הגל השני של הפמיניזם
הגל השני של הפמיניזם מתייחס לתקופה של פעילות פמיניסיטית שנמשכה לאורך שנות ה-60 עד לסוף שנות ה-80 ברחבי העולם.
בעוד הגל הראשון של הפמיניזם, שהתרחש במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, התמקד בהיבט החוקי של זכויות האישה (זכות הצבעה לנשים, זכות הקניין), בגל השני הורחב העיסוק למגוון תחומי חיים, כגון מיניות, משפחה, עבודה, ואי-שוויון בחוק ודה-פקטו.
הגל השני של הפמיניזם הביא לשינויים משמעותיים בתרבות המערבית, כגון חקיקה נגד אונס בנישואים, הקמת מקלטים לנשים, שינויים בחוקי משמורת ילדים וחוקי גירושין, שאיפה לשוויון, ואינטגרציה משמעותית יותר של נשים במקומות העבודה ובפעילויות ספורט.
רקע עריכה
בתרבות המערבית, שנות ה-50 התאפיינו בניגודים בולטים בחיי המשפחה: מצד אחד, תופעת ה"בייבי בום" והנישואים המוקדמים (ב-1958 נישאו יותר בנות בגילאים 15-19 מאשר בכל קבוצת גיל אחרת) אילצו נשים רבות להישאר בבית כדי לגדל את ילדיהן. מצד שני, אורח החיים הצרכני שהתפתח גרם להגדלה משמעותית בהוצאות הכספיות, דבר שעודד לנשים רבות לצאת לעבודה כדי להרוויח הכנסה שנייה. תוך עשרים שנים (מ-1940 ועד 1960) הוכפל מספר הנשים הנשואות העובדות מחוץ לבית. עם זאת, נתונים אלו לא הוזכרו באמצעי התקשורת; העיתונים והפרסומות המשיכו להציג את דמות האישה כעקרת בית שכל חייה סובבים סביב בעלה וילדיה. גם אחוזי הגירושים ועבריינות הנוער שעלו באופן משמעותי במהלך שנות ה-50 לא השפיעו על כלי התקשורת ומערכות החינוך.
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל פמיניזם | ||
מצב זה החל להשתנות בין השאר בעקבות פעילותה של הסופרת והפילוסופית הצרפתייה סימון דה-בובואר; ספרה "המין השני" התפרסם ב-1949 בצרפת (וב-1952 בארצות הברית) וגרם להד חברתי ותקשורתי ברחבי העולם. בספרה טוענת דה-בובואר ש"אישה אינה נולדת אישה, אלא נהיית אישה" - אישה לא נולדת עם תכונות "נשיות" (כגון צניעות, כניעות ועדינות), אלא הופכת לכזאת בשל החינוך והתרבות של העולם הגברי. עוד טענה דה-בובואר שהשלטון הפטריארכלי אינו "טבעי", אלא תוצאה של כוחות חברתיים ושל כפייה מגדרית, וכי כיום בחברה האישה מוגדרת לעומת הגבר ולא כישות נפרדת ועצמאית.
ספרה של דה-בובואר נחל הצלחה ונחשב עד היום כאחד מספרי היסוד בנושא מעמד האישה. דה-בובואר עצמה, שמעולם לא התחתנה ולא ילדה ילדים, הפכה לסמל של אישה עצמאית הקובעת לעצמה את גורלה.
התנועה הליברלית עריכה
בשנת 1963 יצא "המסתורין הנשי", ספרה של בטי פרידן, עיתונאית ואם לשלושה ילדים. הספר העלה בגלוי את הטענה כי יש תחושת החמצה וייאוש שחשות נשים רבות ברחבי העולם. פרידן טענה שתחושה זו לא נובעת מכישלון אישי, כי אם מתופעה חברתית הנובעת ממודל "רצוי" של אישה כפי שמוצג בתקשורת ובמערכת החינוך. היא כתבה בספרה:
במשך שנים רבות הייתה הבעיה לא מדוברת, קבורה במחשבתן של הנשים האמריקאיות... כל אחת פחדה לשאול אפילו את עצמה - בזמן שסידרה את המיטות, עשתה קניות, התאימה כיסויים לרהיטים, אכלה סנדוויצ'ים עם ילדיה, הסיעה אותם לצופים, שכבה בלילה ליד בעלה - את השאלה הפשוטה: האם זה הכל?
— בטי פרידן, התעלומה הנשית
אחד מההישגים החשובים של הארגונים הפמיניסטים היה הקמתה של הוועדה לשוויון זכויות בתעסוקה (EEOC) בארצות הברית. הוועדה שימשה ככתובת לתלונות של נשים על אפליה על רקע מיני במקומות העבודה. עם זאת, הוועדה לא הוסמכה להעניש או לתבוע את המפלים לרעה, ולכן, למרות שהוגשו אלפי תביעות כבר בשנים הראשונות לקיומה, לא עשתה הוועדה דבר מלבד לשמש אוזן קשבת. רק בשנת 1972, אחרי לחץ מצד הנשים, החלה הוועדה לפעול ורשמה הישגים רבים.
אחרי תסיסה רבה במשך מספר שנים, פרצה המהפכה ב-1966. בשנה זו הקימה בטי פרידן את "הארגון הלאומי לנשים" (NOW). מטרתו של הארגון, שהחל עם 300 חברות והגיע ל-1,200 תוך שנה אחת בלבד, הייתה "להביא את הנשים להשתתפות מלאה בחברה האמריקנית תוך מימוש כל הזכויות והחובות הנובעות מהיותן שותפות שוות לגברים". הארגון אף כתב סעיף על "זכותה של האישה לבחור ולשלוט בהריונות שלה" - כלומר נגישות לאמצעי מניעה והפלות, נושא שנוי במחלוקת בחברה האמריקאית. הארגון קיים משמרות מחאה והפגנות בעד אכיפת החוק האוסר על אפליה מינית בעבודה, ודאג לחינוך והטפה לזכויות האישה.
"הארגון הלאומי לנשים" ייצג את הזרם הליברלי של הפמיניזם. הזרם הליברלי דגל בשוויון זכויות בין נשים לגברים, ושם דגש על תיקון האפליה החברתית כלפי נשים וביעור העמדות הסקסיסטיות והדעות הקדומות שרווחו בשנים אלו.
התנועה הרדיקלית עריכה
הזרם השני הבולט ב"גל השני של הפמיניזם" היה הפמיניזם הרדיקלי. זרם זה מיקד את עיקר מאבקו בשליטה הגברית, ובייחוד בתא המשפחתי - נשות הזרם הרדיקלי האמינו שהתא המשפחתי הוא מיקרוקוסמוס של החברה כולה, ולכן רצו לשנות את התפקידים המקובעים של בני המשפחה, בתקווה שכך ישתנו יחסי הכוחות בין המינים בחברה כולה.
הבדל נוסף בין הפמיניזם הליברלי לרדיקלי היה בהגדרות ובמילים: בעוד הפמיניזם הליברלי דיבר על "אפליה" לעומת "שוויון", התבטאו הפמיניסטיות הרדיקליות במילים קיצוניות יותר ודיברו על "דיכוי" ו"שחרור". מילים אלו מייצגות עמדה שרואה בתעמולה וההסתה נגד הנשים כדיכוי מכוון של הגברים, שרצונם להמשיך ולשלוט בעולם.
רוב נשות הזרם הרדיקלי, כמו גם חלק נרחב מבנות הזרם הליברלי, היו פעילות עד אמצע שנות ה-60 בתנועות לזכויות האזרח ובארגוני שלום; אלא שגם שם נתקלו הנשים באפליה על רקע מינן, כאשר נשלחו לבצע תפקידים "נשיים" (כתיבת הודעות, הדפסת מנשרים והכנת קפה), ולא נתנו להן לשאת דברים בוועידות של התנועות. כאשר ניסו הנשים בארגון "סטודנטים למען חברה דמוקרטית", למשל, לדבר על מעמדן של הנשים בתוך התנועה, הן נתקלו בצעקות משפילות, קללות ואף ביטויים גסים. שולמית פיירסטון הקנדית ממוצא יהודי, הייתה חברה בארגון שמאל המטיף לשלום, ולאחר שתי ועידות בהן ספגה דחייה כשניסתה לדבר, הקימה תנועה פמיניסטית לנשות ארגוני השמאל. כמו כן הוציאה פיירסטון ספר פמיניסטי ידוע, "הדיאלקטיקה של המין: הטענה בעד מהפכה פמיניסטית" ב-1970.
קבוצות של נשים פמיניסטיות רדיקליות נהגו בתקופה זו להתאסף, לדבר על מצבן ולתכנן את צעדיהן העתידיים. שיחות אלו הפכו לפופולריות מאוד, ונשים רבות נחשפו לדעותיהן של התנועות הרדיקליות דרכן. משיחות אלו הבינו הנשים כי הבעיות האישיות שלהן הן בעיות משותפות, ולכן, טענו הרדיקליות, על הנשים לשתף זו את זו בצרותיהן, כדי להשתחרר מרגשות התסכול והאשמה שמכרסמות בהן. הן טענו כי הגברים לא יוותרו על עמדות המפתח בהן הם מחזיקים, ולכן אין לראותם כבני ברית אפשריים, אלא כחלק מהבעיה, ואף כאויבים. מתוך תנועה זו נולדו זרמים של פמיניזם בדלני, וכן לסביות פוליטית. זאת בניגוד לזרם הליברלי, שראה בגברים כבני ברית ושמח לצרפם לארגון; פרידן חששה שהאידאולוגיה של שנאת גברים ולוחמה מינית תמנע מנשים רבות להצטרף לארגונה, ולכן שיוותה לארגונה מראה שמרני יותר, ואף גרמה להדרה של נשים להט"ביות מתוכה.
בשנת 1968 התקיימה הפגנה של כ-200 פמיניסטיות רדיקליות, רבות מהן מהקבוצה "נשים רדיקליות בניו יורק" (New York Radical Women) נגד תחרות "מיס אמריקה", בה הן טענו כי "נשים הן בני-אדם, לא חיות", ו"האם מייק-אפ יכול להסתיר את פצעי הדיכוי?". המפגינות הציבו פח אשפה שזכה לתואר "פח האשפה של החירות", וזרקו אליו כל דבר הנחשב לסממן נשי - נעלי עקב, גיליונות של הירחון הפורנוגרפי "פלייבוי", מטליות כלים, מחוכים וחזיות. ההפגנה יצרה הד תקשורתי, סוקרה בהרחבה בעיתונות, ואף זכתה לכותרת "הנשים המשוחררות שורפות חזיות".
באותה שנה קם גם הארגון W.I.T.C.H, שבשל ראשי התיבות נודעה בשם "מכשפה". חברות המכשפה ארגנו טקסים והפגנות שנויים במחלוקת, כגון מסע הלוויה לקבירת "הנשיות המסורתית", וקבלת פנים לנשים שהגיעו ליריד הכלות בניו יורק בשירת "הנה באה השפחה" (במקום "הנה באה הכלה" המסורתי).
המהפכה ברחבי העולם עריכה
המהפכה הפמיניסטית התרחשה גם מחוץ לארצות הברית בתקופה זו. בבריטניה התרחשו ב-1968 עשרות שביתות במפעלים תחת הסיסמה "שכר שווה תמורת עבודה שווה". שנה אחר כך, ב-1969, מילאו אלפי נשים את כיכר טרפלגר בלונדון וקיימו את אחת ההפגנות הגדולות בתולדות המהפכה הפמיניסטית. בצרפת הוקמה ב-1968 קבוצת הנשים "נשי-גברי-עתיד" הרדיקלית, שעסקה ביחסים בין המינים.
הגל השני של המהפכה הפמיניסטית שהחלה בשנות ה-60 נמשך כ-20 שנה, ובו נאבקו הנשים לשינוי מעמד האישה בתוך המשפחה והתעמולה נגד הנשים. הגל השני הגביר את המודעות בעולם לגבי דיכוין של נשים, ותרם למגמת השינוי בחלוקת התפקידים בתוך התא המשפחתי, כאשר נשים החלו לתפקד גם כמפרנסות במסגרת המשפחה.
