אנצאר
אל-אנצאר (בערבית: الانصار; מילולית: העוזרים/תומכים) הוא מונח איסלאמי המייצג במקור את תושבי ית'רב (כיום אל-מדינה) המוסלמים שסייעו לעדת מאמיניו של מוחמד לאחר הגירתם ממכה בשנת 622. מרבית האנצאר נמנו עם שני שבטים: האוס והח'זרג', ויחד עם המהאג'רון (ראשוני המאמינים המהגרים ממכה) הם מהווים את הצחאבה, קבוצת רעי מוחמד המהווים מקור לתחיקה משפטית ומודל לחיקוי למוסלמים. האנצאר זכורים באדיקותם ובאומץ לבם ובין הבולטים שבהם היו מעת' בן ג'בל, סהל בן סעד וסעד בן עבידה.
מסופר כי עאישה אמרה פעם "ישנם שלושה אנשים מבין האנצאר אשר איש לא עולה עליהם במידות הטובות: סעד אבן מועד, אוסייד בן ח'וצ'ייר, ועבאד בן בשר".[1]
לאחר מות מוחמד הפך המונח אנצאר לכינוי כללי ליחידות הצבא הערביות שפלשו לאזורים הסובבים את חצי האי ערב. האנצאר כבשו את האימפריה הסאסאנית והכו נמרצות את האימפריה הביזנטית. בהדרגה התיישבו חיילות המצב במחנות צבא שהפכו ברבות השנים לערים כמו קהיר, בצרה, כופה ואחרות. האנצאר היו חמושים בכידונים, רמחים, חרבות, קשתות ורכובים על סוסים שהקנו להם יכולות תמרון וניידות גבוהות. האנצאר שימשו לעיתים גם כחיל רגלים. הם היוו את סוג היחידה העיקרית בצבא הח'ליפות עד למאה ה-9, עת הוחלפו בידי חיילים-עבדים זרים המכונים ע'למאן או ממלוכים.
בסוף המאה ה-19 קבוצות מוסלמיות חסידיו של המהדי מוחמד אחמד יצאו לג'האד כנגד חדירת המערב בסודאן וקראו לעצמם האנצאר. השם נמצא בשימוש קבוצות טרור וחמושים אסלאמיות שונות ברחבי העולם המוסלמי, ביניהם ב: אינדונזיה, הודו, פקיסטן, אפגניסטן, עיראק, תימן, סומליה, סודאן, מצרים, אלג'יר, מרוקו וישראל.
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ Mehbooba, at the center of your attention., www.mehbooba.co.uk(הקישור אינו פעיל)
