה יותר מכל המדינות. במקומות מסוימים בהרים אף מחוץ לאזורים מוגנים הצפיפות עולה על 40 סמברים לקמ"ר, אך מצד שני לכמות כזאת יש השפעה הרסנית על הצמחייה ההררית ובמיוחד שתילי מחטניים. בגובה נמוך לחץ הציד הגבוה מספיק כדי לרסן את הצפיפות שלהם.
מיאנמר (בורמה): הסמבר עדיין בעל תפוצה נרחבת, אבל האוכלוסייה בשלושים השנים האחרונות ירדה ב-50% לפחות וצפויה לרדת עוד אפילו באזורים המוגנים. לדוגמה: בסקרים משנות 1999–2002 הסמבר זוהה ב-12 מתוך 15 מצלמות הפרוסות בשמורות טיגריס מה שהצביע על תפוצה רחבה. לאחר מכן בסביבות 2008, מחלקת השימור של חיות הבר במיאנמר פרסה מצלמות נוספות בסך 21 אזורי מחקר (כולל ה-15 קודם לכן) והסמבר נמצא רק ב-13 מתוכם. יחס נמוך זה עשוי להצביע על הגדלת הכחדות מקומיות של הסמבר.
תאילנד: מספר אזורים מוגנים שומרים על אוכלוסיות סמבר גדולות, כיוון שבהם חיים מספר מועט של אנשים. בחלקים גדולים במדינה הסמבר הוכחד או קרוב מאוד לכך ובכלל זה בתחומים רבים מוגנים, במיוחד בחלק הצפוני שבו רוב הפארקים הם קטנים וללא הגנה מספקת. בסקר נמרים בפארק הלאומי קאנג קראצ'אן, הסמבר תועד במעל 40% ממיקומי מצלמות, וברור שנותר נפוץ שם. התפוצה הרחבה בפארק זה לא פוחתת אף באזורים הסמוכים לכפרים, אף על פי שבהן יש מגוון רחב של שיטות ציד. הסמבר גם נפוץ באופן נרחב בפארק הלאומי קהאו ייאי (Khao Yai), בפארק הלאומי טאהף לאן (Thap Lan), ובאזור הסמוך לאתר המורשת העולמי טהונגיאי-הואי קהא קהאנג (Thungyai Naresuan Wildlife Sanctuary). באזור זה הצפיפות הנוכחית של הסמבר היא כ-2–3 איילים לקמ"ר, ונמצאת אף בעליה.
וייטנאם: בחלקים הצפוניים של המדינה, הסמבר נדיר מאוד או שניצוד מתחומים רבים של בתי גידול. מחקרים שהתבצעו על ידי מצלמות בפארק הלאומי מאט פו, במחוז טא-הו ובמחוז וו קואנג בין שנת 1998 ל-2007 מצאו רק קומץ של סמברים ותושבים מקומיים בתחומים הללו מדווחים על ירידה משמעותית במספרים. בשל מספר לא מבוטל של בעלי חיים נדירים בחלק הצפוני, (ביניהם ניתן למנות את הסאולה, מונטיאק ענק, מונטיאק טרונגסון, אייל אלדי, דוק אדום שוקיים ועוד) מלבד הדיווחים על בעלי חיים חדשים שטרם התגלו באזור, מעמדו של הסמבר בווייטנאם הוא במידה רבה בהתעלמות, והמחסור במידע במסגרת סקרים רבים מודגש מעט בחוות דעת. כמו ביונקים גדולים אחרים, האוכלוסיות הגדולות והמוגנות ביותר נמצאות בחלקים הדרומיים של המדינה. הסמבר עדיין נפוץ בפארק הלאומי קאט טיין, אבל נחשב כלא מצוי בכלל באזורים שבהם היה נפוץ בעבר כגון מחוז דאק לאק בשנת 1997.
לאוס: בעבר הסמבר תואר כנפוץ מאוד ברחבי החלקים המיוערים ב-1940. כעבור כמה עשרות שנים, ב-86% מראיונות עם מקומיים במהלך 1988–1993, המינים עדיין דווחו כנפוצים בכל מלבד באזורים המיושבים ביותר. עם זאת, תצפיות החל מ-1992 ועד 1998 היו נדירות מאוד, ואילו קולות שנשמעו בלילה וסימנים אחרים הצביעו על תפוצה רחבה, מה שהראה את תחילת המצב הירוד שמאז ועד היום רק החריף. אזור יוצא דופן בהקשר לכך הוא "אזור השימור נאם איט-פאהו לואי" (Nam Et-Phou Louey) הממוקם במחוזות: לואנג פרבאנג, חופואן, וסיינקהואנג, שבו עדיין נמצאים מלבד הסמברים גם מספרים גדולים יציבים של גאורים, טיגריסים, נמרים, נמרים ערפילים, חתולים זהובים, חתולים משוישים דהולים, פילים ועוד. מספר אזורים כגון רמת בולאוון (שבמחוז צ'אמפסאק), הרי טרונג-סון, ואזור השימור הסמוך שברמת נאקאי (במחוזות קאמואן ובוליקמסאי) שהחזיקו אף הם סמברים בצפיפות גבוהה יחסית באמצע 1990, הראו ירידה גדולה בסביבות 2004–2007. באזור השימור שברמת נאקאי הסמברים לא נצפו במצלמות אפילו פעם אחת במהלך 2006–2007 מה שהוביל להשערות כי נכחדו שם, ואילו לאחר מכן נצפו שוב בכמה חלקים של האזור המוגן; לא ברור האם מיקום המצלמות (לדוגמה, התמקדות במדרונות ההרים ולא בתחתית העמק) היה הגורם העיקרי לחוסר תצלומים. כיום "רמת נאקאי" עדיין שומרת על מספרים ראויים לציון ביחס לשאר חלקי לאוס, אך גם שם יש סימנים לירידה. באופן מפתיע, בהתחשב בסמיכות לסין ולווייטנאם, אוכלוסייה של סמבר משגשגת בהתמדה במחוז פונגסאלי בצפון מזרח לאוס החל משנות 2004\2005.
קמבודיה: הסמבר עדיין נפוץ, אף על פי שניצוד בכבדות על ידי ציידים ומקומיים ורוב האוכלוסיות מאוד נרדפות עכשיו. על פי דברי סוקר משנת 2001 "הסמבר נראה עדיין נפוץ באזורים מסוימים, אף על פי שמאזורים אחרים נעלם לחלוטין, קשור כנראה ללחץ ציד מקומי ... בקצב הנוכחי של הרדיפה, מין זה עשוי לחוות ירידה חדה בשנים הקרובות". במישור המזרחי של קמבודיה, שבו מצב האוכלוסיות של בעלי חיים רבים בהיר יותר מאשר באזורים אחרים בהודו סין, מספרי הסמבר נראים בבירור נמוכים, כמעט בוודאות כתוצאה מציד ממוקד. פעילויות הגנה בכמה אזורים מקומיים נראה כי יצבה את הירידות, אבל באופן כללי המספרים בכל המדינה נחשבים כנמצאים בירידה מהירה. ירידות אלה הן המהירות ביותר באזור הודו-סין ומצבם גרוע אף יותר מלאוס ווייאטנם, המשקפים היצרפות מהירה של גורמים כלכליים ולוגיסטיים בקמבודיה מאז אמצע 1990.
ברוניי: לא ידוע כרגע מה מצבו של הסמבר במדינה.
מלזיה: הנדירות הנוכחית של הסמבר בחצי האי המלאי בולטת בעיקר בסקרים ובמצלמות - מתוך תשעה אזורים שנסרקו ב"טמנגאור" (במחוז פרק) במהלך 1997–1999 הוא צולם רק באחד מהם, בעוד שבעבר היה היונק הנפוץ והמצולם ביותר שם. בפארק הלאומי "טאמן נגראה" (במחוזות פהנג, טֶרֶנְגָנוּ, וקלנטן) צפיפות האוכלוסייה המשוערת היא 0.20-0.01 לקמ"ר. לא ידוע האם צפיפות זאת היא באופן טבעי או פשוט משום שהסמבר ניצוד שם עד כדי העלמות; בעוד שסוקר מ-1998 דיווח על תפוצה רחבה הרי שסוקר אחר מ-1999 לא צפה כלל בסמברים. הסמבר עדיין נצפה באופן קבוע במצלמות במדינת-ג'וֹהוֹר, אבל נדיר כנראה במדינות אחרות בפדרציה המלזית.
בחלק המלזי של בורנאו הסמבר כבר הושמד או בעל צפיפות נמוכה מאוד בפארק הלאומי גבעות לאמביר, שבסאראוואק. סקר אחר בפארק הלאומי בנטנג-עיי, (אף הוא בסאראוואק) תיעד סמבר רק פעם אחת, ומשקף נדירות גדולה הנובעת מציד אינטנסיבי שהתרחש בעת שהסמברים היו מלקקים מלח. כמה אוכלוסיות גדולות שורדות במספר שמורות טבע במדינת סָבַּאהּ אבל האוכלוסיות באופן כללי פוחתות בהרבה גם בה.
אינדונזיה: ישנן עדויות על תפוצה רחבה בפארקים לאומים שונים באי סומטרה, כגון: בוקיט באריסאן סלאטאן (שבמחוזות: בנגקולו, לאמפונג ודרום סומטרה), גונונג לאוסר (באצ'ה וצפון סומטרה), ו דרך קאמבאס (במחוז לאמפונג), אבל באזורים האלו הוא נצפה לעיתים רחוקות לעומת יונקים אחרים. ב"בוקיט באריסאן סלאטאן", הסמבר היה נפוץ כמעט פי שישה באזורים עם צפיפות אנושית נמוכה, מה שמראה סובלנות נמוכה לנוכחות בני אדם כנראה בשל השפעות הציד. בפארק הלאומי דרך קאמבאס דווח כי האוכלוסייה עדיין יציבה.
בחלק האינדונזי של בורנאו (הקרוי קלימנטאן ומחולק לארבעה מחוזות: דרום, מזרח, מרכז, ומערב) האוכלוסיות יציבות יחסית, בעיקר במזרח קלימנטאן, שהוא כנראה המחוז בעל מספר הפרטים הגדול ביותר מכל מחוזות קלימנטאן; בנפת "פאנג'ם" שבמזרח קלימנטאן, אף ניצודים מדי חודש ברישיון כ-60 סמברים לצורך רפואה מסורתית. באופן כללי באינדונזיה (סומטרה ובורנאו), הסמבר אינו נמצא תחת איום גדול ביחס למלזיה, קמבודיה, וייטנאם ולאוס, אף על פי שיש באיים ביקוש משמעותי לקרניו.
הבאה למדינות אחרות עריכה
הסמברים הובאו למדינות רבות בעיקר לשם ציד שעשוע. אף על פי שתפוצתם באזורים אלה גדולה למדי, הם אינם נכללים במפת התפוצה.
אוסטרליה עריכה
באוסטרליה, ציד הסמבר הוא ספורט פופולרי, ואגודות ציד אוסטרליות מקיימות ביניהם תחרויות על פוחלצי סמבר. בשל מספרם המוגזם הם משפיעים על צמחים מקומיים, ואף יכולים לגרום למיני צמחים להיכחד. הסמברים הוכנסו במקור לוויקטוריה להר סוגארלואף (Sugarloaf) ב-1860 בסמוך לפארק הלאומי קינגלייאק, ואזורים הסמוכים לעיר "טווראדין" (עיר הרחוקה 57 ק"מ ממלבורן) והעיר "באלראט" (105 ק"מ ממלבורן). הסמברים הסתגלו במהירות לאזורי הביצות, ולאחר מכן התפשטו צפונה יותר. שחרור נוסף אירע בחצי האי קובוארג שבטריטוריה הצפונית.
מלבד זאת היו אף ניסיונות נוספים להכניסם לאי טסמניה שלבסוף נחלו כישלון.
התפשטות הסמבר הייתה עדיין יציבה בניו סאות' ויילס ובוויקטוריה, אולם בסביבות 1980 החל גל שחרורים גדול בחופים הדרומיים של ויקטוריה; הסמברים המשיכו להתפשט מזרחה והגיעו עד לפרברים החיצוניים של מלבורן. בשל העדר טורפים מקומיים גדולים הסמברים התרבו בהצלחה, וכיום מספרם נאמד בכ-100,000 פרטים.
בוויקטוריה, איילי סמבר נחשבים כיום כאיום על המגוון הביולוגי בחוק ההגנה על החי והצומח (1988) בשל ההשפעה השלילית שלהם על הצמחייה ובעלי החיים המקומיים. הסמברים ניזונים ממספר צמחים נדירים הנמצאים בסכנת הכחדה, ולמעלה מ-60 מיני צמחים זוהו כנפגעים במישרין או בעקיפין על ידי הסמברים. סמבר זכר בוגר עלול להזיק באופן משמעותי גם לשיחים ועצים, על ידי עקירת שיחים ושבירת ענפים, ולפעמים אף מסוגל להמית עץ או שתיל על ידי קילוף שכבה עבה מהגזע בקרניו הגדולות. הסמברים גם אוכלים שתילים, פירות או זרעים של צמחים רבים, ומלבד זאת הם משאירים סימנים על הצמחייה כדי לסמן את הטריטוריה שלהם.
היחס כיום כלפי הסמברים שנוי במחלוקת; למרבה האירוניה דווקא ארגוני השימור דוגלים בהשמדת הסמברים בשל ההשפעה הסביבתית שלהם, ואילו ארגוני ציד שאחראים במידה רבה להתפוצצות האוכלסין (על ידי שחרור איילים למקומות נוספים), רוצים להגן על אוכלוסיית האיילים בשל הרווח שהם מפיקים מהם. איילי הסמבר עדיין רשומים כמינים מוגנים בוויקטוריה ובניו סאות' ויילס ונדרש רישיון כדי לצודם, בעוד שבקווינסלנד ואוסטרליה המערבית הם הוכרזו כמינים מזיקים וניתן לצוד אותם בכל עת ללא הגבלה. ארגוני שימור הסביבה מעוניינים שהסמברים יוכרזו כמין פולש בכל האזורים, בשל התפוצצות האוכלוסייה וההשפעה השלילית שלהם על המינים מקומיים.
בסביבות 2008–2009 ניצודו בוויקטוריה 35,000 סמברים על ידי ציידים חובבנים - רבים מתוכם בפארקים וגנים לאומיים. מספר זה גדול יחסית, אם כי הוא מהווה פחות מ-40% מהאוכלוסייה הנתונה כל העת בצמיחה.
ניו זילנד ואחרות עריכה
בניו זילנד, איילי סמבר נפוצים בעיקר באזורי חוף ונקיקים בחבל מנוואטו-ונגנאוי, במחוזות: הואווהנואה (Horowhenua District), רנגיטיקי (Rangitikei District), וונגנאוי (Wanganui District). עד לאחרונה הם היו מוגנים, אבל כעת מחלקת השימור של ניו זילנד הסירה את תקנות הציד, ומאפשרת לציידים לצודם ללא הגבלה כדי שהללו לא ידחקו את בעלי החיים המקומיים.
הסמברים לא הצליחו להשתלב בנוף הברזילאי, אך לעומת זאת נקלטו בהצלחה במדינת סנט וינסנט והגרנדינים ובמחוז הכף המערבי בדרום אפריקה.
ארצות הברית עריכה
איילי סמבר הוכנסו לאיי סנט וינסנט שבפלורידה בשנת 1908. אייל נוסף החי על האי באופן טבעי הוא האייל פרדי לבן-הזנב הקטן פי שניים מהסמבר; אולם למרות זאת הסמברים אינם פוגעים בפרדים כיוון שהפרדים מאכלסים את האזורים הגבוהים, ואילו אייל הסמבר נפוץ על פי רוב בשפלות ובביצות. כדי להבטיח שהסמברים לא ידחקו את האיילים הפרדים, היתרי ציד הוצאו מאז 1987 כדי לווסת את האוכלוסייה, ובכל שנה ניתנים בממוצע כ-130 היתרים לציד בן שלושה ימים. האוכלוסייה היציבה של הסמברים באי היא 70–100 פרטים. מלבד זאת איילי הסמבר הובאו גם למדינות טקסס וקליפורניה.
קישורים חיצוניים עריכה
- אייל סמבר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים עריכה