קתדרלת סלבדור דה סרגוסה

קתדרלת המושיע והתגלותו של סרגוסה (בספרדית: Catedral del Salvador en su Epifanía de Zaragoza), או בקיצור קתדרלת סלבדור היא קתדרלה קתולית בעיר סרגוסה באראגון שבספרד. היא מוגדרת מ-2001 כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו, חלק מאתר המורשת "אדריכלות מודחאר באראגון".

קתדרלת סלבדור דה סרגוסה
Catedral del Salvador de Zaragoza

חזית קתדרלת סלבדור
חזית קתדרלת סלבדור
אתר מורשת עולמית
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1986, לפי קריטריונים 4 חלק מתוך אדריכלות מודחאר באראגון הערות הרחבות ב-2001 וב-2016
מידע כללי
סוג	קו-קתדרלה, מונומנט לאומי בספרד, קתדרלה קתולית
על שם	ישו
כתובת	פלאסה דה לה סאו
מיקום	סרגוסה
מדינה	ספרד
מייסדים	אלפונסו הראשון, מלך אראגון
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה	?–1140
תאריך פתיחה רשמי	1140
סגנון אדריכלי	אדריכלות רומנסקית, אדריכלות גותית, אדריכלות מודחאר באראגון, אדריכלות הבארוק
קואורדינטות	41°39′16″N 0°52′33″W
(למפת ספרד מוגדלת)   מדריד ברצלונה בילבאו חיחון סרגוסה ואיאדוליד מאלגה קורדובה סביליה גרנדה פלמה מורסיה ויגו ולנסיה מרידה צרפת צרפת פורטוגל מרוקו אלג'יריה קתדרלת סלבדור (למפת ספרד רגילה)   מדריד ברצלונה בילבאו חיחון סרגוסה ואיאדוליד מאלגה קורדובה סביליה גרנדה פלמה מורסיה ויגו ולנסיה מרידה צרפת צרפת פורטוגל מרוקו אלג'יריה קתדרלת סלבדור (למפת אראגון רגילה)   סרגוסה וסקה טרואל קלטיוד צרפת קטלוניה ולנסיה הים התיכון קסטיליה לה מנצ'ה קסטיל. ולאון לה ריוחה נווארה קתדרלת סלבדור (למפת אראגון מוגדלת)   סרגוסה וסקה טרואל קלטיוד צרפת קטלוניה ולנסיה הים התיכון קסטיליה לה מנצ'ה קסטיל. ולאון לה ריוחה נווארה קתדרלת סלבדור

אפסיס רומנסקי עם תוספות מודחאריות וגותיות

קישוטי הקמרונות בקתדרלה

חלון רומנסקי באפסיס המרכזי (המחצית השנייה של המאה ה-12).

הפתח הרומנסקי היה מעוצב על סמך הפתח במנזר סן פייר דה מואסק.

פרט של חזית המודחאר המערבית מהמאה ה-14 נעלם כמעט לחלוטין לאחר בניית החזית הבארוקית. במרכז ניתן לראות את שלט האצולה של הלונה.

פרט בציור של סרגוסה בשנת 1647, מאת חואן באוטיסטה מרטינס דל מאסו, שיוחס לעיתים למורו, דייגו ולאסקס. המספרים בתמונה מייצגים:
1- כיפת הקתדרלה
2- מגדל מודחאר של לה סאו
3- ארמון מועצת הממלכה
4- שוק המסחר
5- גשר אבן

קישוטי המודחאר באפסיס של הקתדרלה

שער הכניסה הראשי

מגדל הקתדרלה

הקתדרלה בלילה

הקתדרלה שוכנת בפלאסה דה לה סאו (Plaza de la Seo), והיא מכונה בדרך כלל "לה סאו" (La Seo, באראגונית: המונח הנוצרי "כס" המקביל לדיוקסיה) כדי להבדיל אותה מהבזיליקה של גבירתנו של העמוד הסמוכה, שכינויה בספרדית "אל פילאר" (El Pilar, "העמוד"), כינוי המתייחס להתגלות של מרים, אם ישו על עמוד בסרגוסה. שתי הכנסיות חולקות מעמד משותף לקתדרלה (קו-קתדרלה) כמושב הארכיבישוף של סרגוסה המטרופוליטנית.

היסטוריה

שורשים

האתר בו ממוקם הקתדרלה שימש במשך זמן רב כמרכז הדתי של העיר. במקום זה היה הפורום הרומי העתיק. בניגוד לפורומים של ערים רומיות אחרות, הפורום של העיר הרומית קיסראוגוסטה לא היה ממוקם במפגש הקארדו והדקומנוס, אלא בסמוך ליד נהר האברו, הצמוד לנמל של הנהר. הפורום, מלבד היותו המרכז האזרחי והמסחרי של העיר, הכיל את המקדש המרכזי. מוזיאון הפורום נמצא מתחת לכיכר פלאסה לה סאו (Plaza la Seo), מול חזית הקתדרלה.

מאז המאה השלישית, הובילה שקיעת העיר לשימוש חוזר בחומרים המשובחים ביותר שלה. מאז אמצע מאה זו תועד קיום נצרות בעיר, שהפכה לכס אפיסקופלי ויזיגותי עם מושב קתדרלה. עם זאת, המיקום המדויק של הקתדרלה הרומית המאוחרת, שהוקדשה לוויסנטה הקדוש , אינו ידוע, אם כי גילוי שער ויזיגותי באתר הקתדרלה המודרנית מרמז שהיא הייתה יכולה להיות ממוקמת באותו מקום.

המסגד

חנש בן עבדאללה א-צנעאני (حنش بن عبد الله الصنعاني, מת ב-718), תלמידו של אחד מחבריו הקרובים של מוחמד, היה הבנאי, בין השנים 714 ל-716, של המסגד הגדול ביותר בסרקוסטה אל ביידא ("סרגוסה הלבנה", שמה הערבי של סרגוסה: سرقسطة البيضاء), כפי שמספר ההיסטוריון אל-חומיידי (الحميدي‏; 1029–1095). אם טענה זו נכונה, המסגד הראשי היה אחד העתיקים באל-אנדלוס. בכמה כרוניקות ערביות נאספו מסורות שמייחסות את קיבוע המחראב על הקיר המזרחי, שם נמצאת כיום הקפלה של סן פדרו ארבואס, כגומחה שנחצבה מגוש אחד של שיש לבן, אולי אלבסטר, לדברי הגאוגרף בן המאה ה-12 א-זוהרי (الزهري)‏ וכרוניקה אנונימית:

”[המחראב מגולף] מגוש שיש לבן בודד שאין דומה לו בארץ הנושבת כולה” (א-זוהרי)

”המחראב הזה הוא גוש מקשה אחת של שיש לבן שחצבו בו חלל תוך שליטה מדהימה ואומנות נפלאה, ועליו הונחה קונכייה בצורה מושלמת; בעולם כולו אין כזה מחראב” (כרוניקה ערבית אנונימית)

מהמסגד המקורי הזה, בשטח של 35‏ x‏ 44 מטרים בכיוון מערב-מזרח (דלת הכניסה הראשית למסגד הייתה באותו מקום כמו הקתדרלה הנוכחית), השתמרו רק שרידי היסודות, פריט בעל רלוונטיות רבה: שרידי המחראב האמור. המסגד העתיק היה מורכב מחצר פתוחה (صَحْن סאחן) וחדר תפילה מקורה המחולק לחמש ספינות עם קירות היקפיים הנתמכים על ידי אבני גזית מאלבסטר.

מבנה המסגד עבר שתי הרחבות, האחת באמצע המאה התשיעית (856) והשנייה, בשנת 1023, תחת המלך הראשון של הטאיפה של סרגוסה, מונד'יר הראשון (المنذر بن يحيى التجيبي). ההרחבה הראשונה התרחשה בתקופת שיא שלטונו הפוליטי של השליט העצמאי מוסא בן מוסא (موسى بن موسى القسوي, שלט 851 עד 862), והיא מומנה בשלל מהמלחמה נגד אזור ברצלונה. ההרחבה כללה תוספת של שתי ספינות מכל צד, ובסך הכול תשע ספינות, והרחבת החצר, כששטח המסגד הגיע ל-56‏ x‏ 44 מטרים. בשל האגדה והחשיבות של המחראב, הוא נשמר במיקומו המקורי, כך שהוא סטה מעט מהציר המרכזי של המסגד.

ההרחבה השנייה של מונד'יר הראשון, שכבר היה מלך עצמאי של הטאיפה של סרקוסטה, העניקה למסגד שטח של 54‏ x‏ 86 מטרים, כשהמסגד התארך לכיוון מזרח בכמעט כפול מהאורך ההתחלתי, מה שהפך את המסגד לאחד הגדולים באל-אנדלוס. לשם כך היה עליו להזיז את גוש המחראב על ידי חפירת יסודותיו והנעתו על גלילים, פעולה מסובכת שגרמה לסדקים ביצירה. הוא גם הקים מינרט גדול שהפך למגדל פעמונים בסגנון מודחאר ושרד עד המאה ה-17, אז נהרס והוחלף במגדל הבארוק הנוכחי. במהלך השיקום, שהסתיים בשנת 1999, התגלו שרידים רבים כמו התוכנית של הבניין הישן ודפוס המינרט על הקירות החיצוניים, שאפשרו לשחזר את המראה המקורי שלו.

הקתדרלה הרומנסקית

כיבוש סרגוסה בשנת 1118 על ידי המלך הנוצרי אלפונסו הראשון, מלך אראגון המכונה "הלוחם" לא גרמה להריסה מיידית של המסגד. למוסלמים ניתנה שנה אחת לעזוב את העיר ומשנת 1119 עד 4 באוקטובר 1121, כאשר הבניין הוקדש בתפילת סן סלבדור, נעשו במבנה השינויים הנחוצים כדי להתאים את המסגד לטקסים הנוצרים. הקתדרלה החדשה (1166–1198) החלה תחת חסותו של הבישוף של סרגוסה פדרו טרוחה (Pedro Tarroja).

מלכתחילה, הוחלף ציר הקתדרלה הרומנסקית לכיוון צפון-דרום (במקום לכיוון מערב-מזרח של המסגד), ואחד-עשר חלקים של הספינות נהרסו, החצר המוסלמית הפכה לקלויסטר, הכניסה הראשית הועברה לצד הדרומי, כיום "שער פבוסטריה" (Puerta de la Pabostría). השינויים במבנה יצרו כנסייה עם שלוש ספינות ללא אפסיסים ושהטרנספט שלה לא בלט מהקירות הצדדיים והשתלב במתחם המסגד (כמו במסגד קורדובה). הספינה המרכזית הייתה רחבה מאוד בהשוואה לספינות המשניות, שהיו צרות בהרבה. הכנסייה הייתה מקורה בגג עץ דו צדדי ושמרה על המינרט של המסגד שהוסב למגדל פעמונים. למרות היותו יצירה זמנית, הבניין נשאר במצב זה עד סוף המאה ה-12.

הקמת האפסיסים והשער עם שני המגדלים באגפיו לא בוצעה עד שנת 1166. הבנייה החדשה, עם תוכנית של בזיליקה עם טרנספט ושלוש ספינות המסתיימות בחמישה אפסיסים (שלושה חצי עגולים במרכז עם שני אפסיסים ריבועיים באגפיו), נמשכה עד שנת 1198, והיא חייבת הרבה בסגנונה לקתדרלת חאקה , ממנה היא ליקטה אלמנטים שונים. בנוסף לכנסייה נוסף למבנה ארכיון, חדר אוכל, מרפאה ושני קלויסטרים. החלק האחורי (ראש הכנסייה), האפסיסים, עם חלונות שבאגפיהם שני עמודים עם כותרות וארכיוולטים מעוטרים במוטיבים מהסוג המכונה "Taqueado jaqués" נשמרים עדיין מתקופה זו. בפנים יש מערכת פסלים שנחבאים כיום מאחורי הקישוט מאחורי המזבח הראשי. ראש הכנסייה דומה לזה של קתדרלת טודלה , שנבנתה באותה תקופה.

במחצית שנייה זו של המאה ה-12 הושלם גם השער בחלק הקדמי של הכנסייה, שנבנה בקיר הדרומי של המסגד הישן תוך ניצול המרחב הפתוח של דלת חדר התפילה האסלאמי. בחפירה הארכאולוגית בשנת 1994 התגלו יסודות השער במקום הסמוך למרכז הרטרוקווייר הנוכחי, עם תוכנית מתרחבת כלפי מטה, ברוחב של 2.85 מטרים ושני מגדלים רבועים באגפי השער.

שער זה והמגדלים באגפיו נהרסו ב-1549. כמו כן נמצאו שרידי פסלים של נושאים מהאפוקליפסה. הטימפנון הציג את דמות ישו בין ארבע החיות המופיעות באפוקליפסה המכונות טטרמורף המוקפים במעגל של 24 זקני האפוקליפסה, כלומר ישו של הביאה השנייה. מערכת הפסלים הייתה כנראה דומה לטימפנון שבשער המערבי של כנסיית מנזר מואסק בדרום-מערב צרפת של ימינו משנת 1130.

החל מפדרו השלישי, מלך אראגון בשנת 1276 ועד פרננדו הראשון, מלך אראגון בשנת 1412, הוכתרו כל מלכי אראגון בכנסייה באמצעות זכות שהעניק האפיפיור אינוקנטיוס השלישי לפרו השני, מלך אראגון. המלך, שבלילה הקודם שהה בארמון אלחפריה, היה נוהג להגיע משם בתהלוכה. בטקס היו ארבעה חלקים: השבעה, משיחה בשמן הקודש, הצגת הכתר והסמל המלכותי ושבועה לקיים את חוקי אראגון ואת החירויות של ממלכת אראגון לפני צלב גותי של זהב ואבנים יקרות שהקתדרלה הזו תמיד שמרה בקנאות כתכשיט יקר מאוד. בקתדרלה חגגו מדי פעם טבילות, חתונות וקבורות מלכותיות.

הקתדרלה הגותית והמודחארית

בשנת 1318 הקים האפיפיור יוחנן העשרים ושניים את הארכידיוקסיה של סרגוסה , מה שהפך אותה לבלתי תלויה בארכידיוקסיה של טרגונה, החלטה שהפכה את הבניין לקתדרלה מטרופוליטנית. מרגע זה ואילך, ההרחבות בוצעו באמצעות חומרים נגישים יותר לאזור גאוגרפי זה ושימשו באופן מסורתי את אומני המודחאר: לבנים וגבס.

בהשגחתו של הארכיבישוף פדרו לופס דה לונה (Pedro López de Luna‏; 1317–1345) נבנתה כנסייה גותית הכוללת שלוש ספינות תוך שמירה על האפסיסים הרומנסקיים. הספינה המרכזית הייתה גבוהה יותר מהספינות הצדדיות, ואפשרה לפתוח חלונות שבשנת 1447 שולבו בהם ויטראז'ים. בשנת 1346 החלה כיפה בסגנון מודחאר להעניק אור לקצה הכנסייה והיא הוחלפה בכיפה דקה יותר בשנת 1520.

בשנת 1360, במהלך כהונת הארכיבישוף לופה פרננדס דה לונה (Lope Fernández de Luna), הוגבהה החזית הראשית של שער פבוסטריה, אשר למעט כמה שרידים לא נשמרה. אותו ארכיבישוף הורה לבנות קפלה המוקדשת למלאך מיכאל, המכונה "לה פרוקייטה" (Parroquieta), והכול בסגנון מודחאר. זהו חלל מלבני וצר שנבנה כקפלה סגורה ועצמאית בתוך הבניין ושדון לופה עיצב כקפלה לקברו. הבנייה, שהחלה כבר בשנת 1374 על ידי מיגל דל סיירו (Miguel del Cellero), היא דוגמה ייחודית לעבודתם של אומנים אראגונים ובנאים מסביליה, אשר חיפו את הקיר החיצוני בלבנים חלקות ומזוגגות בדוגמאות גאומטריות.

עם סיום העבודות בשנת 1376 הפכה הכנסייה לקתדרלה גותית מרווחת ומוארת יותר.

בשנת 1403 איימה הכיפה העתיקה להתמוטט. האנטי-אפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר, המכונה האפיפיור לונה, יליד אראגון, תמך בשיפורים נוספים במבנה. האפסיסים הרומנסקיים הוגבהו והוכנה כיפה חדשה בצורת כתר אפיפיורי. הכיפה עוטרה בשנת 1409 על ידי האומן מוחמד רמי, ובנדיקטוס השלושה עשר יכול היה לראות בשלמותה בביקורו בעיר בשנת 1410.

הקישוט מאחורי המזבח הראשי נוצר במהלך כהונתו של דון דלמאו דה מור אי סרביו (Dalmau de Mur y Cervelló‏; 1431–1456), והוא אחת הדוגמאות הטובות ביותר לפיסול גותי באירופה. ארכיבישוף זה התמקד בקישוט פנים הבניין, והזמין, בנוסף לקישוט המזבח הראשי, מושבים לבית המקהלה, חלונות ויטראז' לתאורת הספינה המרכזית, הכיסוי שנעלם מאז של שער הפבוסטריה ושיפורים קטנים אחרים.

תקופת הרנסאנס הסוערת

ב-14 בספטמבר 1485 נרצח בקתדרלה האינקוויזיטור הראשון של אראגון פדרו ארבואס (Pedro Arbués), תוך כדי תפילה, אף על פי שהיה מוגן על ידי קסדה ושריון. בעקבות אירוע זה הוא הוכרז כקדוש על ידי האפיפיור פיוס התשיעי בשנת 1867. האירוע היה תוצאה של ההתנגדות לאינקוויזיציה באראגון, שנראתה כמתקפה של ממלכת ספרד על החוקים הפרטיים של אראגון. בפרט נראה כי כמה מהמשפחות החזקות ביותר של יהודים מומרים כמו סאנצ'ס, מונטסה, פטרנוי או סנטאנחל, שידעו שיהיו הקורבנות החביבים על האינקוויזיציה, היו מעורבים ברצח. כתוצאה מכך התרחשו פרעות נגד היהודים, ולבסוף "תשעה הוצאו להורג, באופן אישי, מלבד שניים שהתאבדו, בובות של שלוש עשרה נשרפו וארבעה נענשו כשותפים לדבר עברה", על פי חרונימו סוריטה (Jerónimo Zurita). קבר הקדוש, שנעשה על ידי חיל מורלנס (Gil Morlanes) האב, ממוקם בבניין, בקפלה של סן פדרו ארבואס.

במהלך המאות ה-15 וה-16 היו רבים מבין הארכיבישופים של סרגוסה בני משפחת המלוכה של אראגון. בהם:

• חואן דה אראגון (Chuan d'Aragón I‏; 1440–1475) – בנו הבלתי חוקי של חואן השני, מלך אראגון. בתקופת כהונתו נבנה עוגב חדש ושלוש הסצנות העיקריות בקישוט המזבח הראשי שהיו עשויות בעץ הוחלפו על ידי אחרות באלבסטר צבעוני.
• אלונסו השני מאראגון (Alonso d'Aragón‏; 1470 או 1478–1520) בנו הבלתי חוקי של פרננדו השני, מלך אראגון. הוא הוסיף ספינה מכל צד, שינוי שהגדיל את הקתדרלה משלוש לחמש ספינות והגביהה את כולן לגובה אולם התווך המרכזי. הכיפה הישנה, שכבר איימה להתמוטט מ-1417, נפגעה קשה מהתמוטטות אחד העמודים שתמכו בה בשנת 1498. חואן בוטרו (Juan Botero) הוזמן לבנות כיפה חדשה, גם היא בסגנון מודחאר, בצורת כוכב בן שמונה פינות, שעדיין ניתן להעריך אותה בין קמרונות הכנסייה. העבודות בוצעו בין 1505 ל-1520, והושלמו על ידי בנו ויורשו, דון חואן דה אראגון, הבישוף משנת 1520 עד 1531
• ארננדו דה אראגון (Hernando de Aragón‏; 1498–1575) – בנו הבלתי חוקי של הארכיבישוף דלעיל ודונה אנה דה גוראה (Dona Ana de Gurrea). הארכיבישוף משנת 1539, הוא היה אחד האנשים המשפיעים ביותר בממלכת אראגון. פטרון ומקדם אמנות, הוא ניהל את ההרחבה האחרונה של הקתדרלה בין 1547 ל-1550, והוסיף שני קטעים שלמים לחלקה הקדמי. ההרחבה הופקדה בתחילה בידי חואן דה סגורה (Juan de Segura), אך לבסוף בוצעה על ידי שארל דה מנדיב (Charles de Mendive), שהוסיף שני חלקים בקדמת הכנסייה לחמש הספינות עם קפלות הצד החדשות המתאימות להם, שתיים מכל צד וארבע נוספות בקצה. בין 1549 ל-1555 דאג הארכיבישוף להכין את קברו באלבסטר מעשה ידי חואן ויסקאינו (Juan Vizcaíno) ושל קבר אימו אנה דה גוראה, יצירה של חואן דה ליסייר (Juan de Liceire), בקפלה החדשה על שם סן ברנרדו. הקישוט מאחורי המזבח בקפלה של סן ברונו הוזמן מהפסל פדרו דה מורטו (Pedro de Moreto).

המאות האחרונות

העימות ארוך השנים בין הכמרים של הקתדרלות הסמוכות של אל פילאר ולה סאו נודע לשמצה במאה ה-17. עד כדי כך, שמועצת הכנסייה של אל פילאר הגישה תביעה לקבלת הסמכות של הכס האפיסקופלי (הדיוקסיה), שהסתיימה בהכרעה של פליפה הרביעי, מלך ספרד לטובת לה סאו. המחלוקות לא נפתרו עד שבשנת 1676 החליט האפיפיור קלמנס העשירי לבחור במשפט שלמה ובפרסום בולה אפיפיורית הורה למזג את שתי המועצות. שישה מכובדים ו-15 כמרים ישכנו בלה סאו, כמו באל פילאר, והדקאן יגור שישה חודשים בכל אחת מהן.

כמו כן, במאה השבע-עשרה נהרס מגדל מודחאר הישן, שמצבו התדרדר מאוד, והחלה בנייתו של מגדל חדש. מגדל הפעמון הבארוקי החדש, שתוכנן על ידי ג'ובאני בטיסטה קונטיני (Giovanni Battista Contini) ברומא בשנת 1683, החל להיבנות בשנת 1686, ובנייתו הסתיימה בשנת 1704 עם הצבת הצריח, שמגיע לגובה של 90 מטרים.

החזית הבארוקית הקלאסית החדשה נבנתה על ידי האדריכל חוליאן יארסה (Julián Yarza) בין השנים 1763 ל-1767 לבקשתו של הארכיבישוף פרנסיסקו איגנסיו אניואה אי בוסטו (Francisco Ignacio Añoa y Busto). מעל הדלת הראשית נמצא שלט האצולה של הארכיבישוף אניואה והדלת בצד שמאל מעניקה גישה לקפלת סן מיגל, הידועה בשם הפופולרי "לה פרוקייטה".

בין 1960 ל-1965 התרחשה סדרת מעשי שוד בספרייה של לה סאו, מהחשובות באירופה. התגלה כי כ-583 ספרים, קודקסים, אינקונבולות וכתבי יד נעלמו, בשווי של 13,295,500 פסו של אותה תקופה. הגורם העיקרי היה הרשלנות שבה טופלה הספרייה מאז אמצע המאה התשע-עשרה על ידי המועצה, מה שהקל את העבודה באופן משמעותי על הגנבים כמו אנצו פראג'ולי דה רי, איטלקי שנולד בנאפולי בשנת 1913, עם תעודות ללא דופי וקשרים רבים במשטר פרנקו, אשר החרים כ-110 ספרים. בקושי הוחזר כרך אחד מתנ"ך הפוליגלוטה הקומפלוטנסית וה"מניפולוס קוראטורום" (Manipulos curatorum) שנחשב במשך זמן רב לספר הראשון שהודפס בספרד. השאר, ביניהם היה למשל ספר שהוקדש לאראגון ונחתם על ידי חואן דה קולומה (Juan de Coloma), המזכיר של פרננדו השני, מלך אראגון, ב-2 בינואר 1492, יום כיבוש ממלכת גרנדה המוסלמית, צצו במקומות שונים, כמו המוזיאון הבריטי ואוניברסיטת ייל, או במכירה פומבית של סותבי'ס, שסירבו להחזירם, בטענה כי קנו אותם "בתום לב, בהליכים מקובלים ומאנשים מהימנים".

במחצית השנייה של המאה העשרים בוצע שיקום מעמיק של הבניין שנמשך כ-23 שנים. ניתן לחלק את הפרויקט לארבעה שלבים:

• משנת 1975 עד 1987: החלפת ששת עמודי אולם התווך הראשי, גגות, מרזבים, ויטראז'ים, יסודות, הריסת מבנים צמודים וחפירה ארכאולוגית.
• משנת 1987 עד 1992: קיר הפרוקייטה, הכיפה, הקפלות בקצה הכנסייה והחזית הנאו-קלאסית.
• משנת 1992 עד 1994: השלמת פעולות קודמות וחפירה של שרידים מוסלמים ורומאים.
• משנת 1995 עד 1998: שיקום המגדל, הצריח והשעון, העוגב, הקישוט מאחורי המזבח הראשי, באופן כללי כל הטיח והקפלות נוקו ושוחזרו; מוזיאון שטיחי הקיר הותאם גם הוא.

בסך הכול הוצאו יותר משני מיליארד פסו, ששולמו על ידי המועצה הכללית של אראגון, הארכידיוקסיה של סרגוסה והמועצה המטרופוליטנית, משרד החינוך והתרבות, בנק איברקחה (Ibercaja Banco) ובנק אינמקולדה (Caja Inmaculada). בשנת 2005 היה חדר תשמישי הקדושה עדיין בתהליך שיקום.

סגנונות אדריכלות

לה סאו נבנתה באתר הפורום הרומי העתיק של אוגוסטוס קיסר, והמסגד הראשי של העיר המורית סארקוסטה, שחלקים של המינרט שלו מהווים חלק מהמגדל הנוכחי. הבנייה החלה במאה ה-12 בסגנון רומנסקי, והקתדרלה עברה שינויים והרחבות רבים עד 1704, אז השלים את הצריח המחודד בסגנון הבארוק את המגדל.

הקתדרלה היא תערובת של סגנונות, החל מהאפסיס הרומנסקי (המאה ה-12) וכלה במגדל הבארוקי והדלת הראשית הנאו-קלאסית (המאה ה-18), ודרך סגנון מודחאר ואדריכלות גותית. מבין הסגנונות המגוונים המרכיבים את קתדרלת לה סאו, האלמנטים החשובים ביותר הם:

• רומנסקיים: בחלק החיצוני והחלק התחתון של האפסיס. החלק הפנימי הרומי של האפסיס עדיין קיים, אך מכוסה כעת על ידי הקישוט הגותי מאחורי המזבח. בחדר תשמישי הקדושה נמצאים "אוליפנטה" של גאסטון הרביעי מביארן, שנבנה בשנהב במאה ה-11, ופרוטומות של ולריוס מסרגוסה (הקדוש של סרגוסה), ויסנטה הקדוש מסרגוסה ולאורנטיוס מרומא שנתרמו על ידי האנטי-אפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר.
• גותיים: מעורבבים עם מודחאר, במיוחד בחלקו העליון החיצוני של האפסיס. שלוש הספינות המרכזיות עם קשתותיהן ותחרת האבן שלהן. קישוט מזבח מפואר, ברובו, באלבסטר צבוע מעשה ידיהם של פרה ז'ואן (Pere Johan) והאנס דה סואביה (Hans de Suabia). מושבי בית המקהלה. מוזיאון שטיחי קיר פלמיים מהמאות ה-15, ה-16 וה-17, אחד משלושת האוספים הגדולים בעולם.
• מודחאריים: הקיר החיצוני של קפלת סן מיגל והגג הפנימי שלה, מעץ מוזהב. אמנות מודחאר באראגון הוכרזה כאתר מורשת עולמית.
• רנסאנסיים: בפרוקייטה של סן מיגל, הקבר של הארכיבישוף דון לופה פרננדס דה לונה מהמאה ה-16. כיפה עם השפעות מודחאר, נבנתה בשליש הראשון של המאה ה-16 להחליף כיפה קודמת מורית.
• בארוקיים: המגדל ושער הכניסה.

מוזיאון הקתדרלה שוחזר בעשור הראשון של המאה ה-21 והוא פתוח לקהל. זהו מוזיאון שטיחי קיר המציג את אחד האוספים הטובים ביותר של שטיחי קיר בעולם.

החלק החיצוני של הקתדרלה

האפסיס המרכזי

מבחוץ ניתן לראות את המבנה המצולע עם פאות שבהן פעורים שלושה חלונות בשתי הקומות הראשונות. הראשונה, בסגנון רומנסקי, בנויה מאבני גזית, והיא בהשראת הדגם של קתדרלת חאקה. השנייה, גותית ומודחארית ובנויה בלבנים, היא מהמאה הארבע עשרה ויש בה חלונות גדולים המסתיימים בקשת מחודדת ומכוסים בחלקם העליון בתחרת אבן של רוזטה. הקשתות נתמכות בעמודים יפים ויוצרים סריג בתוך הקשת. על קומה שנייה זו יש כרכוב של שינות מעוטרות בקרמיקה מזוגגת (כחול, ירוק ולבן) ומעליהן פירמידות.

החזית הקדמית והשער

הגישה לקתדרלה היא דרך שלושה פתחים: זה של השער המערבי בחזית הנאו-קלאסית, זה של סן ברטולומה וזה של רחוב פבוסטריה. יש גישה קטנה נוספת לתחתית בית המועצה ולפני חדר תשמישי הקדושה המשקיפה על פלאסה דה סן ברונו. השער הפשוט הזה, שבאגפיו עמודים יוניים מקושטים בזרים מגבס וגמלון משולש, הושלם בשנת 1806 על ידי חוסה ירסה אי לאופנטה.

השער הראשי, שנמצא בקיר המערבי ומשמש את המתפללים, הוא בחזית הנאו-קלאסית המשקיפה על רחבת הכיכר פלאסה דה לה סאו, שם גם הייתה הגישה למסגד. השער הוזמן על ידי הארכיבישוף אניואה מחוליאן ירסה, תלמידו של ונטורה רודריגס (Ventura Rodríguez). הוא הציג את הרעיון לפרויקט בשנת 1763, מבוסס על השער שתוכנן לדלת סן ברטולומה על ידי ונטורה רודריגס, שמעולם לא בוצע. העבודות נמשכו עד 1767 והשער נבנה באבן, לבנים וגבס. הצבע הלבן הנוכחי של הטיח מסתיר את הניגודים של החומריים המקוריים. מימין ובאותו צד כניסה קטנה יותר נותנת גישה ישירה לקפלה הקרויה "לה פרוקייטה".

ממזרח נמצא שער סן ברטולומה, דרכו נכנסים מבקרים, הכניסה מוגבלת לשעות בהן אין פולחן. הוא לא מעוטר, אף על פי שהפרויקט האמור הוזמן מוונטורה רודריגס.

השער השלישי, הכניסה לכנסייה הנוצרית מימי הביניים נמצא למרגלות הכנסייה בצד הדרומי, וקרוי "פוארטה דה לה פבוסטריה" (Puerta de la Pabostría), והוא מוביל לרחוב הצר בעל אותו שם. בנייתו היא יוזמה של ארננדו דה אראגון לאחר השיפוצים האחרונים במתחם והוא מתוארך לשנת 1558. מאז המאה ה-18 הוא היה מוסתר מאחורי שער עץ בארוק משנת 1783, אך השיקום שהושלם בשנת 1998 החזיר אותו למצבו המקורי. דלת הבארוק הועברה לשמש כשוברת רוח לשער סן ברטולומה.

מגדל הפעמונים

מגדל הפעמונים תוכנן בסגנון הבארוק הרומי בשנת 1683 על ידי האדריכל האיטלקי ג'ובאני בטיסטה קונטיני כדי להחליף את מגדל מודחאר הישן. העבודות הסתיימו בשנת 1704.

קונטיני היה תלמידו של האדריכל קרלו פונטנה והמגדל מחקה את סגנונו. מגדל הפעמונים הוא מגדל צר יחסית לרוחבו בגובה 90 מטר והוא מחזק את הסגנון של האדריכל פרנצ'סקו בורומיני של קווים גליים שמתגברים מהחלק התחתון המרובע המוצק ופונה לגימורים מפותלים וחינניים.

המגדל מורכב מארבע קומות: התחתונה, כבסיס, בנויה באבן והשאר בלבנים. אבן גיר שימשה לפרטי הנוי (כרכובים, מעקה, פסלים). רוחב הקומות פוחת בגובה, והתיאור שלהם הוא כדלקמן:

• הבסיס, נמוך בגובהו, עשוי מאבני גזית עם דלת בתוך קשת עגולה.
• החלק התחתון, שצורתו מרובעת, מגיע לגובה תקרת הספינות של הקתדרלה. הוא מודגש בלוחות מלבניות וכרטוש המסתיים בגמלון מחולק על ידי חלון עגול.
• הקומה השנייה, שכבר עשויה מלבנים, היא ריבועית בחלקה עם פינות מעוגלות היוצרים פילסטרים טוסקניים. בשנת 1787 שולב בקומה שעון מוקף על ידי שתי דמויות מעשה ידי הפסל חואקין ארלי סולאנס (Joaquín Arali Solanas) המייצגות "זמן" ו"מוכנות".
• הקומה השלישית מתומנת, עם פתחים צרים וחצי מעגליים לפעמונים וחצאי עמודים קורינתיים צמודים. בפינות ישנם פסלים של המעלות העיקריות, שנוספו מאה שנה מאוחר יותר, בשנת 1786, על ידי חואקין ארלי סולאנס.
• הקומה האחרונה עם קישוטים המכונים בספרדית פלמרו (Flamero) הדומים ללהבה (מכאן שמם) בבסיס הקומה צמודים לחלונות וכרכוב עם כוכים קעורים. על קומה זו מונח צריח בולבוסי שעליו צריח שהולך ונעשה דק והמסתיים בצלב.

קונטיני מעולם לא ראה את העבודה המוגמרת, מכיוון שמעולם לא היה בסרגוסה.

הכיפה

בשנת 1498 החל הארכיבישוף אלונסו דה אראגון בפרויקט להוסיף שתי ספינות לשלוש שכבר היו בלה סאו. עם זאת, המצב המדרדר של הכיפה דרש את הריסתה. ועדת מומחים בנושא, בראשות אנריקה אגאס, הציעה למועצה את הריסתה המיידית.

הכיפה הנוכחית נבנתה בין 1505 ל-1520. בתוכה משולבים הסגנונות המודחאריים והגותיים יחד עם קישוטים בסגנון הרנסאנס. מיטב האדריכלים באותה תקופה לקחו חלק בבנייתה.

הכיפה בנויה בשתי קומות, הראשונה מלבנית והשנייה בצורת מתומן. לקירות מבנה ועיטור מתקופת הרנסאנס, ובגומחות יש פסלים של קדושים אראגוניים. צלעות הכיפה מתחילות מכל זווית של התוכנית המתומנת ויוצרות כוכב בעל שמונה פינות.

בסופו של דבר זהו מרכיב בסגנון מודחאר, מכיוון שמערכת הקשתות השזורות בקמרון הכוכב מקבילה לקמרונות צלעות ולכיפות אחרות בספרד שמקור ההשראה של כולם בסופו של דבר הוא המסגד של קורדובה.

פנים הקתדרלה

הקישוט מאחורי המזבח

הקיר החיצוני בסגנון מודחאר של לה פרוקייטה

הקישוט מאחורי המזבח הראשי

הקישוט מוקדש למושיע, והוא תואם את הקדשת הכנסייה בסרגוסה. הוא גולף באלבסטר צבעוני משנת 1434 עד 1480 על ידי אמנים שונים, ביניהם פרה ז'ואן, פרנסיסקו גומר והנס דה סאביה (או הנס פיט ד'אנסו). הקישוט יכול להיחשב כאחת היצירות המובילות של הפיסול הגותי האירופי והיצירה יקרת הערך ביותר של קתדרלה זו. גובהו 16 מטר ורוחב 10 מטרים.

היוזמה להקמתו הייתה של הארכיבישוף דלמאו דה מור, והוא העסיק פסלים ידועים, כמו פרה ז'ואן שעבד באותה תקופה בטרגונה. הוא היה האחראי על פיסול באלבסטר של החלק התחתון (בספרדית Sotabanco) של הקישוט מאחורי המזבח בחלסה בין 1434 ל-1440, שהיה רב גוני. על בסיס זה מאמינים כי אותו אמן יצר יצירה מגולפת בעץ שהייתה סגור בדלתות. על הכן נמצאים לחלופין שלט האצולה של הארכיבישוף דלמאו ושלט האצולה של מועצת הקתדרלה. רצועת הרוחב מציגה סצנות מחייהם של קדושים מאראגון המופרדות על ידי קישוט של צמחים, שם, בחגיגות חשובות, מציבים את הפרוטומות המכילות את השרידים של סן ולרו, הקדוש המעונה ויסנטה ולאורנטיוס מרומא שנתרמו על ידי בנדיקטוס השלושה עשר.

הגוף העיקרי של קישוט המזבח, שנעשה בין 1441 ל־1445, מורכב משלוש רצועות אורך עם סצנות גדולות הבנויות מקישוט פיסולי גותי ראוותני. התבנית המקורית שונתה בשנת 1473 על ידי הפסל הגרמני הנס מסוואביה, שפיסל את גילופי האלבסטר הנוכחיים. הרצועה המרכזית מתארת את הערצת המלכים ושתי הרצועות הצדדיות את ההשתנות של ישו ועלייתו של ישו לשמים. להאנס מסוואביה לקח שש שנים לפסל את כל הסיפורים והוא גבה 150 גילדרים זהב עם השלמת כל אחת מהן. בשנת 1473 הוא חתם על חוזה חדש לעבודה של החלק העליון שיותר ממחציתו היה תפוס על ידי חופות גותיות גדולות.

פסל זה מת בטרם השלים את עבודתו ותלמידו היה צריך לסיים, הפסל חיל מורלנס הזקן, שגילף והזהיב את הדמויות והכין תא קטן מאחורי הקישוט מאחורי המזבח בו נשמרת הקופסה המכילה את שאריות האוכריסטיה לחלוקה למי שאינו יכול להגיע לטקס.

לה פרוקייטה

הארכיבישוף לופה פרננדס דה לונה החל בבניית קפלת הקבורה שלו בסגנון מודחאר בשנת 1360 תחת הקדשתו של המלאך מיכאל, הידועה בכינויה "לה פרוקייטה". זהו חלל מלבני בקצה הקתדרלה ונבנה באפסיס המערבי ביותר במקום קפלה שהייתה פתוחה אל הטרנספט. נוצר חדר חדש כמו גם כנסייה קטנה שנועדה לשכן את קבר לופה דה לונה.

הבנייה בוצעה על ידי הבנאי הראשי מיגל דל סיירו, ואומנים של מודחאר מאראגון וסביליה עבדו במקום. עבודותיהם בקרמיקה מזוגגת ולבנים ברשת גאומטרית הפיקו את אחת מיצירות המופת של אדריכלות מודחאר באראגון, הקיר החיצוני של הפרוקיטה, אחת הדוגמאות הבולטות לסגנון זה. בפנים, מוארת בקושי על ידי חלונות צרים ומחודדים, המצבה מכוסה בגג מתומן, גם הוא בסגנון מודחאר, עשוי עץ מוזהב עם חרוזים ומוקרנס.

בצד שמאל, ארקוסוליום ממסגר את קברו של דון לופה דה לונה, שגולף באלבסטר בז'ירונה. כד האפר מכוסה בפסל שוכב של הארכיבישוף. צידי הסרקופג מפוסלים אף הם, בפמליה של דמויות שבראשם עומדים האפיפיור קלמנס השישי ופדרו הרביעי, מלך אראגון. בחזית גומחה הארקוסוליום ובצדדים, טקס ההלוויה של הקבורה מתקיים עם פסלים פרחוניים מוזהבים וצבעוניים במקורם עם רקע של זגוגית כחולה, כמו בקברי המלוכה במאוזוליאום של מנזר פובלט.

הפרוקייטה כולה שוחזרה בשנת 1936 על ידי פרנסיסקו אינייגס אלמץ' (Francisco Íñiguez Almech), שהשיב אותה למצבה המקורי מלפני השינויים מהמאה השמונה עשרה.

הקפלות

תוכנית הקתדרלה

קפלת סן ואלרו

הכיפה של קפלת סנטיאגו

קפלת סן בניטו

העוגב בבית המקהלה

החל בכניסה הקדמית לקתדרלה, הקפלות מצד ימין הן:

• דלת הפבוסטריה והאטריום. פנים הדלת הוא החלק המעניין ביותר.
• "קפלת גבירתנו של השלגים" (Capilla de Nuestra Señora de las Nieves), קפלה בסגנון גותי מאוחר עם מזבח בארוקי וציורי מזבח מאת פרנסיסקו שימנו (Francisco Ximeno).
• "קפלת סן ואלרו" (ולריוס, Capilla de San Valero). הכניסה בארוק מעץ מוזהב מהמאה השבע-עשרה עם מראות של הקדושים ולריוס (פטרון העיר), ויסנטה הקדוש ולאורנטיוס מרומא. הקירות נצבעו על ידי גרסיה פרר (García Ferrer).
• "קפלת הלנה הקדושה, קפלת גבירתנו של הר הכרמל, או קפלת הסקרמנטים הקדושים ביותר" (Capilla de Santa Elena, de Nuestra Señora del Carmen o del Santísimo Sacramento). המזבח, הכניסה והציורים של פרנצ'סקו לופיצ'יני (Francesco Lupicini) מפירנצה הם כולם יצירות בארוק של המאה השבע עשרה.
• "קפלת המלאכים מיכאל, גבריאל ורפאל" (Capilla de los arcángeles Miguel, Gabriel y Rafael). הקפלה הוקמה על ידי גרבריאל ספורטה (Garbriel Zaporta) בשלהי המאה השש עשרה כקפלה לקבורה; רק מכסה הסרקופג נשמר מאותה תקופה. מתוארכים לתקופת הרנסאנס הם קישוטים למזבח שעוצבו על ידי חואן דה אנצ'ייטה (Juan de Anchieta), סורג ברונזה מעשה ידיו של גיין טרוחרון (Guillén Trujarón), והכניסה. על פי ההערכה, הציורים והפסיפסים הם יצירתו של הצייר פייטרו מורונה (Pietro Morone) מסיינה.
• "קפלת סנטו דומינגיטו דה ואל" (Capilla de Santo Dominguito de Val), קדוש פטרון של הילדים. קפלה בארוקית זו מתוארכת למחצית השנייה של המאה השמונה עשרה ומכילה את שרידי הקדוש עצמו. קופולה אליפטית (כיפה) מקושתת מעל עבודות גבס מפורטות מאוד המכונים פצ'ינס (pechinas, מבני תמיכה של הכיפה).
• "קפלה של סן אגוסטין" (Capilla de San Agustín). עיטורי מזבח מתקופת הרנסאנס מאת חיל מורלנס עם פסלים מאת גבריאל יולי (Gabriel Yoly) וחוסה סאנס (José Sanz, תמונה של אוגוסטינוס משנת 1720)
• "קפלת הקדוש פדרו ארבואס" (Capilla de San Pedro Arbués). על הקירות מופיעים ציורים ממוסגרים מהמאה השבע-עשרה המיוחסים לאמן ברדוסאן (Berdusán). מתחת לחופה (חיפוי בד דמוי ביתן) עם עמודי שלמה (עמודים מסולסלים) נמצא פסל של סן פדרו ארבואס שנעשה על ידי חואן רמירס (Juan Ramírez) במאה השבע עשרה. כניסת בארוק מהמאה השמונה עשרה.

החל בכניסה הקדמית לקתדרלה, הקפלות מצד שמאל הן:

• "קפלת סן ברנרדו" (Capilla de San Bernardo). זו אחת היצירות הגדולות ביותר של הרנסאנס של אראגון. בין השנים 1549–1555, היו בו קברי הארכיבישוף ארננדו דה אראגון, שהורה על בנייתו, יחד עם זה של אימו אנה דה גוראה. חואן ויסקאינו יצר את קבר הארכיבישוף, וחואן דה ליסייר עיצב את קבר אימו של הארכיבישוף. קישוטי המזבח הופקדו בידי הפסל פדרו דה מורטו. כל החלקים היו עשויים מאלבסטר. הסורג הוא גם מתקופת הרנסאנס והיה עבודתו של גיין טרוחרון.
• "קפלת סן בניטו" (Capilla de San Benito). הקפלה הוקמה בסגנון גותי במאה השש-עשרה, והבנייה עוכבה על ידי ארננדו דה אראגון על מנת לאסוף את גופות משרתיו.
• "קפלת סן מרקוס" (Capilla de San Marcos)
• "קפלת הולדת ישו" (Capilla del Nacimiento). פתח כניסה פשוט מהמאה השש עשרה. קישוטי מזבח עם לוחות המיוחסים לרולאנד דה מויס (Roland de Mois) או לחרונימו דה מורה (Jerónimo de Mora) מהמאה השש עשרה. סורג רנסאנס מאת ארננדו דה אווילה (Hernando de Ávila).
• "קפלת חוסטה ורופינה הקדושות" (Capilla de las santas Justa y Rufina). ציורים של חואן גלוואן (Juan Galván) תלויים על הקירות. ציור הקדושות נעשה על ידי פרנסיסקו קמילו (Francisco Camilo) בשנת 1644.
• "קפלת סן ויסנטה" (Capilla de San Vicente). פתח הכניסה בסגנון בארוק. הפסל של ויסנטה הקדוש הוא משנת 1760 בערך ונוצר על ידי קרלוס סאלאס (Carlos Salas).
• "קפלת סנטיגו הגדול" (Capilla de Santiago el Mayor). ציור מאת פבלו רבִיֶיַה (Pablo Raviella) משנת 1695. פסל של יעקב הקדוש עולה הרגל, מהמאה ה-16, תחת חופה בארוקית.

בית המקהלה:

• בית המקהלה כולל 117 מושבים מעץ אלון שנבנו על ידי שלושה נזירים בשם גומר, ברנרדו גינר ומטאו דה קמביי. הוא מוקף בסורג ברונזה עם פסלים מעץ מוזהב של חואן רמירס. הארכיבישוף דלמאו מיר קבור כאן.
• העוגב משמר כמה שרידים מהעוגב הגותי משנת 1469 וצינורות מהמאה החמש עשרה ועד למאה השמונה עשרה. העוגב של ימינו הוא תוצאה של שילוב החלקים ההיסטוריים המורכבים של הכלי, שנעשו בין 1857 ל-1859 על ידי פדרו רוקס (Pedro Roqués).
• בחלקו האחורי של בית המקהלה שוכנת "קפלת ישו הקדוש", עם פסל של ישו הצלוב, "מטר דולורוזה" (Mater Dolorosa, "אם הייסורים", כינוי למרים, אם ישו) ויוחנן בן זבדי שיצר ארנאו דה ברוסלאס (Arnao de Bruselas) בשלהי המאה השש עשרה; כל זה מתחת לחופה הנתמכת על ידי עמודים מסולסלים של שיש שחור. הקישוטים הם עבודותיהם של חרונימו וייאחו (Jerónimo Vallejo), ארנאו דה ברוסלאס וחואן סאנס דה טודלייה (Juan Sanz de Tudelilla), שנעשו בגבס מוקשה, והם מהווים את אחת מקבוצות הפיסול הבולטות מהרנסאנס הארגוני. בצדדים שוכנות הקפלות הקטנות של סנטה מרתה, סן מטאו, חואן אל באוטיסטה, תומאס הקדוש מווייאנואבה (Tomás de Villanueva), גבירתנו של החסד (Nuestra Señora de la Merced), לאונרד הקדוש מנובלט (Léonard de Noblat), פיליפו נרי (Filippo Romolo Neri) ואורוסיה הקדושה (Santa Orosia).

האפסיסים:

• "קפלת הבתולה הלבנה" (Capilla de la Virgen Blanca). עיטורי מזבח בארוקיים מעץ עם ציורים של חוספה מרטינס (1647), צייר מסרגוסה. פסל אלבסטר של הבתולה עם ילד מהמאה החמש עשרה שנעשה על ידי הפסל הצרפתי פורטאנה דה אוסק (Fortaner de Uesques). על הרצפה שוכנים קברים שונים של הארכיבישופים של סרגוסה מהמאות השש עשרה והשבע עשרה.
• "קפלת פטרוס הקדוש ופאולוס הקדוש" (Capilla de San Pedro y San Pablo). עיטורי מזבח מעץ מוזהב עם סצנות בתבליט מחייהם של הקדושים פטרוס ופאולוס.

לקריאה נוספת

• CORRAL LAFUENTE, José Luis (1998). Historia de Zaragoza. Zaragoza musulmana (714-1118). Zaragoza: Ayto. de Zaragoza-CAI. págs. 51-55 ISBN 84-8069-155-7.

CORRAL LAFUENTE, José Luis (coord.) (2000). La Seo del Salvador. Zaragoza: Librería General. ISBN 84-7078-212-6. GONZÁLEZ VALLE, José Vicente (1999), «La recuperación de la música religiosa en Aragón», en Ars sacra, 9, marzo de 1999. ISSN 1136-5234 LOSTAL PROS, Joaquín y Arturo Ansón Navarro (2001). Historia de cuatro ciudades: Salduie, Caesaraugusta, Saraqusta, Zaragoza. Zaragoza: Ayuntamiento, Servicio de Cultura: Caja Inmaculada. ISBN 84-8069-225-1. RINCÓN GARCÍA, Wifredo (1987). La Seo de Zaragoza. Editorial Everest. ISBN 84-241-4893-2.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא קתדרלת סלבדור דה סרגוסה בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של קתדרלת סלבדור דה סרגוסה (בספרדית)

• En la Gran Enciclopedia Aragonesa:
  • La Seo
  • La Seo de Zaragoza
• Catedral del Salvador
• Zaragoza capital: Catedral de la Seo (San Salvador) Provincia de Zaragoza. Aragón
• Tratamiento de restauración del conjunto de textiles hallados en el sepulcro de D. Hernando de Aragón, Siglo XVI, International Institute for Conservation of Historic and Artistics Works, Grupo español.
• Recorrido multimedia por la historia de la Seo, en Gran Enciclopedia Aragonesa en línea