ויקיפדיה

מעשה בית דין במשפט העברי

הדוקטרינה המשפטית של "מעשה בית דין" (res judicata בלטינית) משמעה כי פסק דין שניתן בסיומו של הליך שיפוטי, מביא לסיומה המוחלט של ההתדיינות בין הצדדים. הדוקטרינה מקימה מחסום דיוני, אשר מונע מהצדדים לחזור ולהתדיין ביניהם בבתי משפט בכל עניין או שאלה שנדונה והוכרעה בפסק הדין. במשפט העברי תחולתו של כלל זה מצומצמת למדי, וככלל גישת המשפט העברי היא כי ניתן לסתור את הדין כמעט בכל טענה שהיא.

מקור הכלל עריכה

הכלל בדבר סופיות הדיון, חל הן במשפט המקובל והן במשפט האמריקני.[1] תחולתו במשפט הישראלי באה לידי ביטוי בתקנה 43 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.[2] משפסק הדין נעשה חלוט, הערעור עליו יתאפשר רק במקרים חריגים.[3] לדעת מלומדים רבים, גישה זו תורמת ליציבות המשפט והסתמכות הצדדים ומפחיתה התדיינויות חוזרות בבתי המשפט.[4] עם זאת, המשפט מכיר במצבים בהם על אף שתנאי הכלל מתקיימים בית המשפט יוכל לשוב ולדון בטענות מי מהצדדים.[5] לדוגמה: כאשר פיצול התביעות נעשה כדין ולאחר שהתקבל היתר מבית המשפט לפיצול סעדים בשל אותה עילה,[6] או בשל חלוקת הסמכויות בין בתי המשפט,[7] כאשר הדבר ראוי מטעמים של צדק או תקנת הציבור ועוד.[8]

לעומת זאת, נקודת המוצא בדין העברי הפוכה. על פי המשנה במסכת סנהדרין: "דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה, ודיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה".[9] משמעות הדברים היא שככלל, המשפט העברי אינו מכיר בעיקרון סופיות הדיון בדיני ממונות (הדין האזרחי), שכן נקבע שניתן להחזיר את הדיון לבית הדין בכל שלב. המשנה מכירה באופן חלקי בעקרון סופיות הדיון בדיני נפשות (הדין הפלילי) במקרה בו צד להליך מעוניין להפוך את תוצאת ההליך לחובת הנאשם.[9] כלל זה נפסק להלכה על ידי הרמב"ם.[10] עם זאת, אין מדובר בכלל מוחלט ויהיו מצבים בהם המשפט העברי יעדיף את סופיות הדיון, יגדיר את הפסק כ'מעשה בית דין' ולא יפנה לדון בטענות החדשות של מי מהצדדים להליך המבקש דיון נוסף על עניין שכבר נידון ונפסק, כפי שיפורט בהמשך.

פער העמדות בין המשפט הישראלי לבין המשפט העברי ביחס למעשה בית דין קשור להבדל שבין שיטות המשפט הללו ביחסן לערעור. המשפט הישראלי, בשם היציבות המשפטית, מעדיף את סופיות הדיון. ברם, לצד זאת, המשפט הישראלי מאפשר לצדדים ביקורת על פסק הדין באמצעות מנגנון ממוסד של הליך ערעור, שנועד להגשים את מטרת המשפט להביא למיצוי האמת. לעומת זאת, במשפט העברי ככלל, לא קיים הליך ערעור על פסק דין, ולכן הוא מאפשר לצדדים לפתוח מחדש הליכים משפטיים. כך ניתן לקיים ביקורת על ההליך המשפטי, על מנת להגיע לחקר האמת.[11]

הנימוקים לשלילת 'מעשה בית דין' עריכה

הטעם העקרוני למתן האפשרות לדיון מחדש נעוץ בחובתם של הדיינים לדון דין אמת, ובאופייה של שיטת המשפט העברי כשיטת משפט דתית.[12]

התלמוד הבבלי במסכת סנהדרין מדבר על חשיבות בירור האמת:

"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן דכל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל, שנאמר (תהלים, פ"ב, א') "אֱ‍לֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט". וכל דיין שאינו דן דין אמת לאמיתו - גורם לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר (תהלים יב, ו) "משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה' וגו'". ואמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן הכל דיין שנוטל מזה ונותן לזה שלא כדין הקדוש ברוך הוא נוטל ממנו נפשו שנאמר (משלי כב, כב) "אל תגזול דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש". ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן ולעולם יראה דיין עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו".[13]

כלומר, במילוי תפקידו השיפוטי אין הדיין ממלא רק פונקציה של בורר בסכסוך שבין איש לרעהו, אלא גם ממלא חובה דתית. כשהוא דן דין אמת הוא משרה שכינה בישראל.[14] חובה זו היא ערך עליון, והוא גובר על שיקול העלות הציבורית של אי סופיות הפסק ועל ערך היציבות המשפטית.[15] הרב יוסף שלום אלישיב סיכם רעיון זה באחד מפסקיו:

"מטרת משפט התורה ומגמתו היא שיהיה פסק הדין אמת לאמיתו, אמת לפי הטענות והבירורים שהיו לפני בית הדין; לאמיתו - אמת בתוצאות (ראו תוס' ב"ב דף ח' ע"ב). וע"כ לפי משפט התורה אין לסתום את הפתח ולהיאחז בטענת קם דינא ובמעשה בית-דין עד שאין להרהר אחריו".[16]

תחולת העיקרון במשפט העברי עריכה

העילה לפתיחת דיון מחדש עשויה להיות הימצאותן של ראיות או טענות חדשות שנמצאו לבעל הדין לאחר מתן פסק הדין ויש בהן כדי לסותרו, ולחלופין, טעות שנתגלתה בפסק הדין.[17] למרות גישתו הכללית של המשפט העברי המצמצמת את עקרון סופיות הדיון, ישנם מצבים בהם גם ההלכה מעניקה לבית הדין את האפשרות לקבוע 'מעשה בית דין', ככל הנראה בשל החשיבות לקיים מערכת משפטית המעניקה וודאות מסוימת לצדדים, לצד חשיבות בירור האמת.[18]

1. הבאת ראיות או טענות חדשות עריכה

התשתית הראייתית היא שמניחה את האפשרות לבית הדין להסיק מסקנות משפטיות ולהחיל את הדין על המקרה הנדון. הימצאותן של ראיות חדשות יש בה כדי לשמוט את הקרקע מתחת לפסיקה.[19] עם זאת, במקרים מסוימים חכמים הגבילו את מועד הבאת ראיות חדשות, כדי להשיג יציבות משפטית וביטחון ביחסים המשפטיים שבין אדם לחברו.[20]

בהקשר לדיני ממונות, המשנה מציינת כי "כל זמן שמביא ראיה, סותר את הדין".[21] דהיינו, המשפט יכול להתחדש שוב בכל נקודת זמן, אם נתגלו ראיות חדשות. עם זאת, המשנה מוסיפה כי "אמרו לו כל ראיות שיש לך הבא מכאן עד שלשים יום. מצא בתוך שלשים יום, סותר. לאחר שלשים יום, אינו סותר".[21] דהיינו, המועד להבאת ראיות חדשות מוגבל לשלושים יום שלאחר מתן פסק הדין.[22]

רבן שמעון בן גמליאל מקשה (במשנה, שם) על מגבלה זו: "מה יעשה זה שלא מצא בתוך שלשים ומצא לאחר שלשים"?[21] במענה לקושיה זו חכמים מבחינים בין ראיות שנמצאו על ידי בעל דין בעבור המועד, לבין בעל דין שנדרש להביא ראיות בעת קיום ההליך המשפטי והשיב שאין לו, ולאחר שלושים יום טען שמצא ראיות.

במקרה הראשון, בו נמצאו ראיות בעבור המועד, נפסק להלכה בשולחן ערוך שניתן לסתור את הדין, ואפילו לאחר ביצוע פסק הדין.[23] זהו הדין גם לגבי טענות חדשות: אפילו אם היה יכול בעל-דין לטעון אותן קודם לכן, אם אין בהן סתירה לטענותיו הקודמות, - הטענות קבילות.[24] בית הדין נדרש להתחשב בטענות החדשות ולשנות את פסק הדין, בהתאם להן.[25]

במקרה האחרון, בו בעל הדין אמר בעת ההליך שאין לו עדים וראיות, ולטענתו הם נמצאו רק שלושים יום לאחר מתן פסק הדין, נפסק שככלל לא ניתן לסתור את הדין מכוחן של ראיות אלו.[21] הרציונאל של הלכה זו הוא החשש שבעל הדין משקר ובודה ראיות; שהרי לשאלת בית הדין בעת ההליך ענה חד משמעית שאין לו ראיות, ולא ענה בהסתייגות שיש לו ראיות אלא שאבדו או שאינו מוצא אותן.[26]

עם זאת, גם במקרה האחרון, אם מתוך נסיבות העניין, עולה הסבר הגיוני לכך שהראיות לא הוצגו בעת ההליך, ניתן יהיה להציגן בעבור המועד ולסתור את הדין על פיהן. לפי התלמוד, כך יהיה במקרה שבו בעל הדין אומר בעת ההליך שאין לו עדים, ובעבור המועד "באו עדים ממדינת הים או שהייתה דיסקיא (שטרות בתוך שק של עור) של אביו מופקדת ביד אחר הרי זה מביא ראיה וסותר".[27] בנסיבות המתוארות לא ניתן היה לדעת על קיומן של הראיות בעת ההליך. מתוך הנסיבות ברור שהראיות התגלו מאוחר יותר. לכן, אין חשש לאמינותן, ובית הדין נדרש לקבלן, ואף לסתור את הדין על פיהן, אם יהיה צורך בכך.

מתוך ההלכה האחרונה נראה שניתנת עדיפות לדרישת הצדק ולבירור האמת, על פני עקרון סופיות הדיון והערכים שבריקעו (טובת הציבור שלא להרבות במשפטים ושמירה על הוודאות המשפטית).

הפוסקים התלבטו בשאלה מה יהיה הדין במקרה שהתובע הוא זה שמעלה ראיות או טענות חדשות לאחר שלושים יום., מקרה כזה ניתן לטעון שגם אם הנסיבות מלמדות על אמינותן של הראיות, התובע יכול היה להביאן בעת ההליך, לו התנהג ביסודיות וברצינות המתבקשות.[28]

לפי סמ"ע גם תובע זכאי להביא ראיות בעבור המועד, כאשר הנסיבות מלמדות על אמינותן, וכשמסתבר שלא היו ידועות קודם לכן.[29]

פרופ' אליאב שוחטמן סבור שזו הדעה הרווחת בין הפוסקים.[30] עם זאת, אם התובע הצהיר שאין לו ראיות נוספות, הוא לא יוכל להביא ראיות נוספות לאחר מכן, גם אם מסתבר שהן אמינות.[31]

הדברים הללו אמורים כאשר הטענות החדשות מובאות לפני בית הדין שדן בתביעה מעיקרה. אם הטענות החדשות מובאות בפני בית דין אחר, הן יידחו על ידי בית הדין על פי העיקרון של "מעשה בית דין". כך פסק רבי משה די ברושליש בספרו 'חזה התנופה':

"ראובן ושמעון שבאו לדין זה על זה בפני בית דין ויצא האחד זכאי ושוב חזר בעל דינו ותבעו לפני בית דין אחר אינו זקוק לירד עמו לדין ולא להשיב על טענותיו וגם אין הבית דין השני רשאי לשמוע דבריו כלל אחר שיצא זכאי מבית דין האחד".[32]

במקרה המתואר יופעל עקרון סופיות הדיון, על מנת שלא להכביד על הנתבע. מן הטעם הזה, הנתבע פטור מלהתייצב לדין ואינו נדרש להשיב על טענות התובע. במקביל, בית הדין לא נזקק לטענותיו ותביעתו תידחה על הסף.[33] במקרה שבו בעל דין לא התייצב לדיון במועד, בית הדין לא יוכל להטיל השתק על טענותיו, ויתאפשר לו להעלות את טענותיו בהמשך ההליך:

"אם קבעו בית דין זמן לבעל דין שיבוא לטעון ולא בא לזמנו שעדיין יכול לטעון אחר כך, דאין כח ביד בית דין לקבוע זמן שלא יוכל לחזור ולטעון אם לא שקנו מידו".[34]

2. טעות בפסק הדין עריכה

כאמור, המשנה במסכת סנהדרין קובעת כי "דיני ממונות מחזירין, בין לזכות בין לחובה".[9] בקשתו של בעל דין לסתור את הדין עשויה אם כן לנבוע לא רק מראיות או מטענות חדשות שלא הוצגו קודם בפני בית הדין, אלא גם ממקרים בהם נפלה טעות בפסיקה.[35]

לעומת זאת, על פי המשנה במסכת בכורות "דן את הדין זיכה את החייב וחייב את הזכאי, טימא את הטהור וטיהר את הטמא, מה שעשה עשוי וישלם מביתו...".[36] דהיינו, במקרה של טעות אין מחזירים את הדין, ו"מה שעשה עשוי".[37]

חכמים הציעו לתרץ את הסתירה לכאורה בין המקורות על ידי הבחנה בין שני סוגים של טעויות – טעות בדבר משנה וטעות בשיקול דעת:

א. טעות בדבר משנה עריכה

טעות בדבר משנה היא פסיקה בניגוד להלכה המפורשת במשנה, בתלמוד או במקור הלכתי מקובל אחר. לדעת רב ששת, "טעה בדבר משנה חוזר",[38] בין שהדיין מומחה ובין שאינו מומחה.[39] כך קובע הרמב"ם בפירושו למשנה:

"והכלל הנכון שכל טועה בדבר משנה חוזר הדין ואינו חייב לשלם כלל, יהיה המורה מי שיהיה, ואף על פי שאין באותו דבר מה להציל".[40]

דהיינו, הכלל של "מעשה בית דין" לא חל במקום שבו הדיין טעה בדבר משנה ויש להחזיר את הדין, אפילו אם פסק הדין הוצא לפועל. בנסיבות אלו, הזכויות שרכש הזוכה מכוח פסק הדין - מקורם בטעות יסודית, ואין הזוכה יכול לטעון לסופיות הדיון, ובמיוחד לאור חובת הדיינים לדון דין אמת.[41] כך נפסק בשולחן ערוך:

"כל דיין שדן דיני ממונות וטעה אם טעה בדברים הגלויים והידועים כגון דינים המפורשים במשנה או בגמרא או בדברי הפוסקים חוזר הדין ודנין אותו כהלכה".[42]

ב. טעות בשיקול דעת עריכה

טעות בשיקול דעת הינה טעות בדבר שאין בו הלכה ברורה ומפורשת, אלא דעה מקובלת, ובית הדין הגיע למסקנתו מבלי לסתור את הדין. לדעת רב ששת, "טעה בשיקול הדעת מה שעשה עשוי".[38] בנסיבות המתוארות ניתן להפעיל את הכלל של מעשה בית דין, על בסיס שלושה משתנים: האם הדיין מומחה; האם סמכות הדיין היא מכוח קבלת הצדדים או שהיא מכוח הסמכה שלטונית (נטילת רשות מריש גלותא); והאם פסק הדין מנומק:[43]

  1. דיין מומחה שטעה בשיקול הדעת, בין שנטל רשות לדון ובין שהצדדים קיבלוהו עליהם, בין שפסה"ד מנומק ובין אם לא - הדיין פטור מלשלם ולשפות את הצד הנפגע. לכן, לא יופעל הכלל של 'מעשה בית דין', ויש להחזיר את הדין ולדון שוב, כדי למנוע הפסד כלכלי לבעל הדין.
  2. דיין מומחה שלא נטל רשות, הצדדים לא קיבלוהו עליהם ופסק הדין לא מנומק – לא יופעל הכלל של 'מעשה בית דין' ומחזירים את הדין כדי למנוע הפסד לבעל הדין.
  3. דיין מומחה שלא נטל רשות, הצדדים לא קיבלוהו עליהם ופסק הדין מנומק – לא מחזירים את הדין, אך הדיין נדרש לשפות את הניזוק.
  4. דיין לא מומחה, שהצדדים קיבלוהו עליהם ופסק הדין לא מנומק - לא יופעל הכלל של 'מעשה בית דין' ומחזירים את הדין כדי למנוע הפסד לבעל הדין.
  5. דיין לא מומחה, שהצדדים קיבלוהו עליהם ופסק הדין מנומק – לא מחזירים את הדין, אך הדיין משפה את הניזוק.
  6. דיין לא מומחה, שהצדדים לא קיבלו אותו עליהם ופסק הדין שלו לא מנומק – פועל בחוסר סמכות. לכן, לא יופעל כאן הכלל של 'מעשה בית דין' ומחזירים את הדין.
  7. דיין לא מומחה והצדדים לא קיבלו אותו עליהם ופסק הדין מנומק – יש אפשרות להחזיר את הדין או לבקש את שיפוי הנפגע על ידי הדיין. במידה והצד שהפסיד יבקש שיפוי מהדיין, הדיין יכול לתבוע מהצד הזוכה להחזיר את שקיבל. זאת, משום שאין בכוחו של פסק הדין המוטעה להקנות זכויות לצד שזכה.[44]

ריכוז האפשרויות בטבלה:

מספר מקרה דיין מומחה הסמכה שלטונית או מכח קבלת הצדדים פס"ד מנומק תוצאה
1 V V V אין מעשה בית דין. הדין חוזר כדי למנוע הפסד לבעלי הדין.
1 V V X אין מעשה בית דין. הדין חוזר, כנ"ל.
2 V X X אין מעשה בית דין.
3 V X V יש מעשה בית דין, אך הדיין משפה את הניזוק.
4 X V X אין מעשה בית דין.
5 X V V יש מעשה בית דין, אך הדיין משפה את הניזוק.
6 X X X אין מעשה בית דין.
7 X X V יש אפשרות להחזיר את הדין או לבקש את שיפוי הנפגע.

עיקרון סופיות הדיון בבתי הדין בימינו עריכה

בתי דין רבניים עריכה

בתי הדין הרבניים בישראל הם חלק ממערכת המשפט הישראלית. בתי הדין פוסקים על פי דין תורה ובהתאם להוראות חוק המופנות אל בתי הדין. החוק מעניק לבתי הדין הרבניים סמכות שיפוט בלעדית בנושא נישואין וגירושין של יהודים העניינים הכרוכים בהם וכן סמכויות בענייני המעמד האישי והקדשות.[45] סדרי הדיון מוסדרים בתקנות בתי הדין הרבניים בישראל משנת התשנ"ג.[46]

פרק י"ד לתקנות, מתייחס לעניין סתירת הדיון ודיון מחדש. על פי התקנות, אם "חושש בית הדין שטעה בפסק דינו, יזמן את הצדדים לבירור נוסף, ובמקרה זה רשאי בית הדין לעכב את ביצוע פסק הדין עד לבירור".[47] תקנה זו מאפשרת לדיינים לפתוח את הדין מחדש, במקרים בהם יש חשש לטעות בפסק דינם.[48]

ניתן לראות כי בהתאם להלכה, אין בתקנה הגבלת מועדים. בשונה ממה שראינו עד כה, התקנה אינה מבחינה בין טעות בדבר משנה לטעות בשיקול דעת.[49]

כותרת התקנה היא "דיון מחדש ביוזמת בית הדין". עם זאת, התקנה פותחת במילים "חושש בית הדין". סגנון זה מעלה את השאלה האם היוזמה לסתירת הדין הינה רק בידי בית הדין או גם בידי בעלי הדין. מחד, ניתן היה לומר כי לאור העובדה שקיים מוסד ערעור במערכת בתי הדין הרבניים, אין לאפשר לבעלי הדין לבקש את סתירת הדין בגין טעות בפסק הדין, והסמכות לכך מסורה רק לבית הדין לערעורים.[50] מאידך, בית הדין פסק שאין מניעה שבית דין אזורי יזמן את הצדדים לדיון מחדש בשל חשש לטעות בפסק הדין, גם בעקבות בקשתו של בעל דין לעיון מחדש בפסק הדין.[51]

בנוסף לתקנה הנזכרת, נקבע עוד:

"(1) בעל-דין זכאי בכל זמן לבקש דיון מחדש מבית-הדין שדן בעניינו על סמך טענות עובדתיות או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם. (2) המבקש יגיש בקשה בכתב ויפרט בה את הטענות או הראיות החדשות ואת הסיבה למה לא הביא אותן בדיון הקודם".[52]

תקנה זו משתלבת עם העקרונות שראינו בעניין אי סופיות הדין, ומכריעה בסוגיות בהם נחלקו הפוסקים:

ראשית, היא קובעת כי את הבקשה לסתירת הדין יש להגיש אך ורק לבית הדין האזורי שדן בעניין. יצוין כי הדבר אינו עולה בקנה אחד עם משפט הישראלי לפיו יש להגיש את הבקשה לסתירת דיון לערכאה גבוהה יותר.

שנית, על פי התקנה אפשרות הגשת הבקשה לסתירת הדיון אינה מוגבלת בזמן. בהסרת מגבלת הזמן, בתי הדין הולכים כשיטת רבן שמעון בן גמליאל, ומכריעים במחלוקת לגבי משך הזמן שבו ניתן להביא ראיות או טענות חדשות לסתירת הדין.[53] עם זאת, שיהוי בהגשת הבקשה לסתירת הדין עלול לעורר חשש לדין מרומה ולדחיית הבקשה.[54]

שלישית, בדומה למשפט הישראלי, הן התובע והן הנתבע יכולים להגיש בקשה לסתירת הדיון. בכך מכריעה התקנה במחלוקת שראינו בשאלת יכולתו של התובע להגיש בקשה לסתירת הדיון בשל טענות או ראיות חדשות.[55]

רביעית, על הבקשה להיות מנומקת ועל המבקש לפרט את הסיבה שלא העלה את אותן טענות או ראיות בדיון הקודם. נראה כי הדרישה לנימוק על ידי בעל הדין נועדה להתגבר על הפגיעה בוודאות וביציבות המשפטית כתוצאה מהדיון המחודש. כמו כן, חובת ההנמקה נועדה למנוע הגשת פזיזה של בקשה, כאשר לבעל הדין אין את מלוא הראיות או הטענות בידיו. לחלופין, ההנמקה עשויה לסכל הליך שבו בעל הדין-המבקש בודה ראיות או טענות כדי לסתור את הדין.

בתי דין פרטיים לממונות עריכה

לצד מערכת המשפט המדינתית, פועלים במדינת ישראל מגוון בתי דין לממונות כמוסדות בוררות פרטיים.[56] בתי דין אלו, אינם שואבים את סמכותם מכוח סעיף 9 לחוק שיפוט בתי דין רבניים,[57] אלא שואבים אותה מן הסמכות הרבנית של דייניהם ומהסכמת הצדדים למנות את בית הדין כבורר.[56] רבים מבתי הדין מחתימים את המתדיינים על הסכמי בוררות בכתב, בין היתר, כדי לתת תוקף חוקי לפסק, וזאת על פי חוק הבוררות.[58]

על פי סעיף 21 לחוק הבוררות, בכפוף לאפשרות לערער על פסק הדין או לפנות לבית המשפט לביטול הפסק, ובאין כוונה אחרת המשתמעת מהסכם הבוררות, פסק הבוררות מחייב את בעלי-הדין וחליפיהם כמעשה בית-דין. הוראה זו משתלבת עם המגמה במשפט הישראלי להכיר בדוקטרינה של "מעשה בית דין", כפי שהוזכר לעיל.

חלק מבתי הדין הפרטיים מתגברים על הוראת חוק זו באמצעות סעיף בהסכם הבוררות הקובע כי פסק הבוררות יוכל להבחן שוב על ידי בית הדין ללא הגבלת זמן. בתי הדין אף מרחיבים את סמכותם ואינם מגבילים אותה רק לעילות הקלאסיות שראינו לעיל לצורך בחינה מחדש של הדיון.[59]

לדוגמה ניתן לראות כי בשטרי הבוררות של בית הדין "הליכות עולם" שע"י בד"ץ בית יוסף, סעיף 9 קובע כי "בית הדין יהיה רשאי לפרש את הסכם הבוררות ואת פסקי הדין או צווי בית הדין וכן להוסיף או לשנות את פסק הדין, על פי שיקול דעתו או על סמך נתונים חדשים שבאו לפניו, וזאת ללא הגבלה בזמן".[60]

בשטרי בוררות בהם אין סעיף הצהרתי כזה, עולה שאלת תחולת הכלל של "מעשה בית דין" במקרים בהם צד מעוניין לבחון מחדש פסק בורר של בית דין פרטי.

לדעת פרופ' שוחטמן, בעלי דין המבקשים להתדיין בפני בוררים ולמנוע מראש את האפשרות שמי מהם יוכל לסתור את הדין באמצעות ראיות חדשות, צריכים לכלול בהסכם הבוררות פסקה בה יצהיר כל אחד מהם על כך במפורש.[61]

הערות שוליים עריכה

  1. ^ נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך האזרחי, עמ' 6–7 (1991).
  2. ^ תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.
  3. ^ נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך האזרחי 3 (1991).
  4. ^ איתמר מירון סדר הדין האזרחי – בין מהות לפרוצדורה במשפט העברי ובמשפט הכללי 130-129 (חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת בר-אילן התשע"ד).
  5. ^ נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך האזרחי בפרק 12 (1991).
  6. ^ תקנה 25 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018; יששכר רוזן צבי ההליך האזרחי 243 (2015).
  7. ^ נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך האזרחי 612 (1991).
  8. ^ להרחבה ראו: נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך האזרחי בפרק 12 (1991); ויששכר רוזן צבי ההליך האזרחי בפרק 8 (2015).
  9. ^ 1 2 3 משנה, מסכת סנהדרין, פרק ד', משנה א'
  10. ^ רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק יא, הלכה א (על פי ציטוט המשנה). ראו עוד "הרשעה פה אחד וזכות הערעור של התביעה הכללית" (חוות הדעת של ד"ר מיכאל ויגודה מהמחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים 21.12.2007) https://daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/312-2.htm.
  11. ^ רצון ערוסי "הליך ערעור בבתי דין לממונות" שו"ת ועו"ד – עלון המשפט העברי 19, 18 (2018).
  12. ^ ע"א 513/98 דוד נ' גביש, פ''ד נג(2) 385, פסק הדין של השופט אילן (1999); אליאב שוחטמן סדר הדין בבית הדין הרבני כרך ג 1298 (2011).
  13. ^ תלמוד בבלי, סנהדרין, ז, א.
  14. ^ ע"א 513/98 דוד נ' גביש, פ''ד נג(2) 385, פסק הדין של השופט אילן (1999). אליאב שוחטמן סדר הדין בבית הדין הרבני כרך ג 1298 (2011).
  15. ^ שפרה מישלוב "הסכמי בוררות בבתי דין לממונות - סקירה והשלכות" תחומין לח 322, 332 (תשע"ח) (להלן: מישלוב "הסכמי בוררות בבתי דין לממונות").
  16. ^ פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק ב 265 (דב כ"ץ ויצחק גלזנר עורכים 1950); ישועה רטבי " סופיות הדיון בבתי דין לממונות" ישיבה (אייר תש"פ) https://www.yeshiva.org.il/midrash/44630
  17. ^ אליאב שוחטמן סדר הדין בבית הדין הרבני כרך ג 1297 (2011).
  18. ^ דניאל קינן "לשאלת סופיות הדיון במשפט העברי" עלי משפט יב 153, 159 (התשע"ו).
  19. ^ דניאל קינן "לשאלת סופיות הדיון במשפט העברי" עלי משפט יב 153, 156 (התשע"ו).
  20. ^ איתמר מירון סדר הדין האזרחי – בין מהות לפרוצדורה במשפט העברי ובמשפט הכללי 131 (חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת בר-אילן התשע"ד).
  21. ^ 1 2 3 4 משנה, סנהדרין ג, ח.
  22. ^ דניאל קינן "לשאלת סופיות הדיון במשפט העברי" עלי משפט יב 153, בעמ' 160 (התשע"ו).
  23. ^ שולחן ערוך, חושן משפט, כ, א (סתירת פסק דין כנגד החייב, לאחר שפרע את חובו).
  24. ^ סמ"ע חושן משפט, ס, ב ס"ק ה; משה חיגר רס יודיקטה במשפט העברי 16 (עבודת גמר במשפט עברי, הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית, התשט"ז).
  25. ^ משה חיגר רס יודיקטה במשפט העברי 16 (עבודת גמר במשפט עברי, הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית, התשט"ז).
  26. ^ דניאל קינן "לשאלת סופיות הדיון במשפט העברי" עלי משפט יב 153, בעמ' 163-162.
  27. ^ תלמוד בבלי, סנהדרין, ל"א, ע"ב.
  28. ^ משה חיגר רס יודיקטה במשפט העברי 17 (עבודת גמר במשפט עברי, הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית, התשט"ז).
  29. ^ סמ"ע על שו"ע חו"מ, כ, א.
  30. ^ אליאב שוחטמן סדר הדין בבית הדין הרבני כרך ג 1304 (2011).
  31. ^ אליאב שוחטמן סדר הדין: לאור מקורות המשפט העברי, תקנות הדיון ופסיקת בתי הדין הרבניים בישראל 428-431 (1998).
  32. ^ חזה התנופה, סימן מ'.
  33. ^ משה חיגר רס יודיקטה במשפט העברי (עבודת גמר במשפט עברי, הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית, התשט"ז), עמ' 21.
  34. ^ סמ"ע, לשו"ע חו"מ, כ, א.
  35. ^ אליאב שוחטמן סדר הדין בבית הדין הרבני כרך ג 1321 (2011).
  36. ^ משנה, בכורות, ד', ד'; תלמוד בבלי, מסכת בכורות, ל"ב, ע"ב.
  37. ^ עם זאת, הצד שהפסיד שלא כדין זכאי לפיצוי מטעם הדיין, אם אינו מומחה. ראו הרחבה אורי סדן "שיטת הש"ך בסוגיית דיין שטעה" חמדת הארץ ה 67, 67 (תשס"ז), בעמ' 37.
  38. ^ 1 2 תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, ל"ג, ע"א.
  39. ^ תוספות ד"ה כאן במומחה, בסנהדרין ל"ג, ע"א.
  40. ^ משנה, בכורות ד, ד.
  41. ^ משה חיגר רס יודיקטה במשפט העברי 41-40 (עבודת גמר במשפט עברי, הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית, התשט"ז).
  42. ^ שולחן ערוך, חושן משפט, כה, א.
  43. ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן כה.
  44. ^ הרמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק ו', הלכות א-ד.
  45. ^ אתר האינטרנט של בתי הדין הרבניים בישראל. https://www.gov.il/he/departments/about/about2
  46. ^ תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג.
  47. ^ תקנה קכח לתקנות בתי הדין הרבניים.
  48. ^ איתמר מירון סדר הדין האזרחי – בין מהות לפרוצדורה במשפט העברי ובמשפט הכללי 132 (חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת בר-אילן התשע"ד).
  49. ^ איתמר מירון סדר הדין האזרחי – בין מהות לפרוצדורה במשפט העברי ובמשפט הכללי 133 (חיבור לשם קבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת בר-אילן התשע"ד).
  50. ^ אליאב שוחטמן סדר הדין בבית הדין הרבני כרך ג 1331 (2011).
  51. ^ תיק (רחובות) 62235-24-2, שורת הדין יד (כ"ז בתשרי תשס"ח).
  52. ^ תקנה קכט לתקנות בתי הדין הרבניים.
  53. ^ ראו הטקסט סביב הערת שוליים 25.
  54. ^ אליאב שוחטמן סדר הדין בבית הדין הרבני כרך ג 1306–1307 (2011).
  55. ^ ראו הטקסט סביב הערת שוליים 30.
  56. ^ 1 2 אדם חפרי-וינוגרדוב, "התעצמות הפלורליזם המשפטי בישראל: עלייתם של בתי-הדין ההלכתיים לדיני ממונות במגזר הציוני-דתי" עיוני משפט לד 47, 49 (2011).
  57. ^ חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין) התשי"ג-1953, ס"ח 165.
  58. ^ סעיפים 1 ו-20 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968; שפרה מישלוב "הסכמי בוררות בבתי דין לממונות - סקירה והשלכות" תחומין לח 322, 322 (תשע"ח).
  59. ^ שפרה מישלוב "הסכמי בוררות בבתי דין לממונות - סקירה והשלכות" תחומין לח 322, 332 (תשע"ח).
  60. ^ קישור לשטר הבוררות של בית דין הליכות עולם שע"י בד"ץ בית יוסף - https://www.dintora.org/article/113.
  61. ^ אליאב שוחטמן סדר הדין בבית הדין הרבני כרך ג 1303 (2011).
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=מעשה_בית_דין_במשפט_העברי&oldid=37970527"