מעריב

ערך זה עוסק בעיתון יומי הרואה אור בישראל. אם התכוונתם לתפילה, ראו תפילת ערבית.

מעריב
סמל מעריב
תדירות	עיתון יומי
סוגה	חדשות
פורמט	טבלואיד
בעלים	מעריב החזקות בע"מ
עורך	ניר חפץ
נוסד	1948
שפה	עברית
מערכת	רחוב קרליבך, תל אביב
תפוצה	90,000 עותקים ביום חול
מדינה	ישראל
www.nrg.co.il

מעריב הוא עיתון יומי ישראלי היוצא לאור מאז 15 בפברואר 1948. בשנות ה-50 וה-60 היה העיתון הנפוץ בישראל, אך לאחר מכן הפך להיות השני בתפוצתו בין העיתונים הנמכרים בישראל, לאחר "ידיעות אחרונות".

העתון נוסד על ידי קבוצת עיתונאים בראשות עזריאל קרליבך שפרשו מ"ידיעות אחרונות". בעשורים הראשונים לקיומו היה העיתון המוביל בישראל. עד שנות ה-90 הוא נשלט על ידי חברה בבעלות העיתונאים,^{[דרוש מקור]} אך מאז עברה החברה לשליטתם של משקיעים. העיתון נמצא בבעלותה של "מעריב החזקות בע"מ", הנסחרת בבורסה לניירות ערך בתל אביב.

עורך העיתון הנוכחי (מאוגוסט 2011) הוא ניר חפץ.

היסטוריה

הקמה

תחילתו של מעריב בסכסוך שהתגלע בין עורך "ידיעות אחרונות", עזריאל קרליבך, לבין הבעלים, יהודה מוזס. יחד עם רוב אנשי המערכת, המנהלה והדפוס ערק קרליבך בין לילה מ"ידיעות אחרונות", וייסד עיתון חדש, שלו קרא "ידיעות מעריב", ב-15 בפברואר 1948. המחלוקת בין קרליבך ומוזס, משקפת, בין היתר, את הפער שבין הגישה הרואה בעיתון כעסק כלכלי גרידא, לבין הגישה כי עיתון משמש גם כמכשיר ציבורי (כספי ולימור, 1992).

גיליונו הראשון של העיתון נשא את המילה "ידיעות" באותיות גדולות, ומתחת, באותיות קטנות, נכתבה המילה "מעריב". מוזס תבע את קרליבך, ודרש את סגירת העיתון. בית המשפט קבע שהקמת העיתון חוקית, אולם על מנת למנוע הטעיה, יש לוודא שהמילה "מעריב" תהיה גדולה מן המילה "ידיעות". לאחר מספר חודשים, כשבתודעה הציבורית התקבע השם "מעריב", הוסרה המילה "ידיעות" משמו של העיתון, ושמו החדש נותר "מעריב", שם המתאר את היותו עיתון ערב (באותה עת).‏^[1]

בעקבות צעד זה, שכונה "הפוטש", ירדה תפוצת "ידיעות אחרונות" לאפס, בזמן שתפוצת "מעריב" הגיעה ל-25 אלף עותקים בממוצע ובימים מיוחדים אף ל-33 אלף עותקים.

ב"מעריב" שבעריכת קרליבך התרכזו מיטב העיתונאים הבכירים של ארץ ישראל עוד מתקופת המנדט. הבולטים שבהם, בנוסף לעורך: אריה דיסנצ'יק, שלום רוזנפלד, שמואל שניצר, משה ז"ק, ד"ר דוד לאזר, דוד גלעדי ואחרים. הם היו מוכרים לקהל הקוראים עוד מהתקופה שכתבו ב"ידיעות אחרונות" וקודם לכן בעיתוני בוקר, רובם בעיתוני הימין הרוויזיוניסטי. "מעריב" דיבר אל לבה של האוכלוסייה שאפיינה את ארץ ישראל המנדטורית וראשית המדינה: יוצאי אירופה, אשכנזים, משכילים שהתגוררו בעיקר בערים הגדולות.

מעריב, שבניגוד ל"ידיעות אחרונות" נשלט על ידי העיתונאים עצמם, הצליח להפוך לעיתון הנפוץ בישראל והתהדר בתואר זה שנים רבות: בראש העיתון, מתחת לשמו התנוססה במשך שנים רבות הססמה "העיתון הנפוץ ביותר במדינה". העיתון הוסיף לשגשג גם אחרי מותו הפתאומי של קרליבך ב-1956 והעברת שרביט העורך לאריה דיסנצ'יק.

שנות ה-60 של המאה ה-20

בראשית שנות השישים היה עדיין הפער בין שני העיתונים של אחד לשלושה – תפוצה של 60 אלף גיליונות ל"ידיעות אחרונות" ו-180 אלף ל"מעריב". נקודת המפנה החלה במלחמת ששת הימים, שבמהלך תקופת ההמתנה שקדמה לה יזם דב יודקובסקי, העורך הראשי של "ידיעות אחרונות" רעיון שיווקי מוצלח: העיתונים חולקו חינם בין מאות אלפי המגויסים, וכך נחשפו לעיתון אנשים שלא הכירו אותו כלל. בראשית שנות השבעים התחילה התפוצה של שני העיתונים להשתוות. תפוצת "מעריב" הלכה וירדה ושל "ידיעות אחרונות" עלתה.

שפל שנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20

בשנות השבעים והשמונים ירדה קרנו של מעריב. שלא כעיתון "הארץ", הוא לא קנה לו אחיזה חזקה בחוגי האליטות, ומצד שני הציבור הרחב החשיב אותו למשעמם ול"כבד". מתחרהו, ידיעות אחרונות, שנחשב "צהוב" ועממי יותר, גבר עליו בפופולריות. ססמתו של מעריב, "העיתון הנפוץ ביותר במדינה", הוסיפה להתנוסס מתחת לשם העיתון עוד שנים אחדות לאחר שחדלה לשקף את המציאות.

עורכי העיתון בשנים אלו, שלום רוזנפלד ואחריו שמואל שניצר ועידו דיסנצ'יק, לא הצליחו להתגבר על המשבר.

בסוף שנות השמונים וראשית שנות התשעים ירדה תפוצת "מעריב" לפחות ממאה אלף עיתונים ביום, שליש מתפוצת "ידיעות אחרונות" באמצע השבוע. העיתון נקלע להפסדים כבדים.

ב-11 באוקטובר 1989 ערק לישראל באסם עאדל, טייס של חיל האוויר הסורי, עם מטוסו מדגם מיג 23ML. "מעריב" נחפז להוציא מהדורה מיוחדת ובה סיפור העריקה, אך לא היו בידיו כל פרטים, מלבד עצם הידיעה על העריקה. כדי להתגבר על בעיה זו, פרסם העיתון בעמודו הראשון ידיעה בדויה, פרי דמיונו של כותב הידיעה, שתיארה את הגעתו של העריק לישראל ואת קבלת הפנים שנערכה לו.

הרכישות וההתאוששות

שינוי חל עם קניית מעריב בידי רוברט מקסוול בתחילת שנות התשעים. איל ההון היהודי בעל העבר הססגוני, ניסה להפיח רוח חדשה בעיתון. פורמט הגיליון השתנה חדשות לבקרים. הוכנסו מכונות דפוס צבעוניות לשימוש, והמטרה המוצהרת הייתה החזרת "מעריב" למעמד הבכורה שהיה לו בעבר.

מותו המסתורי של מקסוול בלב ים וקריסת האימפריה הפיננסית שלו הובילו לטלטלה נוספת ב"מעריב". את היומון קנתה משפחת נמרודי. עופר נמרודי, המוציא לאור החדש, תיאר את מצב עיתונו כך: "הוא היה על סף פשיטת רגל. קנינו, למעשה, גל של מכונות דוממות, גרוטאות ברזל ועיתון שאיבד את דרכו".

לעורך מונה דן מרגלית. מרגלית ונמרודי לא הצליחו לשמור על יחסי עבודה תקינים לאורך זמן. לדברי מרגלית, נמרודי התערב ללא הרף בנושאי עריכה והעיתון נאלץ להתיישר לפי אינטרסים כלכליים וחברתיים שלו ושל משפחתו. סופר כי פעם אפילו נעצרה מכונת הדפוס, למנוע התפרסמות תמונה של אחד ממקורבי נמרודי שלא הייתה מחמיאה.

בינתיים הגיעה התחרות בין מעריב לידיעות אחרונות לשיא. היא לא נעצרה על לוחות המודעות. נחשפה פרשה חמורה של האזנות סתר, שהיו מעורבים בה בכירי שני העיתונים. בעקבותיה נשלח עופר נמרודי לכמה חודשי מאסר, וגם אנשים מידיעות אחרונות הורשעו בפלילים.

מעריב, שעורכו אחרי מרגלית היה יעקב ארז, המשיך בתהליך הפיכתו לקליל יותר. על תהליך זה נמתחה גם ביקורת. העיתונאי אמנון אברמוביץ', בעצמו חבר מערכת מעריב, קבל ב-1993 על הכיוון שנטלו עיתונו והעיתון המתחרה, ידיעות אחרונות:

	תהליך טבלואידיזציה מהיר ועמוק עבר על שני העיתונים הגדולים והעמיד אותם בשורה אחת עם עיתוני הרכבת התחתית, מבלי שיש כאן עדיין רכבת תחתית. הכותרות הצעקניות, היחס בין כותרת לטקסט, בין טקסט לתמונות, השטחיות, הרשלנות, התקינות הלשונית, איות השמות והמונחים, שלא לדבר על טעויות דפוס והגהה.

משנדמה היה שלעיתון מגיע עידן של שלווה, באה פרשה חדשה, חמורה יותר, וערערה אותו. נמרודי הואשם כי קשר קשר לרצח והושם במעצר. העיתון, הלום מהסתבכותו של בעליו, דיווח על המתרחש באובייקטיביות ולא ניסה לטשטש את ההאשמות החמורות. בהמשך, נתווספה פרשה נוספת, בהובלתו ומעורבותו של האב, יעקב נמרודי, (ומי שהיה אז מקורבו, הסופר אריה קרישק), שהסתיימה אף היא בהרשעות.

בהדרגה התברר כי אין הוכחות העומדות מאחורי הפרסומים, ואף שנמרודי הורשע לבסוף, בפעם השנייה, היה זה על עבירות קלות יחסית. בעת הזו כבר שב מעריב לעמוד מאחורי מוציאו לאור. בין המגינים עליו בלט העיתונאי אמנון דנקנר. לדעת רבים וחוגים יודעי-דבר היה מינויו של דנקנר לעורך, מעין פרס על התגייסותו למען משפחת נמרודי.

בספטמבר 1995 עורר העיתון סערה ציבורית כאשר חשף את פרשת הסיליקון בחלב.

תחקיר אחר חשוב של מעריב הוביל לחקיקת חוק השבת נכסי הנספים בשואה. חוק זה בא בעקבות דו"ח ועדת החקירה הפרלמנטרית בראשות ח"כ קולט אביטל, אשר נוסדה בעקבות 2 תחקירים מאת עו"ד דוד לביא אשר פורסמו ב- 24.12.99 וב-17.3.00 במעריב. תחקירים אלה של דוד לביא חשפו לראשונה כי מדינת ישראל מחזיקה ברשותה רכוש של קורבנות השואה. ח"כ יוסף לפיד, שר המשפטים לשעבר, שיזם את החוק להשבת נכסי הנספים בשואה, אמר כי "זה אחד החוקים החשובים ביותר בתולדות המדינה. חבל שהוא לא נחקק לפני 50 שנה".

תקופת אמנון דנקנר

מששב נמרודי לניהול העיתון, מינה את דנקנר לעורך. מעריב ממשיך לנסות ולהשיג את מתחרהו. אף על פי שחלה עלייה בתפוצתו לעומת המצב בסוף שנות השמונים, עדיין הפער בינו לבין ידיעות אחרונות גדול מאוד.

עריכתו של דנקנר התאפיינה בהמשך הניסיון להפוך את מעריב לעממי יותר. הידיעות החדשותיות היו קצרות, התמונות והתצלומים הצבעוניים תפסו מקום רב, והכותרת הראשית, שבעבר נשמרה אך ורק לאירועים מדיניים-פוליטיים-כלכליים מרכזיים, ניתנה מדי פעם גם לאירועי ספורט חשובים ולשאר נושאים המקבלים את התעניינותו של הציבור - כמו בעיתון המתחרה.

בדנקנר הוטחה ביקורת קשה על חילופים תכופים מדי של כתבים ועורכים, על פיטורין שרירותיים ועל אווירה של חוסר ביטחון וחוסר יציבות, שנגרמה בעטיים של אלו.

המשקעים שנותרו מהחקירות נגד נמרודי התבטאו לעתים באופן שבו סוקרה במעריב עבודתה של הפרקליטות, ומעל דפי העיתון הרבו לתקוף את אלו שכונו "כנופיית שלטון החוק".

חברת האם של "מעריב" - "מעריב החזקות בע"מ" הונפקה בבורסה בידי משפחת נמרודי. בינתיים לא הצליחה להגיע לרווחיות ולהניב תשואה למשקיעים. ברוב המניות מחזיקה עדיין קבוצת הכשרת היישוב, בראשות עופר נמרודי ואביו, יעקב נמרודי. ברבע מהן מחזיק איל ההון היהודי-רוסי ולדימיר גוסינסקי.

בשנות התשעים החלה קבוצת מעריב להוציא לאור גם מקומונים רבים. תחילה "זמן תל אביב", שצורף באזור המרכז למהדורות ערב שבת, ואחר כך מקומונים בכל הארץ.

ביוני 2004 השיקה "מעריב החזקות", בהשקעה גדולה ולאחר כמה גרסאות קודמות, אתר אינטרנט חדש, "nrg מעריב". בניגוד לאתר מעריב הקודם, nrg כולל מערכת נפרדת ותכנים מקוריים, נוסף על מאמרים, ידיעות וכתבות מהעיתון המודפס.

בעקבות האינתיפאדה השנייה בחר מעריב לנקוט בקו ממלכתי-מרכזי-ביטחוניסטי, דבר שהתבטא בעיקר בטורי העורך, הפרשנויות, מדורי הדעות וכתבות המגזין. הצטרפותו של אמנון רובינשטיין לכותבי מעריב חיזקה את הקו החריף במדורי הדעות כנגד השמאל הקיצוני, קו שנקט עורך מדור הדעות בן-דרור ימיני. לטענתם, ההסתה של השמאל נגד ישראל בחו"ל היא אחד הגורמים להתפרצות גל האנטישמיות באירופה בשנים 2002-2004. באותה תקופה פרסם העיתון דיווחים רבים על תקיפות אנטישמיות באירופה וזכורה הסערה שחולל כאשר ב-2003 פרסם אמנון דנקנר מאמר ובו גינה את נשיא צרפת ז'אק שיראק כ"אנטישמי" בעקבות מעשיו של האחרון לטרפוד החלטת גינוי של האיחוד האירופאי להצהרה אנטישמית של מהאטיר מוחמד, ראש ממשלת מלזיה.

בשנת 2005 יצא העיתון בקמפיין "איפה הבושה?", שמטרתו לעורר את הציבור למחות ולהפגין בקול נגד השחיתות הפושה בשלטון ובממשל הציבורי. הקמפיין נפתח בעקבות מאמר מערכת בשם "עברתם כל גבול" מאת דנקנר ודן מרגלית, שהודפס בכותרתו הראשית של העיתון. הקמפיין דעך לאיטו לקראת שלבי הביצוע של תוכנית ההתנתקות. בסיקור ביצוע תוכנית ההתנתקות נקט העיתון בקו ממלכתי וסיסמת הסיקור הייתה "נעבור את זה יחד". למרות שרוב העיתונאים הבכירים היו בעד ההתנתקות, ניתנה במה לביטוי למתנגדיה ולמפונים. בניגוד לעיתון הארץ וידיעות אחרונות שנקטו קו תוקפני כנגד מחאת מתנגדי ההתנתקות, מעריב נקט קו מתון ושיבח אותה כמחאה דמוקרטית למופת.

בתחילת 2006, לקראת סיום כהונתו של מישאל חשין בבית המשפט העליון, יצאו העיתון, פרשנו המשפטי משה גורלי, והעורך אמנון דנקנר, בהתקפה חסרת תקדים על חשין כשופט וכאדם. "מעריב" העלה טענות על יחסו הנוקשה של חשין למתדיינים לפניו, עוינותו לחרדים, מיעוט הזיכויים שיצאו תחת ידו, והוסיף כי יש פן של צביעות בהתנהגותו השיפוטית - בין השאר חשף העיתון שחשין לא שמר על קשר עם בתו שמחוץ לנישואין, אך התרעם על הורים ביולוגיים שזנחו את ילדם. חשין ידוע כמתנגד לאקטיביזם שיפוטי, אך לטענת "מעריב" לא היה עקבי בעמדה זו בפסיקותיו בנוגע למטרות שהיו קרובות ללבו. אפילו לשונו של חשין גונתה על שימושה הלא מעודן והרעשני בשפה העברית, לטעמו של העיתון (גילוי נאות: בפסק דינו של מישאל חשין, בג"ץ 4736/98, נדחתה עתירתם של "מעריב" ויו"ר מועצת המנהלים שלו, עופר נמרודי, להגשת כתב אישום נגד ארנון מוזס).

ב-15 באוגוסט 2006 חשף "מעריב", בידיעה של כתבו יהודה שרוני, כי ב-12 ביולי, שעתיים לאחר חטיפת החיילים שהחלה את מלחמת לבנון השנייה, הורה הרמטכ"ל, דן חלוץ, למכור את תיק ההשקעות שלו. חשיפה זו זכתה להד רב בכל אמצעי התקשורת בישראל.

לאורכה של שנת 2006, ועל רקע תוצאות עסקיות קשות של העיתון, החלו מתפרסמות ידיעות על מגעים עם אנשי עסקים שונים לרכישת העתון, בהם ארקדי גיידמק, חיים סבן, שלדון אדלסון ואחרים. מגעים אלה לא הבשילו לכלל עסקה.

ביולי 2007 הודיע דנקנר כי הוא מתכוון לפרוש מתפקידו כעורך בתחילת 2008, אך הוא צפוי להישאר בעיתון. עם המשך הפרסומים על תוצאות עסקיות קשות, נמשך גם גל ההתפטרויות והעזיבות של בכירי העיתון בהם סגן העורך הוותיק אבי בטלהיים, הפובליציסט הוותיק דן מרגלית, המשנה לעורך חיליק שריר ובכירי מינהל למיניהם‏^[2].

לאחר תקופת אמנון דנקנר

בדצמבר 2007 נכנסו דורון גלעזר ורותי יובל לתפקיד עורכי מעריב, במקום דנקנר‏^[3]. גם לאחר כניסתם לתפקיד המשיך העיתון לספוג הפסדים, והשניים נאלצו לבצע שורה של צעדי ייעול. ביולי 2008 התפטר מתפקידו יו"ר הדירקטוריון דוד קמחי‏^[4], בנובמבר של אותה שנה מכר גוסינסקי את אחזקותיו ב"מעריב".

במאי 2010 נחתם הסכם בין משפחת נמרודי לאיש העסקים זקי רכיב על מכירת 30% ממניות מעריב החזקות, מינויו כיו"ר הדירקטוריון ואופציה לשליטה משותפת.

בשנת 2010 הוביל העיתון קמפיין לשחרור החייל החטוף גלעד שליט שנקרא "למען גלעד". בגיליון יום שישי ה-25 ביוני חולקו סרטים צהובים לקוני העיתון.^[5]

רכישת "מעריב החזקות" על ידי IDB

ביוני 2011 רכשה חברת "דיסקונט השקעות" מקבוצת IDB בשליטת איש העסקים נוחי דנקנר כ-61% ממניות "מעריב החזקות" בהשקעה כוללת של 147 מיליון ש"ח, ונכנס לתוקף הסכם בעלי מניות בינה ל"הכשרת היישוב" שבבעלות עופר נמרודי שבבעלותה נותרו 27% ממניות החברה.‏^[6] בחודש זה החל העיתון לשנות פניו: עיצוב סולידי הועדף על פני סגנון צעקני, טקסט על פני תצלומים ושחור-לבן על פני גופנים צבעוניים. מעריב, שהיה מזוהה עם הסגנון שמאפיין את ידיעות אחרונות, הלך ונעשה דומה בעיצובו להארץ.‏^[7]‏^[8] בנוסף, חודשו מוספי התרבות והכלכלה היומיים של העיתון שקודם לכן צומצמו עד לכדי סגירה, מונו להם עורכים חדשים, ובחודש אוגוסט הוחלף גם עורך העיתון.‏^[8]. מינויו של ניר חפץ, שכיהן בעברו כדובר ראש הממשלה בנימין נתניהו ובהמשך כיועץ בתשלום לבעלי הון שונים (ביניהם גם נוחי דנקנר עצמו), העלה חשש לניגודי עניינים אפשריים בקרב בעלי מניות ועובדים ב"מעריב". לפי אותן טענות, חפץ יתקשה להתנהל כעורך מקצועי ובלתי תלוי בעת סיקור עניינים שונים הנוגעים למקורביו. ‏^[9] הועלו טענות כי בתקופה זו הפרשנות בעיתון נטתה לתמוך באינטרסים הכלכליים של ה"טייקונים" כגון הבעלים נוחי דנקנר. ‏^[10]

עורכים ראשיים

עזריאל קרליבך 1948 - 1956 אריה דיסנצ'יק 1956 - 1974 שלום רוזנפלד 1974 - 1980 שמואל שניצר 1980 - 1985 עידו דיסנצ'יק 1985 - 1991 דב יודקובסקי 1991 - 1992 דן מרגלית מרץ עד ספטמבר 1992

עופר נמרודי 1992 - 1995 יעקב ארז 1995 - 2002 אמנון דנקנר 2002 - 2007 רותי יובל ודורון גלעזר 2007 - 2009 יואב צור 2009 - 2010 אבי משולם דצמבר 2010 - אוגוסט 2011 ניר חפץ אוגוסט 2011 ואילך

מבנה העיתון

בימי החול כולל מעריב את החלקים הבאים:

• קונטרס החדשות - כולל דעות.
• המגזין - כתבות מורחבות על ענייני היום, חדשות מהעולם, מדורי פנאי ורכילות.
• עסקים - המוסף הכלכלי הכולל חדשות מעולם הכלכלה והעסקים, ניתוחים ופרשנויות למתרחש בבורסות העולם ובשוק ההון.
• ספורט - חדשות הספורט.
• ז'ורנל - מוסף תרבות.

מוספים המצורפים למעריב בימי החול:

• יום שלישי: לוח מעריב - מוסף פרסומי הכולל עסקי נדל"ן ורכב, מדור דרושים וכו'.

בימי שישי כולל מעריב את החלקים הבאים:

• קונטרס החדשות - בשונה מימי חול בהם קונטרס החדשות מודפס בפורמט טבלואיד, בימי שישי פורמט הקונטרס הוא כפול בגודלו (ברואדשיט).
• מוסף שבת - מתמקד בפרשנות וניתוח של אקטואליה השבוע.
• עסקים שישי הוא מוסף סוף השבוע של המערכת הכלכלית של העיתון. המוסף הופיע לראשונה ב-16 בפברואר 2007, והוא מופיע מאז מדי יום שישי בתוך עיתון מעריב. החליף את המוספים "מגזין עסקים" ו"עסקים סופשבוע" שהיו מתפרסמים בימים שלישי ושישי. עסקים שישי מתמקד בכתבות, תחקירים, ראיונות ופרופילים בנושאי כלכלה ועסקים.
• סופשבוע - המגזין השבועי, כתבות נרחבות, טורים וראיונות. במוסף נמצאים טוריהם הקבועים של יונתן גפן ואודטה.
• המשבצת - מוסף התשבצים של מעריב.
• ז'ורנל - מוסף תרבות. קודם להוצאתו צורף לעיתון למשך תקופה קצרה רייטינג, מגזין שעסק בטלוויזיה, פנאי ובידור. ולפניו צורף לעיתון המוסף תרבות.
• סגנון - מוסף נשים.

לגיליונות יום שישי של העיתון מצורף גם מקומון מרשת המקומונים של החברה האם, "מעריב החזקות בע"מ".

לקריאה נוספת

• דן כספי ויחיאל לימור, המתווכים: אמצעי התקשורת בישראל, עם עובד, 1992.
• שלום רוזנפלד, "פרקי קרליבך והקמת 'מעריב'", קשר, נובמבר 2001
• מרדכי נאור, "'הפוטש הגדול', מלחמת 'ידיעות אחרונות'–'מעריב': ההתחלה", קשר, מאי 2003

קישורים חיצוניים

• nrg מעריב אתר האינטרנט של מעריב
• ארכיון מעריב מהשנים 1971-1948, 1973, 1986-1987
• מעריב, בלקסיקון "העין השביעית" לתקשורת ועיתונות
• מעריב החזקות בע"מ, באתר הבורסה לניירות ערך בתל אביב
• הפוטש הגדול, בלקסיקון "העין השביעית" לתקשורת ועיתונות

הערות שוליים

עיתונים יומיים בישראל
עיתונים כלליים	ידיעות אחרונות • מעריב • הארץ • מקור ראשון
מחולקים חינם	ישראל היום • ישראל פוסט • ידיעות אחרונות (בגרסה מקוצרת)
כלכלה ועסקים	גלובס • TheMarker • כלכליסט
המגזר הדתי והחרדי	המודיע • יתד נאמן • המבשר • יום ליום (כיום שבועון) • מקור ראשון
עיתונים ברוסית	וסטי • נובוסטי נדלי • רוסקי איזראילטיאנין • נאשה סטראנה
עיתונים בשפות נוספות	אל-איתיחאד (בערבית) • ג'רוזלם פוסט (באנגלית) • International Herald Tribune (באנגלית) • אוי קלט (בהונגרית) (כיום שבועון) • חדשות ישראל (בגרמנית)
עיתונים שנסגרו	דבר • הצופה • על המשמר • למרחב • קול העם • חרות • חדשות • ישראלי • יום חדש • 24 דקות • לעצטע נייעס (ביידיש) • שערים • הבוקר • היום