יהדות אונטרלנד
יהדות אונטרלנד (כתיב יידי: אונטערלאנד) הוא הכינוי לקהילות היהודיות שהתקיימו בצפון-מזרח ממלכת הונגריה ההיסטורית, ובאותו חבל ארץ לאחר שהועבר לצ'כוסלובקיה ורומניה, מהמאה ה-18 ועד לשואה.
 | |
| יהודים במוקצ'בו, 1938 | |
| דת | |
|---|---|
| יהדות |
"אונטרלנד", או "הגליל התחתון", הוא מונח היסטוריוגרפי יהודי ייחודי שלא היה בשימוש האוכלוסייה הכללית. אין לבלבל בינו לבין 'הונגריה תחתית' (Unter-Ungarn). המונח נטבע על ידי יהודי אוברלנד ("הגליל העליון") בצפון-מערב הממלכה.[1] מבחינה גאוגרפית, קהילות האונטרלנד התקיימו באזורים שכיום הם צפון טרנסילבניה, מחוז זקרפטיה וחלקי סלובקיה שממזרח להרי טאטרה; הגבול בין הגליל העליון לתחתון עבר ב"קו דמיוני, שנמתח מהטאטרה ועד קלויזנבורג."[2] במהלך ההגירה היהודית ההמונית להונגריה במאות ה-18 וה-19, הגיעו ממערב יוצאי אוסטריה ומוראביה וממזרח יוצאי גליציה; אלה ואלה התיישבו במחוזות הסמוכים לארצות מהם באו, בצפון-מערב ובצפון-מזרח הממלכה. בתווך הייתה שורת מחוזות שהתיישבות יהודים נאסרה בהם עד 1840, וכך נמנע מיזוג בין שתי האוכלוסיות.[3]
יישוב יהודי התקיים באונטרלנד ברצף כנראה עוד מימי מרד חמלניצקי (גזירות ת"ח-ת"ט) באמצע המאה ה-17, עם הגעת מספר קטן של פליטים מהאיחוד הפולני-ליטאי לממלכת הונגריה. כך, לדוגמה, מתועד ברשומות חוכר יהודי במונקאץ' כבר ב-1649.[4] עם זאת, הרוב המוחלט של היהודים היגר לאזור לאחר סיפוח גליציה לנחלות בית הבסבורג על ידי הקיסרית מריה תרזה. אופייה של יהדות אונטרלנד הוכתב על ידי שני גורמים: הקרבה לגליציה הסמוכה ונחשלותו של האזור, שהיה מרוחק, מפגר וכמעט ולא הושפע ממאמצי הממשל המרכזי לקדם מודרניזציה. כך, לדוגמה, ב-1850 הורה הממשל האוסטרי להקים בתי-ספר ציבוריים במסגרת הקהילות היהודיות בממלכה; ב-1858 היו 308 כאלה, אך רק 8 מתוכם היו במחוז קאשוי, שכיסה את מרבית שטח אונטרלנד. בעוד שבאוברלנד היה בית-ספר אחד לכל 650 יהודים, בגליל התחתון היחס היה 1:14,200.[5]
במרכז הממלכה, בערים כמו בודפשט, נטו הקהילות אל היהדות הנאולוגית ובגליל העליון הושפעו רבים מהנאו-אורתודוקסיה של הרב עזריאל הילדסהיימר. מנגד הייתה אונטרלנד מסד התמיכה של הרבנים השמרנים ביותר, ובשנות ה-60 של המאה ה-19 צמחה בה האולטרה-אורתודוקסיה ההונגרית, זרם השקפתי מחמיר שהונהג בידי הרב הלל ליכטנשטיין ושהתנגד לכל שינוי באשר הוא. לאחר הקרע ביהדות הונגריה, כמעט ולא היו במקום קהילות שהסתנפו לארגון הנאולוגי.[5] הגליל התחתון היה גם האזור היחיד בממלכה בו השיגה החסידות דריסת רגל של ממש: ר' יצחק אייזיק טויב ייסד את חסידות קאליב עוד בסוף המאה ה-18, ובאותה תקופה פעל באוהלי ר' משה טייטלבוים, מתלמידי החוזה מלובלין ואבי שושלת סיגט-סאטמר. אופייה המקומי של החסידות ההונגרית, הימנעותו של החת"ם סופר מיציאה נגדה – אף כי הסתייג מהתופעה – והצורך לאחד כוחות אל מול הנאולוגים הביאו לכך שהמתח בין ה"ספרדים", כפי שנודעו אלה על שום נוסח התפילה שלהם, והרוב ה"אשכנזי" לא התפתח לרמות שאפיינו את ההתנגדות לחסידות במזרח אירופה.[6] רבים מהמקומיים היו חסידי אדמו"רים ששכנו בחלקים אחרים של הקיסרות האוסטרו-הונגרית, כמו בעלז, צאנז וויז'ניץ, ולימים קמו בפלך חצרות גדולות משלו, דוגמת ספינקא ומונקאץ'. בקרב יתר יהודי הממלכה ותושביה בכלל יצא למקומיים מוניטין של אנשים אדוקים ונחשלים; הם כונו "פינַאקס", מילה שנגזרה מהשאלה "פון וו ביסט דו?" (בהגייה האונטרלנדית ובחטף, פין וי בּיסטי), 'מהיכן אתה?'[7][8] בספרו האוטוביוגרפי-למחצה "ללא גורל" תיאר אימרה קרטס, בן למשפחה נאולוגית מבודפשט, את ה"פינאקים" באושוויץ ש"מלמלו את תפילותיהם ללא הרף." כשניסה להתחבר עמם, שאלוהו אם הוא מדבר יידיש; כשהשיב בשלילה, אמרו לו: "דו ביסט קיין ייד, דו ביסט א שייגעץ!" ('אינך יהודי, אתה גוי!')
אוריאל ויינרייך סיווג את היידיש האונטרלנדית כ"עבר-קרפטית מזרחית", וראה בה ניב מעבר שנוצר כתוצאה מהמגע בין דוברי היידיש התיכונה, המשמשת בגליציה, ליידיש האוברלנדית (עבר-קרפטית מערבית). בגלל זמן החשיפה הקצר, האונטרלנדית היא תערובת "אקראית" של שתי האחרות.[9] למרות הדמיון בינה לתיכונה, המאפיין הבולט והמבדיל שלה הוא ההגייה של הרי"ש כעיצור אפיקאלי (אנ').[10] כמו כן, הדקדוק הושפע מהגרמנית ומילים רבות בהונגרית חדרו לשפה.[11] הניב מוכר היום כלשונם של בני החסידויות ההונגריות, בראש ובראשונה סאטמר.[10]
ראו גם עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ מנחם קרן-קרץ, החיים התרבותיים במחוז מרמורש (הונגריה, רומניה, צ'כוסלובקיה): ספרות, עיתונות והגות בין השנים 1874-1944, עבודת דוקטור, בר-אילן 2008, עמ' 23.
- ^ Yeshayahu A. Jelinek, Paul R. Magocsi, The Carpathian Diaspora: The Jews of Subcarpathian Rus' and Mukachevo, 1848-1948, East European Monographs, 2007. עמ' 5.
- ^ משה אלגאהו גונדה, יצחק יוסף כהן, יהודי הונגריה: מחקרים היסטוריים. האגודה לחקר תולדות יהודי הונגריה, 1980, עמ' 128.
- ^ יהודה שפיגל, יצחק אלפסי. תולדות היהודים ברוסיה הקרפטית. הוצאה פרטית, 1997. עמ' 8.
- ^ 1 2 Michael K. Silber. The Emergence of Ultra-Orthodoxy: The Invention of Tradition. In: Jack Wertheimer, ed. The Uses of Tradition: Jewish Continuity since Emancipation (New York-Jerusalem: JTS distributed by Harvard U. Press, 1992). עמ' 41-43.
- ^ מיכאל ק. סילבר. בין חסידים למתנגדים בהונגריה. התפרסם ב: עמנואל אטקס, דוד אסף (עורכים), במעגלי חסידים, מוסד ביאליק, תשנ"ט. עמ' 79-81.
- ^ ילינק, מגושי. עמ' 6.
- ^ Robert Perlman. Bridging Three Worlds: Hungarian-Jewish Americans, 1848-1914. Univ of Massachusetts Press, 2009. עמ' 28.
- ^ Neil G. Jacobs. Yiddish: A Linguistic Introduction. Cambridge University Press, 2005. עמ' 80.
- ^ 1 2 .1998 ,Steffen Krogh. How Satmarish is Satmar Yiddish? Jiddistik Heute. Düsseldorf Uni. Press, עמ' 484-485.
- ^ פרלמן, עמ' 65.