ועידת אוויאן

ועידת אוויאן היא ועידה שהתכנסה בעיר אוויאן (Évian-les-Bains) שבצרפת ב-6 ביולי 1938, לדיון בבעיית הפליטים היהודים ופליטים אחרים, בעיקר, מתנגדי המשטר, שנמלטו משטחי גרמניה הנאצית.[1] רוב המדינות שהשתתפו בוועידה היו מוכנות להמשיך ולקבל פליטים נוספים על פי המכסות הקיימות, אך לא הסכימו להרחיבן. רוב הפליטים היהודים באותה תקופה נקלטו בארצות-הברית, דרום אמריקה, ארץ-ישראל ובריטניה.

הסיבות לכינוסה של הוועידה

ארצות הברית קיבלה עשרות אלפי יהודים שהיגרו מגרמניה הנאצית לשטחה על פי מכסות חוקי ההגירה שלה. זרם המהגרים המתגבר שביקשו להיכנס לארצות הברית יצר לחץ על רוזוולט לשנות את חוקי ההגירה שחוקקו לצורך יציאה מהמשבר הכלכלי ולהגדיל את מכסות ההגירה. רוזוולט, שלא רצה בכך, ניסה להימנע מהלחצים על ידי מציאת פתרון לפליטים הנוספים והפנייתם ליעדים אחרים מארצות הברית, ולצורך כך יזם את הוועידה. סיבה נוספת לכך היא הטענות שהופנו לארצות הברית ממדינות שונות על כך שאינה עושה מספיק כדי לסייע לפליטים במצוקתם.

מטרת הוועידה

חוקי נירנברג שנחקקו ב-1935 הפכו את יהודי גרמניה לנרדפים, ללא אזרחות, במדינתם שלהם. עד 1938, 150,000 מתוך 500,000 יהודי גרמניה נמלטו ממנה. רובם לארצות הברית, דרום אמריקה, ארץ ישראל ובריטניה. במרס 1938 נוספו 200,000 יהודי אוסטריה לנרדפים בעקבות האנשלוס הגרמני על אוסטריה. ארצות-הברית, בריטניה ומדינות נוספות קלטו רבבות של פליטים יהודים שביקשו להימלט מגרמניה הנאצית, אך הביקוש עלה על ההיצע.

את הוועידה יזם נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, והשתתפו בה נציגים ממדינות אירופה ואמריקה. בוועידה השתתפו נציגים של 32 מדינות ו-24 ארגונים התנדבותיים אשר דנו בהגירת המונים (בעיקר יהודים) מגרמניה ומאוסטריה למקומות אחרים באירופה ובעולם. עיקר יוזמתו של רוזוולט באה על מנת להוריד את הלחצים שהופעלו עליו לגבי הפליטים היהודים והפליטים האחרים מגרמניה הנאצית ולהראות כי ארצות הברית פועלת למענם.

כבר בתחילת הוועידה, בנאום הפתיחה של נציגו האישי של הנשיא רוזוולט, מיירון טיילור, היה ניתן לראות כי הוועידה לא תחולל שינוי מהותי בממדי קליטת המהגרים הנוכחית. בהתייחסו לחשיבות הטיפול במהגרים מגרמניה הנאצית הנרדפים בגלל השקפותיהם הפוליטיות, אמונותיהם הדתיות או מוצאם ציין הדובר:

"עלינו להודות בגילוי לב, כי בעיה זו של הפליטים הפוליטיים היא בעיה עצומה ומורכבת כל כך, שכפי הנראה לא נוכל בפגישת פתיחה בין ממשלתית זו לפעול יותר מאשר להניע את המנגנון הדרוש ולהתאימו אל המנגנון הקיים, שיסייעו ברבות הימים בגדר האפשר לשיפור מצבם של אותם בני האדם האומללים, שבגורלם אנו דנים עכשיו. למשל, מטרתנו הסופית צריכה להיות הקמת הסתדרות אשר תטפל בכל הפליטים, בכל מקום שיחס בלתי סובלני מצד הממשלה יגרום להתהוותה של בעיית פליטים; אך במקרה זה עלינו לרכז את תשומת לבנו בבעיה הדחופה ביותר של הפליטים הפוליטיים מגרמניה (לרבות אוסטריה)".

עמדת המדינות שהשתתפו בוועידה

הנציגים בוועידה הסכימו כי יש למצוא ליהודים ולפליטים אחרים מקום מחוץ לגרמניה הנאצית. רבות מהמדינות הסכימו להמשיך ולקבל פליטים יהודים ואחרים אל שטחן, אך הגבילו את מספרן על פי מכסות. המכסות שקבעו מדינות כמו ארצות-הברית או בריטניה היו גבוהות ומדינות אחרות קבעו מיכסות נמוכות יותר. אף מדינה לא הסכימה להגירה חופשית אליה ללא הגבלה של מספר הפליטים:

למרות אישורה של הרפובליקה הדומניקנית לקבלת כמות גדולה ביותר של פליטים נוספים המידע לא נמסר לארגוני היהודים כיאות. אי לכך רק 600 יהודים היגרו לבסוף למדינה זו, ורובם המשיכו אחר כך לארצות הברית.

תוצאות הוועידה ואחרית דבר

יהודים אורזים חפציהם ועוזבים את ברלין בגרמניה בדרכם לניו-יורק, 1939

הוועידה ננעלה כעבור תשעה ימים, ב-15 ביולי 1938.

ועידת אוויאן לא השיגה הרבה פרט להקמתה של ועדה בין-ממשלתית לענייני פליטים. המדינות הדמוקרטיות הביעו אמפטיה לסבל הפליטים, והיו מוכנות להמשיך ולקבל רבים מהם, אך סירבו להגדיל את מספר המהגרים לשטחן מעבר למכסות הקיימות. בכך הראו שנכונותן לתת תשובה כוללת ומקיפה לבעיית הפליטים היהודים והפליטים האחרים שנמלטו מגרמניה היא מוגבלת. מטרת ארצות הברית בכינוס הוועידה הייתה להוכיח לדעת הקהל שהיא מנסה למצוא פתרון לבעיה ואכן מטרה זו של ארצות הברית הושגה. הוועדה זכתה לעניין תקשורתי רב, ועיתונים שונים עקבו אחרי הדיונים, אך מבחינה מעשית הושג בה מעט. החלטות הוועדה זכו לביקורת מצד רבים.

זרם הגירת הפליטים היהודים מגרמניה הנאצית הלך וגבר בעיקר לאחר "ליל הבדולח" בנובמבר 1938, שאירע חודשים ספורים לאחר סיום הוועידה. אירועי ליל הבדולח המחישו את הסכנה שבה נתונים היהודים בגרמניה, ועוררו את ממשלות המערב לפעול ביתר שאת למענם. ממשלת בריטניה החליטה להתיר את הגירתם של כל הילדים היהודים מגרמניה עד גיל 17 לשטחה במבצע קינדרטרנספורט. הנשיא האמריקני פרנקלין רוזוולט הורה בצו נשיאותי לאפשר לאלפי מבקרים מגרמניה להוסיף לשהות בארצות־הברית יותר מהתקופה שאושרה להם בוויזה. ממשלת צרפת התירה כניסת 200 ילדים פליטים בחודש. גם הולנד ושווייץ הסכימו לקבל ילדים יהודים פליטים.‏[2]

בסך הכל, מראשית השלטון הנאצי ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה, היגרו מגרמניה 282 אלף יהודים, כמחצית מיהודיה, ואליהם נוספו עוד 117 אלף מהגרים יהודים משטחי אוסטריה המסופחת לגרמניה, כשני שליש מכלל היהודים שבה. המספר הכולל של המהגרים מכלל אזורי גרמניה הנאצית היה איפוא כ-400 אלף יהודים. החלוקה של ארצות היעד העיקריות שקיבלו את המהגרים היהודים משטחי גרמניה הנאצית הייתה כדלקמן:‏[3]

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

  • Ervin Birnbaum, Evian: The Most Fateful Conference of All Times in Jewish History, part one, part II, Nativ, 2009 קובץ PDF

הערות שוליים

  1. ^ בין הגרמנים מתנגדי המשטר שנמלטו מגרמניה הנאצית ונקלטו בארצות אחרות: הסופר תומאס מאן, וילי ברנדט שהפך לימים לקנצלר מערב-גרמניה והזמרת מרלן דיטריך.
  2. ^ יהודית באומל תידור, מבצע ה"קינדרטרנספורט" להצלת ילדים יהודים באירופה, באתר מט"ח
  3. ^ German Jewish Refugees, 1933-1939, אנציקלופדיית השואה, באתר מוזיאון השואה האמריקני