לואיס ג'קובי
לואיס ג'קובי (בגרמנית: Louis Jacoby; 7 ביוני 1828 – 11 בנובמבר 1918[1]) היה חרט יהודי גרמני.[2] יליד האוולברג, ברנדנבורג, גרמניה. הוא היה תלמידו של החרט מנדל מברלין שבה התיישב.
 | |
| לידה |
7 ביוני 1828 Havelberg, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה  |
|---|---|
| פטירה |
11 בנובמבר 1918 (בגיל 90) ברלין, הקיסרות הגרמנית |
| פרסים והוקרה |
מסדר כתר הברזל |
| צאצאים |
מיינהרד ג'קובי |
  | |
ביוגרפיה עריכה
את שנת 1855 בילה בפריז; 1856 בספרד; ובשנים 63–1860 שהה באיטליה בעיקר ברומא.
ב-1863 מונה לפרופסור לתחריט באקדמיה של וינה, וב-1882 נקרא לברלין כיועץ לאמנות למשרד הקיסרי ויועץ לפרסומים האמנותיים של מוזיאוני ברלין, והיה אחראי על עבודת הגלריה.[3]
התחריט הראשון של ג'קובי, "ג'ון הקדוש" של אלסנדרו טיארני, הופיע בשנת 1850. תחריטיו החשובים ביותר הם: "האלגוריה ההיסטורית" "ליידי מקבת" על פי ויליאם קולבאך[4] ו-"קרב ההונים" על פי רפאל,[5] שהוא יצר עותק ממנו במהלך שהותו ברומא.
ב-1863 הוא הפך לפרופסור לאמנות תחריט באקדמיה לאמנויות יפות בווינה. הוא צייר את המסכים של בית האופרה החדש בווינה.
בשנת 1871 קיבל את מסדר כתר הברזל מדרגה 3 ובשנת 1872 הפך לחבר כבוד של האקדמיה לאמנויות יפות במינכן.
התחריטים של ג'קובי כוללים: דיוקנאות הזוג הקיסרי האוסטרי וכן קרל פרייהר פון רוקיטנסקי, פיטר ריטר פון קורנליוס, ארנסט קארל גוהל, תיאודור מומזן, וילהלם הנזן, ולודוויג יורק פון ורטנבורג ואחרים.
ג'קובי קבור בבית העלמין היהודי בהאוולברג.
בנו מיינהרד ג'קובי (1873–1957) היה צייר, פסל, מדליסט, גרפיקאי ואומן בברלין ובמולן. הוא היגר לברזיל בלחץ הנאצים.[6]
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ "Louis Jacoby". Artnet. Retrieved 2009-01-12.
- ^ Hirsch, Emil G.; Deutsch, Gotthard; Wolf, Albert (1906). "Engraving and Engravers". Jewish Encyclopedia.
- ^ Wilhelm von Bode: Mein Leben. Band 2, Berlin 1930, S. 18–20
- ^ Historische allegorie, Louis Jacoby, after Wilhelm von Kaulbach, 1838 - 1918, Rijksmuseum (באנגלית)
- ^ "British Museum - print". British Museum.
- ^ Jacoby, Meinhard. In: Hans Vollmer (Hrsg.): Allgemeines Lexikon der Bildenden Künstler von der Antike bis zur Gegenwart. Begründet von Ulrich Thieme und Felix Becker. Band 18: Hubatsch–Ingouf. E. A. Seemann, Leipzig 1925, S. 260–261.