ויקיפדיה

ג'ודי דין

ג'וֹדִי דין (באנגלית: Jodi Dean ; נולדה ב-9 באפריל 1962) היא פילוסופית וחוקרת מדע המדינה אמריקאית, ופרופסור במחלקה למדעי המדינה במכללות הובארט וויליאם סמית' (אנ') במדינת ניו יורק.[1] דין החזיקה בקתדרת דונלד ר' הארטר למדעי הרוח והחברה מ-2013 עד 2018.[2] דין כיהנה גם כפרופסור למדעי הרוח בפקולטה לפילוסופיה באוניברסיטת ארסמוס ברוטרדם.[3]

ג'ודי דין
Jodi Dean
לידה 9 באפריל 1962 (בת 62)
מקום לימודים אוניברסיטת קולומביה, אוניברסיטת פרינסטון עריכת הנתון בוויקינתונים
מוסדות מכללות הובארט וויליאם סמית' (אנ')
זרם מרקסיזם
עיסוק חוקרת מדע המדינה, תאורטיקן פוליטי עריכת הנתון בוויקינתונים
הושפעה מ קרל מרקס, ולדימיר לנין, ז'אק לאקאן, סלבוי ז'יז'ק
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה עריכה

ב-1984 דין השלימה לימודי תואר ראשון בהיסטוריה מאוניברסיטת פרינסטון. היא השלימה תואר שני, MPhil ודוקטורט מאוניברסיטת קולומביה ב-1992. לפני שהצטרפה למחלקה למדעי המדינה במכללות הובארט וויליאם סמית', היא לימדה באוניברסיטת טקסס בסן אנטוניו.

דין הרצתה באוסטריה, בלגיה, קנדה, קרואטיה, צ'כיה, דנמרק, אקוודור, אנגליה, גרמניה, הונגריה, אירלנד, איטליה, הולנד, נורווגיה, פרו, טורקיה, וויילס. היא הייתה בעבר עורכת שותפה של כתב העת לתיאוריה פוליטית Theory & Event.[4]

דין היא חברה פעילה ב-Party for Socialism and Liberation (אנ').[5]

באפריל 2024 הושעתה מהוראה לאחר שפרסמה מסה המביעה התפעלות מהתקפת חמאס על ישראל בשבעה באוקטובר 2023 [6] [7].

מחקר עריכה

מחקרה של דין משלב בין מחשבה מדינית, לימודי מדיה (אנ') ולימודי מגדר (בעיקר פמניזם של הגל השלישי), תוך שימת דגש על אלמנטים של לניניזם, פסיכואנליזה ותיאוריות פוסטמודרניסטיות מסוימות. דין הציגה תיאוריה של "קפיטליזם תקשורתי" (communicative capitalism), דהיינו המיזוג המקוון של דמוקרטיה וקפיטליזם לכדי מבנה נאו-ליברלי יחיד, שמערער את הדחפים הדמוקרטיים של ההמונים, על ידי הערכת יתר של ביטוי רגשי על פני שיח לוגי.[8]

האופק הקומוניסטי עריכה

בפרקים הראשונים של ספרה "האופק הקומוניסטי" מ-2012, דין סוקרת את הנוף הפוליטי העכשווי, ומציינת את ההתמדה של הרטוריקה האנטי-קומוניסטית יותר מעשרים וחמש שנים לאחר נפילת חומת ברלין.[9] היא טוענת כי קפיטליסטים, שמרנים, ליברלים וסוציאל-דמוקרטים שותפים לדעה שמשטרים קומוניסטיים של המאה ה-20 היו כישלונות בלתי מסויגים, ובכך מגבילים את היקף הדיון סביב חלופות פוליטיות לדמוקרטיה ליברלית ולשווקים חופשיים, שהמיזוג ביניהם מהווה את תפיסת הנאו-ליברליזם של דין. היא טוענת שמכיוון שההיסטוריה של קפיטליזם נתפסת כדינמית וניואנסית, כאשר אנשים חושבים על קפיטליזם הם לא נותינים דין וחשבון מספק עבור מה שהיא מתארת כתוצאות הגרועות ביותר שלו (אבטלה, אי-שוויון כלכלי, היפר-אינפלציה, התחממות עולמית, הברונים השודדים, השפל הגדול או המשבר הכלכלי העולמי ב-2008). לעומת זאת, דין כותבת שההיסטוריה של הקומוניזם אינה נחשבת לדינמית, במקום זאת, יש נרטיב היסטורי קבוע של קומוניזם כביטוי קבוע ומובהק של סמכותנות, גולאג, רעב ואלימות.[10]

דין מונה כמה מאפיינים לאופן הנפוץ בו מוצג הקומוניזם בציבור הרחב. ראשית, דין סבורה כי הקומוניזם נתפס לרוב כשקול למשטר של ברית המועצות; ניסויים קומוניסטיים במזרח אירופה, אסיה, אפריקה או אמריקה הלטינית זוכים לעיתים קרובות למעט תשומת לב. שנית, דין טוענת שההיסטוריה של ברית המועצות שנפרשת על כשבעים שנים, מתמצת בעשרים ושש שנות שלטונו של יוסיף סטלין. שלישית, דין חושבת שהרדוקציה של הקומוניזם לאלימות, הדיכוי הפוליטי והשלטון האוטוריטרי של סטלין כאירועים המייצגים במדויק את הקומוניזם, מתעלמת מהמודרניזציה והתיעוש של כלכלת ברית המועצות ומההצלחותיה, כמו תוכנית החלל הסובייטית, והעלייה היחסית ברמת החיים בכלכלה של החברה החקלאית לשעבר. רביעית, דין סבורה ששנות ברית המועצות המאוחרות והתפרקות ברית המועצות ב-1991 היו תוצאה של הנוקשות הפוליטית והכלכלית של סטלין וממשיכיו עד שהחל מיכאיל גורבצ'וב בגלאסנוסט ובפרסטרויקה. כלומר, לדעת דין, ההיסטוריה של הסטליניזם הופכת לבסיס שעליו מושתקים דיונים סביב חלופות לקפיטליזם. לבסוף, דין טוענת שהסטליניזם נתפס כהוכחה לכך שהקומוניזם אינו יכול לעבוד בפועל, משום שכל ערעור על הסטטוס קוו הפוליטי יגרום בהכרח לטיהורים ואלימות.[10]

ביבליוגרפיה חלקית עריכה

ספרים עריכה

  • Solidarity of Strangers: Feminism after Identity Politics (University of California Press 1996)[11]
  • Feminism and the New Democracy: Resisting the Political (editor, Sage 1997)[12]
  • Aliens in America: Conspiracy Cultures from Outerspace to Cyberspace (Cornell University Press 1998)[13]
  • Political Theory and Cultural Studies (editor, Cornell University Press 2000)
  • Publicity's Secret: How Technoculture Capitalizes on Democracy (Cornell University Press 2002)[14]
  • Empire's New Clothes: Reading Hardt and Negri (co-editor with Paul A. Passavant, Routledge 2004)
  • Žižek's Politics (Routledge 2006)[15]
  • Reformatting Politics: Information Technology and Global Civil Society (co-editor with Geert Lovink and Jon Anderson, Routledge 2006)
  • Democracy and Other Neoliberal Fantasies (Duke University Press 2009)[16]
  • Blog Theory (Cambridge: Polity Press, 2010) ISBN 9780745649702[17]
  • The Communist Horizon (London & New York: Verso Books, 2012)[18] ISBN 9781786635525
  • Crowds and Party (London & New York: Verso Books, 2016)[19] ISBN 9781781687062
  • Comrade – An Essay on Political Belonging (London & New York: Verso Books, 2019)[20] ISBN 9781788735018
  • Organize, Fight, Win: Black Communist Women’s Political Writing, edited by Jodi Dean and Charisse Burden-Stelly (London & New York: Verso Books, 2022) ISBN 9781839764974

מאמרים עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא ג'ודי דין בוויקישיתוף
הרצאות

הערות שוליים עריכה

  1. ^ "Academics". hws.edu. נבדק ב-26 באוקטובר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ "Endowed Professor Spotlight: Jodi Dean". The HWS Update. Hobart and William Smith Colleges. 20 בדצמבר 2018. נבדק ב-16 באוגוסט 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  3. ^ "Politics without Politics".
  4. ^ "The Johns Hopkins University Press – Theory & Event". jhu.edu. Johns Hopkins University Press. אורכב מ-המקור ב-4 במרץ 2016. נבדק ב-26 באוקטובר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  5. ^ "Jodi Dean – Crowds and Party – Rock Salted". נבדק ב-25 ביוני 2020. {{cite web}}: (עזרה)
  6. ^ Palestine speaks for everyone
  7. ^ Israel-Palestine war: US professor placed on leave for describing 7 October attacks as ‘exhilarating’
  8. ^ "AEJMC". aejmc.org. Association for Education in Journalism and Mass Communication. נבדק ב-26 באוקטובר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  9. ^ Jodi Dean (2012). The Communist Horizon. New York: Verso.
  10. ^ 1 2 Jule Ehms (March 9, 2014). "The Communist Horizon". Marx & Philosophy Society. Retrieved October 29, 2018.
  11. ^ "Solidarity of Strangers". cdlib.org. נבדק ב-26 באוקטובר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ "Feminism and the New Democracy: Resisting the Political". sagepub.com. אורכב מ-המקור ב-13 בינואר 2015. נבדק ב-13 בינואר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  13. ^ "Aliens in America". cornell.edu. נבדק ב-26 באוקטובר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  14. ^ "Publicity's Secret". cornell.edu. נבדק ב-26 באוקטובר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  15. ^ "Zizek's Politics". routledge.com. 14 באוגוסט 2006. נבדק ב-26 באוקטובר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  16. ^ "Duke University Press". dukeupress.edu. אורכב מ-המקור ב-17 ביולי 2012. נבדק ב-26 באוקטובר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  17. ^ Dean, Jodi (30 באוגוסט 2010). Blog Theory: Feedback and Capture in the Circuits of Drive: Jodi Dean: 9780745649702: Amazon.com: Books. ISBN 978-0745649702. {{cite book}}: (עזרה)
  18. ^ "VersoBooks.com". נבדק ב-26 באוקטובר 2015. {{cite web}}: (עזרה)
  19. ^ "VersoBooks.com". נבדק ב-18 במרץ 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  20. ^ "VersoBooks.com". נבדק ב-3 בנובמבר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=ג%27ודי_דין&oldid=38457673"