עריסות המים של שיקגו

עריסות המים של שיקגו הן מתקני איסוף מים הניצבים בימת מישיגן, מול חופה של העיר שיקגו, ומהווים חלק ממערכת אספקת המים שלה.

עריסות קרטר הריסון (משמאל) וויליאם דיוור
מראה חלקה העליון הפנימי של עריסת קרטר הריסון

רקע עריכה

שיקגו, שנתאגדה בשנת 1833 כעיר בת 350 נפש, הייתה לאחת הערים בעלות גידול האוכלוסייה המהיר ביותר בארצות הברית: בשנת 1860 כבר גרו בה 100,000 נפש.

עד שנת 1867 נשאבו המים שסופקו לעיר מנהר שיקגו וכן מימת מישיגן, בצינורות שהגיעו למרחק של עד 180 מטר מחופה של העיר. גידול האוכלוסייה המהיר בעיר הביא לעלייה בדרישה לאספקת מים. במקביל הוזרמו לנהר שפכים רבים יותר ויותר. הנהר נשפך לימה ועל ידי כך זיהם את מי החופים שלה הסמוכים לעיר. בשל כך נוצרה בעיה שהלכה והחריפה לספק לעיר כמות מספיקה של מים נקיים, ורבים מתושבי העיר לקו עקב שתיית המים במחלות זיהומיות.

העריסות עריכה

המהנדס אליס צ'סבורו (Ellis S. Chesbrough) הופקד על גיבוש פתרון לאספקת המים של העיר וטיפול בשפכים שלה. פתרונו לבעיה הראשונה היה עריסת המים (Water Crib) ובצדה מנהרת מים.

לפי תכנונו של צ'סבורו נבנה על היבשה מגדל עץ בעל חתך מחומש ודפנות כפולות שחלל רחב מצוי ביניהן. המגדל נגרר למרחק של שני מיילים מחוף העיר, שם היו המים נקיים (ומכאן שמה של העריסה הראשונה, עריסת שני המיילים), ושם שוקע אל קרקעית האגם על ידי מילוי החלל שבין שתי דפנותיו באבנים. לאחר מכן הוכנסה לתוך המגדל תיבת ברזל יצוק שקצותיה פתוחים. קצה התיבה שוקע לתוך קרקעית החימר של האגם. גג נבנה מעל חלקה העליון. המים נשאבו מתוך התיבה ולאחר מכן החלו עובדים לחפור פיר אנכי בתחתיתה. לאחר שהגיעו לעומק מספיק בקרקעית האגם החלו לחפור מנהרה אופקית, שדפנותיה צופו בלבנים. המנהרה התמשכה לאורך 3,220 מטרים אל מתחת לקרקע העיר ושם חוברה למתקני שאיבת מים. בניית העריסה והמנהרה הראשונות התקיימה בכל שעות היממה וששה ימים בשבוע, נמשכה כשלוש שנים והסתיימה במרץ 1867. אז מולאה העריסה במים, אשר זרמו ממנה במנהרה אל העיר. העריסה והמנהרה תוארו כפלא הנדסי והביאו תהילה לצ'סבורו.

עם המשך גידול האוכלוסייה בשיקגו ועליית הביקוש למים בה ניבנו בימה עריסות ומנהרות נוספות. שש מהן פעילות כיום ומספקות את מימיהן לשני מפעלי טיהור מים מודרניים שניבנו בחופה של העיר.

העריסות צוידו במנורות מגדלור ובפעמוני ערפל על מנת למנוע התנגשות כלי שיט בהן בתנאי ראות לקויים. ניבנו בהן מתקנים למגורי משגיחים, שפיקחו על דלתות כניסת המים של העריסות והשגיחו שלא יצטבר בתוכן קרח בעונת החורף. בשנת 1990 עזבו המשגיחים האחרונים את העריסות. בהמשך הותקנו בהן מנגנוני אבטחה לשם מניעת השתלטות טרוריסטים עליהן, לרבות מצלמות וידאו וחיישני תנועה.

קישורים חיצוניים עריכה