משתמשת:Keren - WMIL/אמנות פלסטינית בישראל

אמנות פלסטינית בישראל היא אמנות פלסטית שנוצרת על ידי אמנים ואמניות אזרחי ישראל המגדירים את זהותם כפלסטיניים. הגדרת זהות בתוך בחירה נעשית באמצעות השתתפות בתערוכות הנושאות כותרת הקשורה לזהות ותרבות פלסטינית, בחירת טקסטים אוצרותיים בהם הם מתוארים כאמנים פלסטינים וראיונות אישיים אודות יצירתם בהם הם מציינים במפורש שהם רואים את עצמם כאמנים פלסטינים. האמנים הפלסטינים הפועלים בישראל מחולקים לשני דורות: הדור הראשון, הוותיק יותר, מונה כ-20 אמנים פלסטינים, ציירים ופסלים, שהחלו לפעול בשנות השבעים והשמונים לאחר ביטול הממשל הצבאי ובעקבות האיחוד הגיאוגרפי עם האוכלוסייה הפלסטינית בגדה המערבית ועזה לאחר מלחמת 1967; הדור השני, הצעיר יותר, החל לפעול באמצע שנות התשעים לאחר הסכמי אוסלו ומונה כיום יותר מ-500 בוגרי בתי ספר לאמנות בישראל. אמנים אלו יוצרים בכל תחומי האמנות, ובעיקר במיצב, צילום, וידאו ארט ומיצג, נוסף על ציור ופיסול.

החל משנות ה-70

רק בסוף שנות השישים החלו צעירים לצאת ללימודי אמנות בישראל ומחוץ לה. הראשון שבהם היה עבד עאבדי מחיפה שיצא ללימודי אמנות בדרזדן, גרמניה, במסגרת מלגת לימודים של המפלגה הקומוניסטית בישראל. ב-1972 חזר עאבדי מלימודיו והתמנה למעצב הגרפי של העיתון אלֿֿאתחאד (יוצא לאור החל מ-1944). אחריו יצאו ללימודים אוסאמה סעיד, ח'ליל ריאן, דאוד אלֿֿחייק, חסן ח'אטר, וליד קשאש וכמיל דווא. במהלך שנות השמונים סיימו את לימודיהם גם האמנים: אבראהים נובאני, אסד עזי, עאסם אבו שקרה, אחמד כנעאן, אבראהים חג'אזי, פריד אבו שקרה, ג'אסר אבו רביעה, אבראהים אבו ג'רביע, בשיר אבו רביעה ועוד. אמנים אלה הציגו בשנות השמונים גם בתערוכות בתחומי הגדה המערבית ועזה.

קבוצת אמנים זו, היוצרת החל משנות השבעים, מדגימה את אופי הפעולה של אמנים פלסטינים הפועלים בעת ובעונה אחת בשדה האמנות הישראלי ובשדה האמנות הפלסטיני. בשדה האמנות הישראלי אמנים אלו נחשבים לאמנים ערבים-ישראלים, והם מוזמנים להציג בתערוכות קבוצתיות של אמנות ישראלית בישראל ובעולם. הביאנלה השישית בוונציה (1986) הייתה האירוע הגדול הראשון שאמנים ערבים מישראל – אבראהים נובאני ואסד עזי – הציגו בו במסגרת הביתן הישראלי. אסד עזי הציג במספר רב של תערוכות במוזיאונים מרכזים בישראל, כאשר השיח על יצירתו ביחס לזהות הערבית-דרוזית והערבית-פלסטינית הוא שיח מורכב ומשתנה במהלך השנים.  איברהים נובאני אף הוא הציג בתערוכות מרכזיות בשדה האמנות בישראל כאשר הוא מתראיין ביחס לזהות הפלסטינית בישראל.

האמן הבולט בהקשר זה הוא עאסם אבו שקרה. השיח על עבודתו של אבו שקרה משקף את השינוי שעבר שדה האמנות הישראלי ביחס לעבודתם של אמנים ערבים-פלסטינים בוגרי בתי ספר לאמנות בישראל. במאמר על עבודתו של אבו שקרה משנת 1990 הגדירה שרית שפירא את אבו שקרה 'אמן ערבי-ישראלי', ואילו בקטלוג שפרסם מוזיאון תל אביב בשנת 1994 לכבוד תערוכת יחיד של אבו שקרה לאחר מותו בטרם עת מופיעות לא רחוק זו מזו ההגדרות 'ערבי-ישראלי מוסלמי' ו'ערבי-פלסטיני-ישראלי' .

משנות ה-90

בתודעתם של האמנים הפלסטינים בוגרי בתי ספר לאמנות בישראל ביחס למורכבות זהותם חל שינוי הדרגתי שהגיע לשיאו לאחר הסכמי אוסלו ולאחר שנת 1998, שנת החמישים לנכבה, בעיקר בנוגע לעבודתם של קבוצת האמנים הצעירים שנולדו לאחר 1967. דור זה נולד אל מציאות הכיבוש הישראלי בשטחים, ועולמו הפוליטי קשור לפרדוקס שיצרה מלחמת 1967: מצד אחד, הוכרעה הכרעה צבאית ברורה ששכנעה את האוכלוסייה הפלסטינית שישראל היא עובדה מוגמרת ושהם, בהיותם אזרחיה, קשורים בה ובגורלה, ומהצד האחר, חודשו המגעים עם בני עמם בגדה המערבית ובעזה, ובאמצעותם גם עם בני עמם בפזורה הפלסטינית ברחבי המזרח התיכון. קבוצת צעירים זו, שהתבגרה על רקע פרדוקס זה, החלה בלימודי אמנות של ממש רק לאחר הסכמי אוסלו.

במהלך שנות התשעים התרחב היקף התערוכות במוסדות תרבות חדשים והן פורסמו בעיתונות הערבית גם בתחומי ישראל. בו בזמן השפיעה תקופת הסכמי השלום הן על החברה הישראלית והן על המיעוט הפלסטיני בישראל. כל אלה הביאו לעלייה ניכרת במספר הסטודנטים הערבים באקדמיות לאמנות, באוניברסיטאות ובמכללות לאמנות בישראל. עיקר לימודי האמנות מתקיימים באקדמיה לאמנות בצלאל בירושלים, במדרשה לאמנות במכללת בית ברל, באוניברסיטת תל אביב, במכון אבני, בבית הספר לאמנות קלישר בתל אביב, באוניברסיטת חיפה, במכללת ויצו בחיפה, במכללת אורנים, במכללת הגליל המערבי, ובמכללת קיי בבאר שבע.

הבולטים שבהם (בוגרים בשנות התשעים ואילך) – באקדמיה לאמנות בצלאל בירושלים: זיאד חמוד, שאדי חביב אללה, שאדי יאסין, עאמר דרבאס, דוראר בכרי, רמי סעאדי, פואד אגרביה, חנאן אבו חסיין, מנאל מורקוס, ראידה אדון, ג'ומאנה אמיל עבוד, נוואל ג'בור, ראידה סעאדה; במדרשה לאמנות בבית ברל: פהד חלבי, רפעת חטאב, אניסה אשקר, אחלאם ג'ומעה, מנאל מחמיד, סאהר מיעארי, נסרין אבו בכר; באוניברסיטת חיפה: עאידה נסראללה, שריף ואכד, רנא בשארה, מנאר זועבי, אשרף ח'נא, סנה פרח-בשארה, איזיס רזק, נוואל נאפע, רג'אא בכריה; במכללת ויצ"ו-קנדה בחיפה: חנה פרח, אשרף פואח'רי, אחלאם שיבלי; במכללת אורנים: ג'מאל חסן, איליא בעיני, סאלח עליסאת, סלאם מניר ד'יאב, ג'הינה חביבי קנדלפת, ראניה עקל, מרוות עיסא, פאטמה אבו רומי; במכללת הגליל המערבי: כמאל מלחם, סלמאן מולא, מנאר סהלי, ג'יהאן חזאן; במכללה האזורית מנשה: מיאדה מסרי, סהאד דיב, הודה ג'אמל, בת'ינה אבו מלחם, פדילה אבו מוך, סוהיר כנאענה; במכללת קיי בבאר שבע: חאדר ואשח. וכן אמנים שלמדו בחו"ל: סאמי בוכארי, אימאן אבו חמיד, מיכאל חלאק ועוד.

נוכחות עקבית זו מייצרת ייצוג מצטבר של אמנים פלסטינים בשני שדות האמנות – זה הישראלי וזה הפלסטיני. במרחב שבין שני השדות התרבותיים האלה יוצרים לימודיהם של האמנים הפלסטינים הלומדים במוסדות אקדמיים ישראליים תהליך חיִבְרוּת (סוציאליזציה) בעל כמה מאפיינים פוסט-קולוניאליים: ראשית, שפת הלימוד – העברית – מאלצת את האמן לפתח את דרכי הביטוי היצירתיות שלו בשפה שאיננה שפת האם שלו; שנית, ה'הביטוס' (habitus) של מערכת הלימוד, כלומר ההקשרים התרבותיים והאמנותיים שלה, מעוגן במרחב שבין שדה האמנות המערבי לבין זה הישראלי ואינו כולל את תרבותו של האמן; שלישית, משום ששדה האמנות הישראלי, בהיותו שדה לאומי, רואה לרוב באמן הערבי הפלסטיני 'אחר' הוא אף מונע, בסופו של דבר, את שילובו המלא כחלק משדה האמנות הישראלי. כך, על אף קיומה של נוכחות מורגשת של אמנים ערבים בתערוכות קבוצתיות או בתערוכות יחיד בישראל, אין להם חלק ממשי בעמדות הכוח ב'אמנות הישראלית': הם אינם מחזיקים במשרות אוצרוּת, ארכיון או ניהול במוזיאונים הציבוריים בישראל ובמעט מאד משרות ניהול והוראה במחלקות לאמנות באוניברסיטאות ובבתי הספר לאמנות ולעיצוב בישראל.

בתווך, בין שדה האמנות הפלסטיני לשדה האמנות הישראלי, הולך ומתגבש החל משנות התשעים שדה תרבותי ייחודי שאפשר להגדירו 'שדה האמנות של המיעוט הפלסטיני בישראל'. תהליך זה הוא חלק מתרבות הלאום של המיעוט הפלסטיני בגבולות מדינת ישראל, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספרות ובשירה שנוצרו בשנות השישים והשבעים, ובתאטרון ובקולנוע הפלסטיניים שהתפתחו בשנות השמונים והתשעים.

חללי תצוגה

אמנים פלסטינים יזמו הקמת חללי תצוגה נוספים המעמידים במרכזם את האמנות הפלסטינית במרכזי האוכלוסייה הערבית ובערים המעורבות בישראל. ב-1994 הוקמה בכפר ג'וליס שבגליל עמותת האמנים הערבים 'אִבְּדַאע' לקידום האמנות במגזר הערבי וב-2007 הוקמה גלריה של העמותה בכפר יאסיף (אוצרים: אבראהים חג'אזי וסלאם מניר ד'יאב). פעילות חשובה מתרחשת גם ב'בית הגפן' בחיפה הודות לפעילותה של האוצרת חנה קופלר. ב-1996 החלה קופלר בפעילות אמנותית מסודרת כשיזמה כמה פרויקטים שנתיים, ובהם תערוכת 'שבוע התרבות הערבית', תערוכת 'החג של החגים' ופרויקט פיסול חוצות בוואדי ניסנאס. עיקר חשיבותה של פעילות זו בהוצאה רציפה (הנמשכת יותר מעשר שנים) של קטלוגים ובהם טקסטים פרשניים וביקורתיים על יצירות האמנות מכל התערוכות, בערבית ובעברית. פעילות זו יצרה קשרים ראשונים רבים בין אמנים ערבים בראשית דרכם לבין אוצרים ואמנים הפעילים בשדה האמנות בישראל.בשנים אלה פועלת האוצרת דרורה דקל בגלריה כברי, שם הציגה בין היתר את אשרף פואח'רי, סאהר מיערי, אסד עזי ואחרים. ב-2012 הפכה הגלריה לחלל שיתופי של אמנים יהודים וערבים בגליל ביוזמת דקל. מאז ועד היום מציגה הגלריה באופן סדיר תערוכות אמנות מגוונות.

ב-1996 הוקמה 'הגלריה לאמנות אום אלֿֿפחם' במסגרת פעילותה של עמותת 'אלֿֿסבאר', ובניהול סעיד אבו שקרה. הגלריה פועלת ליצירת אוסף אמנות לקראת הקמת מוזיאון לאמנות עתידי. פעילות הגלריה כוללת תערוכות קבוצתיות ותערוכות יחיד של אמנים ואמניות פלסטינים, הפקת קטלוגים בערבית ובעברית ועוד. הגלריה מהווה במהלך 25 שנות קיומה מוסד לאמנות מרכזי בכל הקשור לאמנות פלסטינית עכשווית.

החל מ-1998 אוצר פריד אבו שקרה סדרת תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות בגלריה לאמנות בנצרת, אשר מהווה עוגן משמעותי לפעילות של תרבות ערבית בצפון.

ב-2000 הוקמה גלריה 'הגר' לאמנות עכשווית בשכונת עג'מי ביפו (אוצרת: טל בן צבי) כדי לאפשר מפגש ודיון עם אמנים בשפה הערבית. בגלריה הגר לאמנות הוצגו תערוכות יחיד של האמנים האלה: ג'ומאנה אמיל עבוד, ראידה אדון, סאמי בוכארי, אחלאם שיבלי, פאתן נאסטאס מיתוואסי, שריף ואכד, אשרף פואח'רי, אניסה אשקר ואחלם ג'מעה.ב-2005 הוקמה גלריה לאמנות בטמרה (אוצר: אחמד כנעאן) וב-2006 הוקמה הגלריה העירונית ברמלה (אוצר: עאמר דרבאס) כחלק מהקמת סדרה של גלריות בפריפריה בתמיכת אמנות לעם. פעילות רחבת היקף של אמנות פלסטינית מתקיימת גם במרכזי תרבות, כמו הגלריה ברהט (אוצר: חאדר ואשח), הגלריה במרכז צרפת בנצרת, גלריית מעלות תרשיחא, גלריית המתנ"ס בירכא וגלריית המתנ"ס בפקיעין, אשכול הפיס במג'אר, מרכז התרבות בכפר קרע, המכון לאמנות בערערה ומרכז התרבות בכפר יאסיף והפסטיבלים השנתיים לפיסול המתקיימים בו. [18]

תערוכות של אמנים פלסטינים במוזאונים בישראל

אמנים פלסטינים בוגרי בתי ספר לאמנות בישראל מציגים במוזיאונים ובגלריות בישראל במרכז ובפריפריה. כך הציגו, לדוגמה, תערוכות יחיד מקיפות – במוזיאון תל אביב: עאסם אבו שקרה, איברהים נובאני, אחלאם שיבלי ווליד אבו שקרה, מיכאל חלאק , סמאח שחאדה, פאטמה שנאן, מחמוד קייס, כרם נאטור .[19]  ;במוזיאון ישראל: ראידה אדון, חנא פרח, ראידה סעאדה ושריף ואכד; במוזיאון רמת גן: אסד עזי ואחמד כנעאן; במוזיאון הרצליה: בשיר מח'ול, ג'ומאנה אמיל עבוד, אחלאם שיבלי ושריף ואכד; במוזיאון נחום גוטמן: דוראר בכרי ורמי סעאדי; במשכן לאמנות בעין חרוד: פריד אבו שקרה, אחלאם שיבלי, נוואל ג'בור, חנא פרח; במוזיאון חיפה לאמנות: מנאל מחמיד, אניסה אשקר, אשרף פואח'רי וחנא פרח; במוזיאון פתח תקווה: פריד אבו שקרה ומנאר זועבי; במוזיאון יגאל אלון: עבד עאבדי, מרוות עיסא, סלאם מניר ד'יאב, חסן ח'אטר, ג'מאל חסן, ראניה עקל, סלמאן מולא, נוואל נאפע ועוד. מוזיאון לתרבות האסלאם באר שבע: אניסה אשקר.

תערוכות של אמנות פלסטינית בגלריה לאמנות אום אל פחם

ב-1996 הוקמה 'הגלריה לאמנות אום אלֿֿפחם' במסגרת פעילותה של עמותת 'אלֿֿסבאר', ובניהול סעיד אבו שקרה. התערוכות בגלריה שילבו תערוכות יחיד מקיפות לאמנים ערבים, מרכזיים וכאלה בראשית דרכם האמנותית ותערוכות קבוצתיות מלוות בקטלוגים בשלוש שפות.

במהלך השנים הוצגו בגלריה תערוכות יחיד של אמנים פלסטינים מרכזיים וכאלה שהיו בראשית דרכם האמנותית. כך הוצגו בגלריה תערוכות יחיד שאצר פריד אבו שקרה של האמנים בות'ינה אבו מלחם, מירוות עיסא , וליד אבו שקרה, סמאח שחאדה ועוד. [20]

בשנים אלו אוצר פריד אבו שקרה בגלריה לאום אל פחם תערוכות קבוצתיות  אשר עוסקים בסוגיות הקשורות לתרבות חזותית והשפה הערבית. [21]

במקביל פעילותו כאוצר בגלריה באום אל פחם, אוצר פריד אבו שקרה תערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות בחללי תצוגה נוספים. [22]

תערוכות יחיד של אמנים נוספו הוצגו בגלריה באום אל פחם כגון: יוקו אונו, פואד אגרביה, אסד עזי ומאיר פיצ'חדזה , עבד עאבדי, פאטמה שנאן דרע, אשרף פואחרי, אסד עזי, אוסמה סעיד ועוד, [23]

מראשית הקמת הגלריה ועד היום פעלו בגלריה אוצרים נוספים היוצרים תערוכות נושא מקיפות. כך לדוגמא אצרו דרורה דקל ואבי איפרגן את התערוכה 'בבית' (IN HOUSE) בשיתוף האוצר אבי איפרגן/ . בתערוכה הציגו האמנים עבודות ציור, צילום ווידיאו ארט כאשר חלקי התערוכה המתקיימים בבתים של חמש משפחות אשר נענו להצעה לארח אמנות בבית. [24]

תערוכה מקיפה נוספת שהוצגה בגלריה אום אל פחם ועסקה בזיכרון, מקומיות וזהות פלסטינית היתה התערוכה שאצר גיא רז , "צללי הזמן : תיעוד צילומי של זקני ואדי עארה", צלמים: שי אלוני, עמאר יונס, ווג'דאן וח'אלד פאעור. בתערוכה הוצגו צילומים שנעשו בין השנים 2008-2013 של דיוקנאות של זקנים בשנות ה-80 לחייהם, מהתושבים הוותיקים של ואדי ערה, עוד לפני 1948. .[25]

אוצרים אורחים אף הרחיבו את נושאי התערוכות בגלריה לאמנות אום אל פחם לנושאים של תרבות חזותית וביקורת פוליטית. כך לדוגמא ב2004 אוצרת אריאלה אזולאי את התערוכה "אפשר היה לראות הכל" בגלריה לאמנות אום אל פחם. בתערוכה השתתפו האמנים ראידה אדון, אריאלה אזולאי, אימן אבו חמיד, בועז ארד, דני באואר, חיים דעואל לוסקי, מיכל היימן, סנדי הילאל, שריף ואכד, אלכס ליבק, אבי מוגרבי, מנאל מחמיד, אלסנדרו פטי, פטאן פאוזי נסטאס, מיקי קרצמן, דוד ריב, דינה שנהב

אזולאי מציינת כי "התערוכה מציגה רצף של דימויים שנחשבו, נאספו, מוינו, נוצרו או עובדו מתוך היומיום ההולך ומתמשך של השליטה "הזמנית" של מדינת ישראל בשלושה מיליון וחצי פלסטינים. דימויים אלה הם עקבות חזותיים של יחסי השליטה בין ישראלים לפלסטינים, שבמסגרתם הפכו הפלסטינים ל"לא-אזרחים" של השלטון הישראלי.

תערוכה נוספת בנושא הסכסוך הישראלי פלסטיני הוצגה בגלריה באום אל פחם ב2007.

בתערוכה "לא תראו" מציגה מורן שוב שילוב בין עבודות אמנים לבין תיעוד המציאות של מתנדבות הארגון "מחסום ווטש".  בין האמנים המציגים בתערוכה מחסום Watch,  גיא רז, תמיר שר, פריד אבו שקרה, אסנת קרסננסקי, מרב שין בן-אלון, דינה שהם וחנא פרח, דוראר בכרי, אריאלה שביד, אסתי צאל, נעמה יוריה, אסף עברון, נעמה מילר, עדי קפלן ושחר כרמל, חאדר ואשח, איתן הלר, ג'ק פאבר, פואד אגבריה, דודיק אופנהיים ואמנון דקל, נסרין אבו- בכר, יואב בן-דוב, יוחאי מטוס.

השילוב הזה של צילום תיעודי ואמנות הוא חלק ממהלך נרחב המתרחש בשנים האחרונות בשדה הבינלאומי והישראלי - מהלך של טשטוש ההפרדה בין תיעוד לאמנות כאשר בשדה האמנות בישראל הוא מתקיים בעיקר בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. [26]

תערוכות גלריה לאמנות בית הגפן

סדרת התערוכות המשמעותית וחשובה מתרחשת גם ב'בית הגפן' בחיפה משנות ה90 ועד היום. ב-1996 החלה קופלר בפעילות אמנותית מסודרת כשיזמה כמה פרויקטים שנתיים, ובהם תערוכת 'שבוע התרבות הערבית', תערוכת 'החג של החגים' ופרויקט פיסול חוצות בואדי ניסנאס.  עיקר חשיבותה של פעילות זו בהוצאה רציפה של קטלוגים ובהם טקסטים פרשניים וביקורתיים על יצירות האמנות מכל התערוכות, בערבית ובעברית. [27] פעילות זו יצרה קשרים ראשונים רבים בין אמנים ערבים בראשית דרכם לבין אוצרים ואמנים הפעילים בשדה האמנות בישראל. [28]

מסלול האמנות בשכונת ואדי ניסנאס, משמש כחלל תצוגה פתוח של יצירות אמנות והוא אחד הפלטפורמות הראשונות שהציגו תערוכות משותפות של אמנים ערבים ויהודים. לאורך השנים הוצגו בו כ-800 עבודות ו-500 אמנים. כיום מוצגות בוואדי כדרך קבע כ-60 עבודות.

ב2014 לכבוד 20 שנה לאירוע הפתיחה של פסטיבל "החג של החגים" אצרו טל בן צבי, יעלה חזות וליאן סייד תערוכת רטרוספקטיבה תחת הכותרת "מוזיאון ללא קירות".

לרגל 20 שנים לפסטיבל הושק הארכיון האינטרנטי  www.mwwart.com המספק מבט רטרוספקטיבי ומתעד את השינויים שעבר הוואדי. בתערוכה עצמה בשכונת וואדי ניסנאס הוצגו תצלומים של צלמים, שליוו את הפרויקט לאורך השנים: וואל עווד, יאסמין חוג'יראת, מיקי קרצמן, אלדד רפאלי, ורד אדיר, צביקה רוגר, אברהם אילת. [29]

בעשור האחרון מתמקדת פעילות הגלריה גם בשיח ביקורתי פוליטי על זהות ומרחב פלסטיני בעיר המעורבת חיפה. רולא חורי עוסקת בתפיסות של היסטוריה ומרחב ציבורי. אחת מתערוכותיה הבולטות בבית הגפן הייתה התערוכה  "נקודת מיצוי" (2012) – תערוכה קבוצתית הכוללת עבודות צילום, וידאו ומיצב. התערוכה בחנה את המושג "מצב מיצוי" או "מצב נישול", כלומר מצב שבו מתבטל האחר לאחר שנכבש, רוקן מתרבותו והורחק מההיסטוריה שלו. [30]

תערוכה נוספת שאצרה רולא חורי יחד עם יעלה חזות בבית הגפן היא התערוכה "חכמת ההמונים" (2014).  התערוכה חוזרת לכיכר העיר, שמקורה בערי המדינה של יוון העתיקה, ככזו שממלאת את תפקידו של המרחב הציבורי כמקום בו ניתן להתכנס, לשמוע, להשמיע ולנהל שיח ציבורי. היא יוצאת בתביעה לשינוי ערכי החיים הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים שנשחקו, למען כינון חברה שוויונית ודמוקרטית יותר, ומבקשת להוות זרז לחשיבה רדיקלית ביחס לפלטפורמות חדשות, גם אם מדומיינות, למימוש התביעה מתוך הפוטנציאל הטמון במרחב הציבורי המקומי. [31]

תפיסה ביקורתית של מרחב העיר חיפה כעיר מעורבת ליוותה את הקמת "המרחב השלישי | אגף לאמנות וחינוך בבית הגפן" שנפתח ב2019 (אוצרות: יעל מסר והדס זמר בן-ארי) - בהשתתפות האמנים : הדיל אבו-ג'והר, מוריה אדר פלקסין,ג'נאת אמארה, אניסה אשקר, דיוי בראל, שוקה גלוטמן, בני וודו,ענת ורשבסקי, אמירה זיאן, רמי טריף, רוני לויט, אלעד לרום, לוראן מארשל, אמי ספרד, נרדין סרוג'י, נואל ערפאת, אשרףפואח'רי, ברוקן פינגאז, למיס שחות ופאטמה שנאן.[32]

הפעילות באגף מזמינה לחקור שאלות מוכרות וממדים חדשים בנוגע לזהות ולשייכות בחברה מרובת-תרבויות. לצד התערוכה הקבוצתית נפתחה בחלל תערוכת יחיד של האמנית נרדין סרוג'י "הוצא מהקשרו" 2019 אוצרת יעל מסר. בסדרת עבודות תלויות מקום, שנוצרו עבור ובתוך מרחב הגלריה, כאשר לעתים היא אדריכלית המזיזה עמודים ומארגנת מחדש את פנים הבית והתנועה בו. במקרה אחר היא ארכיאולוגית החופרת באדמה, מפרקת את אריחי הרצפה וחושפת בלטות מגלגולים קודמים של חלל הגלריה, כשהיה בית מגורים, מלון, מטה קצינים עות'מאניים ומתנ"ס ערבי-יהודי.

תערוכות במוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים

החל משנות ה2000 המוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים מהווה עוגן לתצוגה של אמנות עכשווית של אמנים ערבים בירושלים. דוגמא לכך ניתן לראות בתערוכה "התכתבות : אמנים ערבים בני זמננו" 2008 במוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים הציג פריד אבו שקרה את האמנים: וליד אבו שקרה, אסד עזי, אחמד כנען, אחלאם בסול, פאטמה אבו רומי, חיתאם יונס, בותינה אבו מלחם, מרוות עיסא, זוהדי קאדרי, מנאל מחמיד, הודא ג'אמל, חאדר ואשח, חנא פרח- כפר בירעים. בטקסט התערוכה הוא מציין כי "שלושה עשר אמנים המציגים בתערוכה מייצגים קשת ססגונית של האמנות העכשווית בישראל, אמנות המבטאת מצד אחד את מורשת העבר שהאמן הערבי נושא בליבו ומצד שני פתיחות להשפעת הסביבה, הן הישראלית והן הבינלאומית. יצירותיהם נותנות ביטוי לזיכרונותיהם וחוויותיהם האישיות ובתוך כך משקפות את תרבותם על מטעניה ההיסטוריים והפוליטיים." [33]

תרבות לבוש וזיכרון קולקטיבי פלסטיני עמדה במרכז  בתערוכה "טיראז: רקמה מקומית" 2015 אוצרת: רחל חסון אשר הוצגה במוזיאון לאמנות האסלאם. התערוכה הציגה פרטי לבוש פלסטיניים מראשית המאה שעברה, מאוסף מנואל קליידמן. טקסט התערוכה מציין כי "התערוכה "טיראז: רקמה מקומית" שופכת אור על תרבות ייחודית ומרתקת באמצעות התבוננות בלבוש המסורתי של נשים פלסטיניות בתקופה שבין 1948-1880. בד בבד, התערוכה מעלה את זיכרון העבר הפלסטיני, דרך אפיון הזהות המגדרית, המקומית וההיסטורית של הנשים.

תרבות חזותית פלסטינית עמדה במרכז התערוכה "ערבסק עכשווי" 2018 אוצרת: תמר גיספאן – גרינברג. במוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים משתתפים בתערוכה: אניסה אשקר, איה בן רון, דנה לוי, דור זליכה לוי, מחמוד קייס, יואב רבן, רימה ארסלנוב, רובה סלמה. בטקסט התערוכה מציינת האוצרת כי "התערוכה מבקשת לבחון כיצד אמנים מקומיים פלסטינים וישראלים מאמצים מוטיבים שונים שקשורים לאמנות העיטור המוסלמי הידועה בשם ערבּסק ומשלבים אותם בעבודתם תוך שהם יוצקים תכנים ביוגרפיים, פוליטיים ומגדריים." [34]

תערוכות בנושא מגדר ואמנות נשים פלסטינית

עיסוק במגדר בחברה הערבית בישראל היה נושא מרכזי במספר תערוכות שהוצגו במספר תערוכות מחקריות רחבות הקף. ב-1998 אצרה טל בן צבי את התערוכה "פלסטינ (ה) - אמנות נשים מפלסטין" בגלריות עמי שטייניץ - אמנות עכשווית שבתל אביב, ובגלריה אלוואסיטי מרכז לאמנות, מזרח ירושלים התערוכה עסקה באמנות נשים פלסטינית משני צידי הקו הירוק והפגישה לראשונה בישראל אמניות אזרחיות ישראל עם אמניות המתגוררות ברש"פ. האמניות שהשתתפו בתערוכה: עזה אל-חסן, דינה ראזל, פאתן נאסטאס, ג'ומאנה אמיל עבוד, נידאא ח'ורי, נואל ג'בור, רנה בשרה, סוהיר איסמעיל.

ב-2000 אצרה טל בן צבי את התערוכה "דיוקן עצמי: אמנות נשים פלסטינית" עם האמניות: אחלאם שיבלי, פאתן פאוזי אנוסטאס, עאידה נסראללה, חנאן אבו חוסיין, אימאן אבו חמיד, ג'ומאנה אמיל עבוד, מנאל מורקוס, מנאר זועבי, סוהיר אסמאעיל פראג'. התערוכה "דיוקן עצמי" אמורה הייתה להיפתח באלוואסטי, מרכז לאמנות בירושלים המזרחית, באוקטובר 2000, בגלריית "עמי שטייניץ" בתל אביב בדצמבר 2000 ופברואר 2001 במרכז לאמנות בבית-לחם. שלוש התערוכות בוטלו בעקבות אירועי האינתיפאדה השנייה. קטלוג התערוכה יצא לאור בהוצאת אנדלוס בשנת 2001. [35]

עיסוק במגדר ביחס לתרבות חזותית וחומרית פלסטינית היה גם נושא מרכזי במספר תערוכות שאצר חיים מאור. [36] דוגמה לכך היא פעילות הגלריה לאמנות ע"ש אברהם ברון באוניברסיטת בן גוריון. באפריל 2007 הוצגה שם התערוכה "רקמות, רקמה וקליגרפיה באמנות עכשווית בישראל" (אוצרים: חיים מאור וסטודנטיות בקורס אוצרות). בתערוכה הציגו: בת'ינה אבו מלחם, פאטמה אבו רומי, פריד אבו שקרה, אניסה אשקר, הדא ג'מאל, חאדר ואשח, נדא' חורי, מוחמד סעיד כלש, סוהיר כנאענה, אחמד כנעאן, מנאל מורקוס, אסד עזי, מרוות עיסא ועוד. [37]

דוגמה נוספת היא התערוכה "קול נשי ממרחקים" (אוצרת: עאידה נסראללה) שהוצגה במשכן לאמנות ע"ש מאירוב בחולון ב2008. בתערוכה הציגו מיאדה מסרי, סהאד דיב, אניסה אשקר, נסרין אבו בקר, מנאל מורקוס ואימאן אבו חמיד. .  [38]

תערוכות קבוצתיות העוסקות באמנות, תרבות וחברה פלסטינית

החל משנות ה2000 מתקיימות תערוכות מרכזיות המשלבות אמנים ישראלים ופלסטינים ועוסקות באופן ישיר בסכסוך הישראלי פלסטיני ובסוגיות העוסקות בחברה ותרבות פלסטינית. לתערוכות אלה היו שותפים אוצרים ואוצרות, אמנים ואמניות יהודים וערבים כאחד אשר ראו לעצמם מטרה לעורר שיח ביקורתי פוליטי בשדה האמנות בישראל.

החל מ2004, אצרה שולה קשת תערוכה נודדת בשם "מזרחיות וערביות באמנות החזותית בישראל," יחד עם האמן הפלסטיני זאהד חרש. היא כללה שש תערוכות שונות, שבהן הציגו אמנים ואמניות מזרחים ופלסטינים, שנדדו במשך כשנה בין יישובים שונים, כמו באקה אל־ר'רבייה, כפר קאסם, אשקלון ומצפה רמון. ב2015 יצא לאור הספר" כתמים והחתמות" העוסק בקשרים המתקיימים בין התרבות המזרחית והפלסטינית בישראל באמצעות יצירות מתחום האמנות החזותית. בספר מוצגים עבודותיהם של 34 אמניות ואמנים פלסטינים ומזרחים הפועלים במגוון סוגי מדיה ולצדם מובאים מאמרים פרי עטם של הוגות והוגים עכשוויים.    יציאת הספר מלווה בשתי תערוכות, האחת בבית אחותי בתל אביב והשנייה בגלריה לאמנות בנצרת, שאותן אצרה קשת עם פריד אבו שקרה, שגם ערך איתה את הספר . [39]

עיסוק ביקורתי ושאלות של חברה ואזרחות במרחב הישראלי פלסטיני הוצגו בשנים אלה במספר חללי תצוגה מרכזיים בישראל. דוגמא לכך היא התערוכה "בושה" שאצר האמן

חנא פרח כֻּפְר בִּרְעִם, ב2004  במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית, חולון

בתערוכה השתתפו האמנים: אשרף פוארחי, ג`ומאנה אמיל עבוד, דוד ריב, הילה לולו לינ פרח כפר בירעים, יוני לביא, יעל שביט, לוי זיני, מוש קאשי, מיכל רוטשילד, מנאר זועבי, משה גרשוני, סימה אגיא, עיסא פריג’, ענבר הורקני, פיליפ באליש, שרון פוליאקין, שריף ואכד. האמנים המשתתפים התבקשו להתייחס למושג בושה ולתחושת הבושה. נקודת המוצא של התערוכה היא הבושה כמאפיין תרבותי של חברה המורכבת מבני לאומים שונים, פליטים, מהגרים ומהגרי עבודה, ושל החיכוך היומיומי בין אדם לעצמו ובין אדם לסובב אותו.. [40]

העיר יפו כמרחב עירוני פלסטיני עמדה בסדרת התערוכות "מקומי" שאצרה שלי כהן בגלריה בבית האדריכל ביפו. התערוכה "מקומי 7: בית ביפו" 2003, הציגו סאמי בוכארי ואייל דנון

מיצב הווידאו המדמה פנים של בית ביפו, ומפגיש את הצופים עם משפחתו של נח'לה שקר, ממקימי האגודה למען ערביי יפו (הרביטה). הבית ביפו, הנתון בבעלות פלסטינית, מוצג בהקשר של זהות ותרבות פלסטיניות עכשוויות, ולאור זאת, דרך עדשת המצלמה, מערער על הבלעדיות של החלום הנדל"ני היהודי ביפו, ומעלה את השאלה למי יפו היא בית.

[41]

תערוכה נוספת בסדרה "מקומי" הוצגה ב-2009 בתערוכה "עשרה מבטים", שבחנה את נקודת המבט היפואית לחגיגות המאה של תל אביב (אוצרים: בות'ינה דביט, אסתר זנדברג, שלי כהן ונעמה מישר)  לרגל התערוכה רואיינו עשרה יפואים, ערבים ויהודים. מהם שנולדו בה, מהם שמתגוררים בה ואחרים פליטים שגלו ממנה למקומות אחרים. בראיונות עלו  הבעיות העירוניות העקרוניות לתושבי יפו: צווי הפינוי וההריסה, הג'נטריפיקציה ועליית מחירי הדיור, ייהוד העיר, דרישות נוקשות לשימור ושיפוץ מבנים, הזנחה ועוני. הצלם והעיתונאי מוחמד באבאי והצלמת והפעילה החברתית אנה כהן-ינאי ראיינו את עשרת המשתתפים וצילמו את דיוקנם. [42]

תערוכה נוספת בסדרה "מקומי" העוסקת ביפו כמרחב זהות פלסטיני היתה התערוכה "פה, יפו" שאצרה נעמה מישר ב2010 בבית האדריכל. בתערוכה חמישה אמנים ישראלים ופלסטינים - אניסה אשקר, דידיה בן לולו, ראפת חטאב, אנה כהן-ינאי ודפנה שלום המציגים התצלומים ועבודות הווידיאו המאחדים דיון ובחינת היבטים חברתיים ותרבותיים של המרחב הישראלי בכלל ושל היפואי בפרט. [43]

ב2009 הוצגה במוזיאון הרצליה התערוכה "גברים בשמש" (אוצרים: טל בן צבי חנא פרח כפר בירעים) התערוכה עסקה בייצוג הנכבה הפלסטינית והזיכרון הקולקטיבי הפלסטיני באמנות פלסטינית עכשווית ביצירתם של עבד עאבדי, אוסמה סעיד, אסד עזי, איברהים נובאני, עאסם אבו שקרה, מיכאל חלאק, דוראר בכרי, ראני זהראוי, ראפת חטאב, פהד חלבי, עלא פרחאת, סכנדר קובטי, רביע בוכארי . [44]

סוגיות הקשורות לערים מעורבות וייצוגים של תרבות חזותית פלסטינית עמדו במרכז התערוכות שאצרה רונה סלע. התערוכה המשמעותית הראשונה שאצרה ולה נלווה ספר הייתה "צילום בפלסטין/ארץ-ישראל בשנות השלושים והארבעים" בשנת 2000

וב-2009 את התערוכה "לעיון הציבור, תצלומי פלסטינים בארכיונים צבאיים בישראל" בגלריה שבמכללת מנשר.

ב2013 אוצרת רונה סלע תערוכה העוסקת בערים מעורבות. התערוכה "תסיסה - דיור, שפה, היסטוריה - דור חדש בערים היהודיות-ערביות", מוזיאון נחום גוטמן לאמנות, 2013 כללה את היוצרים: היוצרים, התנועות והאקטיביסטים שהשתתפו בתערוכה ובספר: ענת אבן, יוחאי אברהמי, ראידה אדון, אוטוביוגרפיה של עיר (עמותת איאם: אייל דנון, סמי בוכרי, מנאר זועבי, אסנת בר–אור), אקטיב סטילס (אורן זיו, יותם רונן קרן מנור), עידו בהט, גלעד אופיר, רונן אידלמן, יהודית אילני, כמאל אלג'עפרי, קבוצת אלעכוויה, אניסה אשקר, רביע בוכרי, עמותת בלאדנא, דוראר בכרי, ברית שלום 2012, דור גז, מאיר גל, דרך השפה (קבוצת פרהסיה), המוחות המשוחררים, עמותת זוכרות, ראפת חטאב, מיכאל חלאק, פהד חלבי, ג'ומנה מנאע, ניסרין נג'אר, עמותת נעם, אייל סיוון, אסתי צאל, עמית צינמן, סכנדר קובטי, קסיה קראקוביאק ותנועה ציבורית. [45]

לסדרת תערוכות קבוצתיות אלה נוספו תערוכות נוספות של רונה סלע כגון תערוכת מחקר היסטורי של הצלם הפלסטיני ח'ליל ראאד, תצלומים 1948-1891, מוזיאון גוטמן לאמנות, 2010 ותערוכת היחיד של ראידה אדון - אישה ללא בית, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2014.

שיח ביקורתי ומורכב על המקומיות הפלסטינית היתה נושא תערוכה קבוצתית שאצר האמן והאוצר ראפת חטאב. בתערוכה "מכפר באת ואל כפר תשוב" 2017, תערוכה קבוצתית במוזיאון ינקו-דאדא, עין הוד  השתתפו האמנים: ראידה אדון, חליל בלבין, הייא ג’ובראן, אסתר כהן, אסי משולם, רובא סלמה, עדי עוז-ארי, אשרף פואחרי, תמיר צדוק, מחמוד קייס, פאטמה שנאן. התערוכה הציפה שאלות בנוגע למערכת היחסים המורכבת של ישראל/פלסטין בכלל והמשמעויות הנובעות ממנה בקשר לכפרים עין חוד/עין הוד בפרט.

בתערוכה הוצגה פינת עיון אשר הציעה קריאה היסטורית של אזור עין הוד/עין חוד: ספרים, מאמרים וסרטים, המובאים מתוך מחקרים שנעשו בשטח בשנים האחרונות. [46]

---

[2] טל בן צבי, 2008. "שונות מתוך אחדות: אמנות פלסטינית עכשווית", ג'מעה כתב עת בינתחומי לחקר המזרח התיכון, אוניברסיטת בן-גוריון, באר שבע.

[3] טל בן צבי 2008. "שונות מתוך אחדות: אמנות פלסטינית עכשווית", שם.

[4] טל בן צבי 2008. "שונות מתוך אחדות: אמנות פלסטינית עכשווית", שם.

[5] כמאל בולאטה: נשים חלוצות באמנות פלסטינית" בתוך: בן צבי, טל, לרר, יעל (עורכות) 2001. דיוקן עצמי אמנות נשים פלסטינית, הוצאת אנדלוס. עמוד 12

Boullata, Kamal 2009. Palestinian Art: From 1850 to Present Saqi Press, London,. p. 33

[6] מנאר חסן, סמויות מהעין נשים והערים הפלסטיניות, הוצאת מכון ון ליר 2017, עמוד 105

[7] ראו בהרחבה

Boullata, Kamal, 2000. Istihdar al- Macan: Dirasat fi al-Fan al-Tashkili al- Filastini al-Muasir (The Recovery of Place: A Study of Palestinian Contemporary Painting), Tunis: ALECSO.

Boullata, Kamal, 2000. ‘Art’, in: Philip Mattar (ed.), The Encyclopedia of the Palestinians, New York: Facts On File.

Kamal Boullata, Palestinian Art, 1850-2005, London: Saqi, 2009

[8] בשנים 1965-1953 למדו כ-100 אמנים, נשים וגברים, כמעט מחציתם ממחנות הפליטים בעזה, לימודי אמנות במוסדות שונים בעולם הערבי: בקהיר, באלכסנדריה, בבגדאד, בדמשק ובביירות.

ראו בהרחבה:

Ali, Wijdan, (ed.) 1989. Contemporary Art from the Islamic World. London: Scorpion Publishing Co.

Wijdan, Ali, 1994. ‘Modern Arab Art’, in: Salwa Mikdadi Nashashibi, Etel Adnan and Laura Nader, Forces of Change: Artists of the Arab World, Washington DC: The National museum of Women in the Arts, 107.

[9]שנה מאוחר יותר, ביולי 1954, פתח נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר את תערוכתם של אסמאעיל שמוט, תמאם אלאַכְחָל (לימים אשתו של שמוט) וניהד סיבאסי בקהיר. בפתיחה זו נכחו גם אישים פוליטיים פלסטינים דוגמת חאג' אמין אלחוסייני ויאסר ערפאת, שהיה בזמנו ראש אגודת הסטודנטים הפלסטינים בקהיר.

[10] ראו Sherwell, Tina, 2002. ‘Bodies in Representation: Contemporary Arab Women’s Art’, in: Fran Lloyd (ed.), Contemporary Arab Women’s Art: Dialogues of the Present, London: I.B. Tauris, 58-70.

[11] Vera Tamari, "Loss and vision: Representations of Women in Palestinian Art under Occupation," in: Annelies Moors (ed.), Discourse and Palestine: Power, Text and Context, Amsterdam: Het Spinhuis, 1995, p. 165

Abu Hashhash, Mahmoud, 2000. New Horizons in Palestinian Art. A.M. Qattan Foundation, Ramallah.

Nashashibi, Salwa, Mikdadi, 1994. Forces of Change: Artists of the Arab World. Washington, D.C.: The National Museum of Women in The Art.

[12] על הגבלות הממשל הצבאי בשטחים על תחום האמנות ראו בהרחבה:

גינבר, יובל, 1990. 'הגבלות על אמנות פלסטינית בשטחים (דוח בצלם)', סטודיו 11: 17.

[13] כך לדוגמה, בשנות השמונים הופצה בסכנין כרזה של האמן סולימאן מנסור ממזרח ירושלים לציון חמש שנים ליום האדמה, וכן הודפסו והופצו בגליל ובמשולש כרזות של אסמאעיל שמוט. ראו בהרחבה: שרוול, טינה, 2001. 'לדמות את פלסטין כאמא-מולדת', בתוך: טל בן צבי ויעל לרר (עורכות),

דיוקן עצמי – אמנות נשים פלסטינית, תל אביב: אנדלוס, 66-49. ובנוסף

Ankori, Gannit, 2005. Palestinian Art, London: Reaktion .

Murphy, Jay, 1990. "The Intifadah and the Work of Palestinian Artists", Third Text 11 (summer): 122-130.

[14] טל בן צבי 2008. "שונות מתוך אחדות: אמנות פלסטינית עכשווית", שם.

.[15] ראו בהרחבה: טל בן צבי, חנא פרח (עורכים) 2009  . גברים בשמש, מוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית.

[16] טל בן צבי 2008. "שונות מתוך אחדות: אמנות פלסטינית עכשווית", שם.

[17] על פעילותה של עמותת 'אבדאע' ראו באתר: http://www.ibdaa-art.com/index.asp.

[18] ראו באתר הגלריה: www.hagar-gallery.com, וכן בקטלוגים שערכה טל בן צבי בהוצאת עמותת הגר, שניהם ב-2006: הגר – אמנות פלסטינית עכשווית; ביוגרפיות, 6 תערוכות יחיד בגלריה הגר לאמנות.

[19] טל בן צבי, 2014. סַבְּרָה ייצוגי הנכבה באמנות הפלסטינית בישראל, הוצאת רסלינג

[20] ביניהם זוכי פרס ע"ש חיים שיף לאמנות פיגורטיבית־ריאליסטית: סמאח שחאדה (2018), פאטמה שנאן (2016), מיכאל חלאק (2012). אחלאם שיבלי זוכת פרס קרן נתן גוטסדינר, הפרס לאמנות ישראלית, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב.(2002)

[21] טל בן צבי 2008. "שונות מתוך אחדות: אמנות פלסטינית עכשווית", שם.

[22]קימרלינג, ברוך ומגדל, יואל שמואל, 1999. פלסטינים – עם בהיווצרותו, ירושלים: כתר, 261.

.[23] אבו שקרה, סעיד, 2005. פלחי התפוז – מאוסף איווט ומאזן קופטי לאמנות פלסטינית, הגלריה לאמנות אום אלֿֿפחם.

[24] טל בן צבי 2008. "שונות מתוך אחדות: אמנות פלסטינית עכשווית", שם.

[25] על השפעת הספרות והשירה הפלסטיניות על היצירה הפלסטית, ראו, לדוגמה, כאמל בולאטה, "אמנים ישראלים ופלסטינים: מול היערות", קו 10 (1990): 171.

[26] Wijdan Ali, 1990.Contemporary Art from the Islamic World, Scorpion Publishing, Ltd

[27] Kamal Boullata, “Art,” in: Philip Mattar (ed.), Encyclopedia of the Palestinians, New York: Facts On File, 2000, pp. 81-90.

[28]Kamal Boullata, Palestinian Art, 1850-2005, London: Saqi, 2009.

[29]Gannit Ankori, Palestinian Art, London: Reaktion Books, 2006.

[30]. גנית אנקורי מצביעה על נקודות השקה מסוימות בין אמנות פלסטינית וציור ארץ-ישראלי מוקדם. גנית אנקורי, "מעבר לחומה: על נקודות השקה אחדות בין אמנות פלסטינית וציור ארץ ישראלי מוקדם", קו 10 (1990): 169-163.

[31]. Mahagna , Nassera, 2012. The representation of the female body in the performances and art of Palestinian women in Israel from 1998 to 2010

[32]. פריד אבו שקרה, 2015. "זהות האמן הפלסטיני: בין מסורת, תרבות, מודרנה וגלובליזציה", עמותת אלסבאר, הגלריה לאמנות אום אל-פחם.