סבסטיאן קסטליו
ֹסֶבַּסְטְיַאן קַסְטֶלְיו (בצרפתית: Sebastian Castellio) או סֶבַּסְטְיַאן שַׁטֵיוֹן (Sébastien Châteillon; 1515 – 29 בדצמבר 1563) היה מטיף ותאולוג צרפתי; ומראשוני הנוצרים הרפורמים שתמכו בסובלנות דתית, חופש המצפון וחירות המחשבה.
 | |
| לידה |
1515 סן-מרטן-דו-פרן, דוכסות סבויה, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
29 בדצמבר 1563 (בגיל 48 בערך) בזל, הקונפדרציה השווייצרית הישנה, שווייץ |
| מדינה |
צרפת |
| מעסיק |
אוניברסיטת בזל |
| השקפה דתית |
נצרות פרוטסטנטית |
  | |
ביוגרפיה עריכה
שנותיו הראשונות עריכה
קסטליו נולד ב-1515 בסן-מרטן-דו-פרן (אנ') בכפר ברס (Bresse) של דופינה, המדינה הגובלת בשווייץ, צרפת וסבויה. תחת שלטון סבויה קראה משפחתו לעצמה שַׁטֵיוֹן (Chateillon, Chatillon או Chataillon). לאחר שהתחנך בגיל עשרים באוניברסיטת ליון, שלט קסטליו בצרפתית ובאיטלקית כאחד, והפך למומחה גם בלטינית, עברית ויוונית. לאחר מכן, הוא למד גרמנית כשהחל לכתוב יצירות תאולוגיות בשפות השונות של אירופה (אנ').
השכלתו, הקנאות הדתית והידע התאולוגי שלו היו כל כך יוצאי דופן, שהוא נחשב לאחד האנשים המלומדים ביותר בתקופתו - שווה, אם לא עולה על ז'אן קלווין. לפי ספרו של שטפן צווייג: "הזכות לכפירה: קסטליו נגד קלווין" כך כתב וולטר על קסטליו: "אנו יכולים למדוד את מידת הארסיות של עריצות זו לפי הרדיפה אליה נחשף קסטליו במקרה של קלווין – אף על פי שקסטליו היה מלומד גדול בהרבה מקלווין, קנאתו בקסטליו גירשה אותו מז'נבה".[1]
מאוחר יותר כתב קסטליו שהוא הושפע מאוד והתרגש, כשראה את שריפת הכופרים בליון על ידי האינקוויזיציה הצרפתית, ובגיל עשרים וארבע החליט לחקור את תורת הרפורמציה. באביב 1540, לאחר שראה את ההרג של הקדושים המעונים הפרוטסטנטים המוקדמים, הוא עזב את ליון והפך למיסיונר לפרוטסטנטיות.
hominem occidere non est doctrinam tueri sed hominem occidere. (להרוג אדם לא אומר להגן על דוקטרינה, זה אומר להרוג אדם.)
— Castellio, Contra libellum Calvini [נגד החוברת של קלווין] (בלטינית)
קריירה מוקדמת עריכה
לאחר שעזב את ליון, עשה קסטליו את דרכו לשטרסבורג שם פגש את ז'אן קלווין. לאחר שהותיר רושם חזק על קלווין, נהנה קסטליו מחברתו של קלווין עד כדי כך שהוא נשאר שבוע שלם באכסניית הסטודנטים שהקימו קלווין ואשתו. עם שובו לז'נבה ביקש קלווין מקסטליו להצטרף אליו בשנת 1542 כרקטור של הקולאז' דה ז'נב (אנ'). קסטליו הוזמן גם להטיף בואנדובר (אנ'), פרוור של ז'נבה.
בגלל מערכת היחסים הייחודית שלו עם קלווין, נהנה קסטליו מכבוד רב בעולם התאולוגיה הנוצרית הפרוטסטנטית. בשנת 1542 פרסם את ספרו הראשון: "דיאלוגים קדושים" בלטינית ובצרפתית.
בשנת 1543, לאחר שמגפת הדבר פקדה את ז'נבה, סבסטיאן קסטליו היה אחד מאנשי הדת היחידים בז'נבה שביקרו את החולים וניחמו את הגוססים. אף על פי שקלווין עצמו ביקר חולים, הכמרים האחרים של ז'נבה לא עשו זאת.
על עבודתו יוצאת הדופן, המליצה מועצת העיר ז'נבה על מינויו הקבוע של קסטליו כמטיף בוואנדובר; אולם בשנת 1544 יזם קלווין מסע נגדו. בזמנו, קסטליו החליט לתרגם את הביבליה לשפת האם שלו, צרפתית, והתרגש לבקש אישור מחברו קלווין, אך קלווין כבר אישר לבן דודו פייר רובר אוליבטאן (אנ') לתרגם את הביבליה לצרפתית, משום כך קסטליו ננזף וקבל סירוב. קלווין כתב לחבר בעניין: "פשוט תקשיב לתוכנית המגוחכת של סבסטיאן, שגורמת לי לחייך, ובו בזמן מכעיסה אותי. לפני שלושה ימים הוא פנה אלי לבקש רשות לפרסם את התרגום שלו לברית החדשה".
חילוקי הדעות בין קסטליו וקלווין התרחבו עוד יותר כאשר במהלך פגישה פומבית קם קסטליו על רגליו וטען שעל אנשי הדת להפסיק לרדוף את אלו שאינם מסכימים איתם בענייני פרשנות הביבליה (אנ'), ויש למדוד אותם באותן אמות מידה שכל שאר המאמינים נדרשים להם. זמן קצר לאחר מכן, קלווין האשים את קסטליו בעבירה של "ערעור יוקרתם של אנשי הכמורה". קסטליו נאלץ להתפטר מתפקידו כרקטור וביקש לפטר אותו מלהיות מטיף בוואנדובר. בציפייה להתקפות עתידיות מצד קלווין, ביקש קסטליו מכתב חתום המתאר בפירוט את הסיבות לעזיבתו: "שאף אחד לא יוכל ליצור מושג כוזב על הסיבות לעזיבת סבסטיאן קסטליו, כולנו מצהירים שהוא התפטר מרצונו. תפקיד כרקטור בקולאז', ועד כה מילא את תפקידיו באופן שראינו אותו ראוי להיות אחד המטיפים שלנו. אם, בסופו של דבר, הפרשה לא הייתה מסודרת כך, זה לא משום שהתגלה פגם כלשהו בהתנהגותו של קסטליו, אלא אך רק מהסיבות שצוינו קודם לעיל".
שנות עוני עריכה
האיש שהיה פעם הרקטור בז'נבה היה עכשיו חסר בית ושרוי בעוני חמור. השנים הבאות היו תקופות נואשות עבורו. אף על פי שהיה אחד האנשים המלומדים ביותר בתקופתו, חייו הסתכמו בתחינה לאוכל מדלת לדלת. קסטליו חי בעוני מחפיר עם שמונת בני משפחה התלויים בו, נאלץ להיות תלוי בזרים כדי להישאר בחיים. מצוקתו הביאה אהדה והערצה מבני דורו. מישל דה מונטן כתב "זה היה מצער שאדם שעשה שירות כל כך טוב כמו קסטליו נקלע לימים רעים" והוסיף כי "אנשים רבים היו ללא ספק שמחים לעזור לקסטליו אילו ידעו על מחסורו".
ההיסטוריה מצביעה על כך שרבים אולי פחדו לעזור לקסטליו מחשש לפעולות תגמול מז'נבה. מחייתו של קסטליו נעה בין קיבוץ נדבות וחפירת תעלות ועד הגהה לבית הדפוס של יוהאנס אופורינוס (אנ') בבזל. כמו כן עבד כמורה פרטי תוך תרגום אלפי עמודים מיוונית, עברית ולטינית לצרפתית וגרמנית. הוא גם היה יורשו המיועד של דסידריוס ארסמוס בהמשך עבודתו לפיוס בין הנוצרים בפלגים הפרוטסטנטיים, האנבפטיסטיים והקתוליים, וחזה בנבואה את מלחמות הדת בצרפת, ואולי גם את הרס הנצרות באירופה (אנ'), אם הנוצרים לא יכלו ללמוד להיות סובלניים ולהגיע זה לזה באהבה ותבונה ולא בכוח הזרוע, ובקיצור להפוך לחסידיו האמיתיים של ישו, ולא של אידאולוגיות מרות, מפלגתיות ועדתיות. כתביו הופצו בהרחבה בצורת כתב יד במשך זמן מה, אך נשכחו מאוחר יותר. ג'ון לוק רצה לפרסמם, אבל באותה תקופה זה היה פשע חמור שדינו מוות אפילו להחזיק עותקים של כתבי יד מאת קסטליו או על המחלוקת בנוגע לסרווטוס, לכן חבריו של לוק שכנעו אותו לפרסם את אותם רעיונות בשמו שלו. כתבים אלה נזכרו על ידי תאולוגים והיסטוריונים כמו גוטפריד ארנולד (אנ'), פייר בל, יוהאן לורנץ פון מוסהיים (אנ'), יוהאן יאקוב וטשטיין (אנ') ורוג'ר ויליאמס (אנ').[2]
ב-1551 פורסם תרגומו של הביבליה ללטינית;[3][4] בשנת 1555 פורסם תרגומו של הביבליה לצרפתית.[3]
עימות עם קלווין עריכה
מזלו של קסטליו השתפר בהדרגה, ובאוגוסט 1553 הוא קיבל תואר שני באומנויות מאוניברסיטת בזל ומונה למשרת הוראה יוקרתית.[5] עם זאת, באוקטובר 1553, הרופא והתאולוג מיכאל סרווטוס הועלה על המוקד בז'נבה על חילול הקודש וכפירה - בפרט, התכחשותו לתורת השילוש הקדוש. מנהיגים פרוטסטנטים בולטים של אותה תקופה אישרו את ההוצאה להורג, ופיליפ מלנכתון (רפורמטור גרמני) כתב לקלווין: "גם לך הכנסייה חייבת תודה ברגע הנוכחי, והיא תהיה חייבת זאת לדורות הבאים... אני מאשר גם שהשופטים שלך עשו זאת. נכון להעניש, לאחר משפט רגיל, את האיש מחלל הקודש הזה".[6] עם זאת, מלומדים רבים אחרים בני זמנו, כמו דייוויד יוריס (אנ') וברנרדינו אוקינו (אנ') (הידועים גם בתור המתנגדים לדעה) זעמו הן בפומבי והן באופן פרטי על הוצאתו להורג של סרווטוס.[7] הסינודים של ציריך ושפהאוזן היו רחוקים מלהיות נלהבים, וקסטליו נקט עמדה נוקשה במיוחד לגבי כל הפרשה. הוא התרגז על מה שהוא ראה כרצח בוטה שביצע קלווין, ודיבר על "ידיו הנוטפות מדמו של סרווטוס (אנ')".
כהגנה על מעשיו, פרסם קלווין בפברואר 1554 מסה שכותרתה "הגנה על האמונה האורתודוקסית בשילוש הקדוש" (Defensio orthodoxae fidei de sacra Trinitate) שבה הציג טיעונים בעד הוצאתו להורג של סרווטוס בשל חריגה מהדוקטרינה הנוצרית האורתודוקסית.
שלושה חודשים לאחר מכן, קסטליו כתב (בתור בזיל מונפור [Basil Montfort]) חלק גדול מהפמפלט "האם צריך לרדוף את הכופרים?" (De haereticis, an sint persequendi), כאשר מקום הפרסום מצוין בעמוד הראשון בתור מגדבורג ולא בזל. הספר מומן על ידי האיטלקי העשיר ברנרדינו בוניפאציו (Bernardino Bonifazio), פורסם תחת השם הבדוי מרטינוס בליוס (Martinus Bellius), והודפס על ידי יוהאנס אופורינוס, מוציא לאור ידוע מבזל. משערים כי הפמפלט נכתב בשיתוף עם ההומניסטים האיטלקים לליו סוציני (אנ') וצליו סקונדה קוריונה (אנ'). בנוגע להוצאה להורג של סרווטוס, כתב קסטליו: "כאשר סרווטוס נלחם עם נימוקים וכתבים, היה צריך לדחות אותו על ידי נימוקים וכתבים".[8] הוא ציטט את עדותם של אבות הכנסייה כמו אוגוסטינוס, יוחנן כריסוסטומוס והירונימוס כדי לתמוך בחירות המחשבה, ואף השתמש במילותיו של קלווין עצמו, שנכתבו עוד כאשר הוא עצמו נרדף על ידי הכנסייה הקתולית: "זה לא נוצרי להשתמש בנשק נגד מי שגורשו מהכנסייה, ולשלול מהם זכויות משותפות לכל האנושות". בשאלה מיהו כופר, סיכם: "איני יכול למצוא קריטריון אחר מלבד שכולנו כופרים בעיני מי שאינם שותפים לדעותינו".[9]
מריוס פלקהוף (גר') תיאר את "עצה לצרפת המדוכאת" (Conseil à la France désolée) כמניפסט פציפיסטי.
קסטליו תרם לקידום הרעיון של ממשל מוגבל (אנ'). הוא טען בלהט להפרדה בין הכנסייה למדינה ונגד רעיון התאוקרטיה. בטענה שאיש אינו זכאי לכוון ולשלוט במחשבה של אחר, הוא קבע שלרשויות "אין מה להתעסק בענייני דעה", וסיכם: "אנו יכולים לחיות יחד בשלום רק כאשר אנו שולטים בחוסר הסובלנות שלנו. אף על פי שיהיה תמיד יהיו חילוקי דעות מעת לעת, אנו יכולים בכל מקרה להגיע להבנות כלליות, לאהוב זה את זה, ויכולים להיכנס להתחייבויות השלום, עד ליום שבו נגיע לאחדות האמונה".
מותו עריכה
קסטליו מת בבזל ב-1563, ונקבר בחלקת הקבר של משפחת אצולה. אויביו חפרו את הקבר, הוציאו את הגופה, שרפו אותה ופיזרו את האפר. חלק מתלמידיו הקימו מונומנט לזכרו, שנהרס מאוחר יותר בשוגג; רק הכתובת השתמרה.[10]
כתביו עריכה
- "Dialogi Sacri." Geneva 1542, also a much expanded version, Basel 1545
- "Biblia interprete Sebastiano Castalione" Basel 1551
- "De haereticis, an sint persequendi." Basel 1554
- "La Bible nouvellement translatée" Basel 1555
- "De arte dubitandi."
- "Conseil à la France désolée." 1562
- "De Imitatione Christi." 1563
לקריאה נוספת עריכה
- Bainton, Roland (2005). Hunted heretic : the life and death of Michael Servetus, 1511-1553. Providence, R.I: Blackstone Editions Unitarian Universalist Historical Society. ISBN 0-9725017-3-8.
- Gordon, Bruce (2011). Calvin. New Haven Conn. London: Yale University Press. ISBN 978-0-300-17084-9.
- Guggisberg, Hans R. (2003). Bruce Gordon (ed.). Sebastian Castellio, 1515–1563: Humanist and Defender of Religious Toleration in a Confessional Age. Aldershot: Ashgate. ISBN 0-7546-3019-6.
- Zweig, Stefan (1936). Castellio gegen Calvin oder Ein Gewissen gegen die Gewalt [Castellio against Calvin or a conscience against violence]. Vienna: H. Reichner. OCLC 1903690.
- Zweig, Stefan (1951). Erasmus; The Right to Heresy: Castellio against Calvin. London: Cassell. OCLC 24340377.
- Greminger, Ueli (2015). Sebastian Castellio - Eine Biographie aus den Wirren der Reformationszeit. Zurich: Orell Fuessli. ISBN 978-3-280-05597-7.
קישורים חיצוניים עריכה
- סבסטיאן קסטליו, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ Zweig, Stefan (1936). The Right to Heresy: Castellio against Calvin. New York: The Viking Press. p. 89.
- ^ Guggisbert, Hans (2003). Sebastian Castellio, 1515-1563; Humanist and Defender of Religious Toleration in a Confessional Age; Translated and Edited by Bruce Gordon. Hants England; Burlington, Vermont, USA: Ashgate Publishing Limited. pp. 247–270. ISBN 0754630196.
- ^ 1 2 Buisson, Ferdinand (1892). "Les deux traductions de la Bible, en latin (1550) en français (1555)". Sébastien Castellion, sa vie et son oeuvre (1515-1563) : étude sur les origines du protestantisme libéral français (בצרפתית). Paris: Librairie Hachette. p. 294.
- ^ Gueunier, Nicole (2008). "Le Cantique des cantiques dans la Bible Latine de Castellion". In Gomez-Géraud, Marie-Christine (ed.). Biblia (בצרפתית). Presses Paris Sorbonne. p. 148. ISBN 9782840505372.
- ^ Grayling, A. C. (2007), Towards the Light. The story of the struggles for liberty & rights that made the modern west. London: Bloomsbury.
- ^ Schaff, Philip. "Protestant Intolerance. Judgments of the Reformers on Servetus.". History of the Christian Church. Vol. VIII.
- ^ Bainton, Roland (1951). The Travail of Religious Liberty. Westminster. pp. nearly entire book.
- ^ Rives, Standford (2008). Did Calvin Murder Servetus?. BookSurge. p. 344. ISBN 978-1-4392-0868-7.
- ^ "Los Angeles Review of Books". 27 במרץ 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Sebastian Castellio (אורכב 06.03.2005 בארכיון Wayback Machine)