ונוס עולה מהים
ונוס עולה מהים (ונוס אנדיומדה) הוא אחד מהייצוגים האיקוניים של האלה ונוס (אפרודיטה), שהתפרסמה בציור אהוב מאוד על ידי אפלס שצויר במאה הרביעית לספירה. הציור אבד אך תיאור שלו קיים ב"תולדות הטבע" מאת פליניוס הזקן[1] שם מוזכר שהצייר אפלס העסיק את קמפספה, פילגשו של אלכסנדר הגדול, כמודל שלו. לפי אתנאיוס,[2] הרעיון של ונוס עולה מהים נתן השראה לפרינה, שבתקופת החגים של האלאוסיניה והפוסידוניה, שחתה לעיתים קרובות עירומה בים. קונכיית צדפה, שנמצאת לעיתים קרובות בייצוגים של ונוס עולה מהים, היא סמל של הפות הנשי.
.JPG)
הנושא מעולם לא נעלם לחלוטין באמנות המערבית, והתחדש מאוד בתקופת הרנסאנס האיטלקי, עם חיזוקים נוספים בתקופת הבארוק וברוקוקו, ובציור האקדמי של סוף המאה ה-19. לפחות דמות נשית עירומה אחת דרושה כדי לעסוק בנושא, מה שתרם לפופולריות שלו.
ימי קדם עריכה
על פי המיתולוגיה היוונית, אפרודיטה נולדה כאישה בוגרת מהים ליד פאפוס בקפריסין, מה שחידש תמיד את בתוליה. לעיתים קרובות חוזר מוטיב של האלה שסוחטת את שערה. הנושא חזר על עצמו לעיתים קרובות בעת העתיקה, ייצוג פיסולי מהמאה הרביעית מווילה גאלו-רומית באקוויטניה (מוזיאון הלובר) מעיד על המשך קיומו של המוטיב בשלהי העת העתיקה.
ציורו של אפלס נוצר עבור מקדש אסקלפיוס בקוס, ממנו נלקח לרומא על ידי אוגוסטוס כתשלום מס, והוצב במקדש הקיסר. בתקופת נירון, בגלל מצבו הרעוע, הוא הוחלף בעותק של הצייר דורותאוס. פליניוס הזקן, המתאר בפירוט את ציוריו הטובים ביותר של אפלס, ציין: "ונוס המגיחה מהים, שהוקדש על ידי אוגוסטוס המנוח לזיכרון מבורך במקדשו של יוליוס קיסר אביו [המאמץ], אשר נקרא 'האנדיומדה', זכה לשבחים בכתבים יווניים כמו יצירות אחרות, שנכבשו על ידי הזמן אך תהילתם לא התעמעמה."[3]
דמותה של ונוס העולה מן הים היא אחת התמונות הבודדות ששרדו במערב אירופה, ללא שינוי מהותי מהופעתה הקלאסית, מהעת העתיקה ועד לשיא ימי הביניים.
-
ונוס עולה מהים, ציור קיר מפומפיי
הרנסאנס ואילך עריכה
מתוך רצונם של אמני הרנסאנס הקוראים את פליניוס הזקן לחקות את אפלס, ואם אפשר, להתעלות עליו, ונוס העולה מן הים כנושא לציור ופיסול עלתה שוב במאה ה-15: מלבד היצירה המפורסמת של בוטיצ'לי "הולדת ונוס" (גלריית אופיצי, פירנצה), יצירה מוקדמת נוספת היא התבליט של אנטוניו לומברדו מבית וילטון (מוזיאון ויקטוריה ואלברט).
יצירה נוספת של טיציאן, מ-1520, שהייתה השאלה לטווח ארוך על ידי הדוכס מסאת'רלנד, נקנתה על ידי הגלריה הלאומית של סקוטלנד ב-2003. היא מתארת את ונוס עומדת בים, סוחטת את שערה. הקונכייה ביצירה היא סמלית בלבד, כיוון שהיא אינה מקיימת אינטראקציה עם ונוס. הפסל של ג'אמבולוניה הוא גם דמות בודדת שסוחטת את שערה.
הנושא היה פופולרי בקרב ציירי הבארוק והרוקוקו, שהרכיבו קבוצות גדולות סביב האלה ונוס: כרובים, נימפות ים, סוסוני ים וטריטונים. ניתן לכנות אותם גם ניצחון ונוס, והושפעו כנראה על ידי "ניצחון גלתיאה" של רפאל (בערך 1514). ציור זה החליף את הציור של בוטיצ'לי, כבעל ההשפעה הדומיננטית על ציורי הנושא עד סוף המאה ה-19. ציורים ברוח זו כוללים את אלה של ניקולא פוסן (1635–1636, פילדלפיה), סבסטיאנו ריצ'י (בערך 1713, מוזיאון גטי), פייר-ז'אק קאז'ס, פרנסואה בושה (1740, סטוקהולם, ומוזיאון ארמיטאז' ב-1743 לערך). לקורנליס דה פוס יש ציור מקורי ופחות רשמי במוזיאון הפראדו.
פסלי הרוקוקו על הנושא היו עטופים בצניעות על הירכיים, אבל עירום נועז יותר פנה לפטרונים גברים מהמאה התשע-עשרה. תאודור שאסריאו עסק בנושא ב-1835; הוא חזר על מחוות סחיטת השיער ביצירתו המפורסמת ביותר "הטואלט של אסתר" (1841). הציור "ונוס עולה מהים" של ז'אן-אוגוסט-דומיניק אנגר, שהושלם לאחר שנים רבות בשנת 1848, הוא אחת היצירות המפורסמות ביותר של הצייר (מוזיאון קונדה).
הציור "הולדת ונוס" של אלכסנדר קבנל הוצג בסלון פריז בשנת 1863, ונקנה על ידי נפוליאון השלישי לאוסף האישי שלו.
נושא פופולרי כל כך, עם רמיזות של ארוטיקה המוצדקות בהקשר המיתולוגי שלו, היה בשל לדקונסטרוקציה מודרניסטית; בשנת 1870 ארתור רמבו עורר את דמותה של קלרה ונוס (ונוס מפורסמת) עם פגמים אנושיים מדי (deficits) בשיר סרדוני שהכניס את הצלוליט לספרות הגבוהה.
הציור "הולדת ונוס", מאת ויליאם אדולף בוגרו (1879), מדמיין מחדש את ההרכב של מסורת רפאל ופוסין, המשקף את הפופולריות המתמשכת של הנושא בקרב הציירים האקדמיים של סוף המאה ה-19. הוא הוצג בסלון פריז של 1879, ונקנה עבור מוזיאון לוקסמבורג. דמותה העירומה של ונוס תופסת את מרכז הקומפוזיציה, כשסביבה נאספים מעריצים רבים.
פבלו פיקאסו שיחזר את דמותה של ונוס העולה מהים כדמות המרכזית של ציורו המכונן "העלמות מאביניון" (1907), דקונסטרוקציה מודרניסטית של האייקון, ואחת מיצירות האמנות הבסיסיות של הקוביזם.
ונוס העולה מהים הציעה נושא טבעי למזרקה: לגלריה הלאומית לאמנות בוושינגטון הבירה יש פסל ברונזה בגודל טבעי בדמותה, כך שמים משיערה של ונוס מטפטפים על הפסל, שעוצב על ידי חסיד קרוב של ג'אמבולוניה, סוף המאה השש עשרה.
המסע של סיבל ונוס מאנגולה לאיי הודו המערבית עריכה
בשנת 1793 יצר תומאס סטות'ארד תחריט בהשראת רפאל או הבארוק עבור המהדורה השלישית של בריאן אדוארדס "ההיסטוריה, האזרחית והמסחרית של המושבות הבריטיות באיי הודו המערבית". המסע של סיבל ונוס, מאנגולה לאיי הודו המערבית מתארת אישה אפריקאית בתפקיד ונוס. בהשתתפות שמונה מלאכים המנפנפים עליה בנוצות של יען או של טווס, היא אוחזת במושכות בזוג דולפינים שמושכים הלאה אל אמריקה את חצי הקונכייה עליה היא עומדת.[4] קופידון מוצג בשמאל לתמונה בדומה לתיאור של נפטון המניף את דגל בריטניה. מימין נראה טריטון מביט לאחור אל ונוס סיבל וחובק את אחד הדולפינים. הדמות היא בעלת כוח נשי: שרירית, רזה ומעוטרת בשרשרת תכשיטים.
גלריה עריכה
- דוגמאות מאוחרות יותר לייצוגים של ונוס עולה מהים
-
"ונוס העולה מהים", מאת טיציאן (הגלריה הלאומית של סקוטלנד) -
"הולדת ונוס", מאת ויליאם אדולף בוגרו (מוזיאון ד'אורסה, פריז) -
-
"ונוס העולה מהים" מאת ז'אן-אוגוסט-דומיניק אנגר, הושלם בשנת 1848 -
"ונוס העולה מהים" מאת פול מנשיפ, 1927 (גלריה אדיסון לאמנות אמריקאית)
.jpg)
.jpg)
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ פליני הזקן, "תולדות הטבע", xxxv.86–87.
- ^ אתינאוס. Deipnosophistae, xiii.590F.
- ^ Pliny, Historia Naturalis xxxv.91 Venerem exeuntem e mari divus Augustus dicavit in delubro patris Caesaris, quae anadyomene vocatur, versibus Graecis tantopere dum laudatur, aevis victa, sed inlustrata.
- ^ Digital Collections, The New York Public Library. "(still image) The voyage of the Sable Venus, from Angola to the West Indies, (1793)". The New York Public Library, Astor, Lennox, and Tilden Foundation. נבדק ב-5 בדצמבר 2018.
{{cite web}}: (עזרה)