F-15 איגל

F-15 איגל
מטוס קרב F-15C איגל של חיל האוויר האמריקאי
מאפיינים כלליים
סוג	מטוס קרב טקטי לצורכי עליונות אווירית
ארץ ייצור	ארצות הברית
יצרן	בואינג
טיסת בכורה	27 ביולי 1972
צוות	1 בדגם C,‏ 2 בדגם E
יחידות שיוצרו	יותר מ-1,500
מחיר	29.9 מיליון דולר אמריקאי לדגם C,‏ 43 מיליון דולר אמריקאי לדגם E,‏ 58 מיליון דולר אמריקאי לדגם I
ממדים
אורך	19.44 מטר
גובה	5.6 מטר
מוטת כנפיים	13 מטר
שטח כנפיים	56.5 מטר
ביצועים
מהירות מרבית	מאך 1.2, 900 מיל/שעה בגובה נמוך; מאך 2.5, 1,650 מיל/שעה בגובה רב (1,450 קמ"ש / 2,655 קמ"ש)
קצב נסיקה	254 מטר/שנייה
טווח טיסה מרבי	2,150 מיל (3,459 ק"מ) בדגם C, ו-2,400 מיל (3,900 ק"מ) בדגם E
סייג רום	+60,000 רגל (+18,300 מטר)
חימוש
תותחים	תותח 20 מ"מ M-61A1 וולקן פנימי עם 510 פגזים
טילים	מגוון של טילים
פצצות	מגוון של פצצות
הנעה
שני מנועי טורבו-מניפה בעלי מבער אחורי מדגם F100-200 או 229 מתוצרת פראט אנד ויטני
תרשים

F-15 איגל (Eagle; מאנגלית: "עיט") הוא מטוס יירוט טקטי להשגת עליונות אווירית מתוצרת חברת בואינג (לשעבר מתוצרת מקדונל דאגלס) האמריקאית. אב טיפוס של המטוס מדגם YF-15 טס לראשונה ב-27 ביולי 1972. נגזרת של המטוס, ה-F-15E סטרייק איגל (Strike Eagle; מאנגלית: "העיט התוקף"), הוא מטוס קרב רב-משימתי לתקיפת קרקע והמנעה אווירית שנכנס לשירות ב-1988. ה-F-15 נכנס לשירות בחיל האוויר הישראלי בדצמבר 1976, שם קיבל את הכינוי "בז" (דגמים A/B/C/D). ב-1998 קיבלה ישראל גרסה של ה-F-15E אשר קיבל את הכינוי F-15I ("רעם"). למעלה מ-1,500 מטוסי F-15 על דגמיו השונים יוצרו עד כה, מתוכם 1,150 נמצאים בשימוש חיל האוויר של ארצות הברית.‏^[1] כיום פעיל במפעל בואינג בסנט לואיס רק קו הייצור של ה-F-15E ונגזרותיו. תהליך פרישתו של האיגל החל בארצות הברית ב-2005 עם הכנסתו של הF-22 רפטור, וייגמר ככל הנראה בשנת 2025, כאשר האיגל האחרון יצא משירות.

היסטוריה

המודיעין של חיל האוויר האמריקאי הופתע כשגילה שברית המועצות בונה מטוס קרב גדול, הידוע כמיג-25 פוקסבט. המיג-25 תוכנן להיות מיירט מהיר, בניגוד לסברה שרווחה במערב, כי הוא היה מטוס קרב להשגת עליונות אווירית. בתור מיירט מהיר, יתרונו הגדול הוא מהירותו הגבוהה, ולא יכולת התמרון שלו. עם זאת, ההגאי הגובה והגאי הכיוון הגדולים של המיג-25 הצביעו על מטוס בעל יכולת תמרון גבוהה, דבר שהדאיג את חיל האוויר האמריקאי, שחשש שביצועיו של המיג-25 עלולים להיות טובים יותר ממקביליו האמריקאים. במציאות, המייצבים הגדולים של המיג-25 נדרשו כדי למנוע מהמטוס מלהיכנס למצב של צימוד אינרציאלי בטיסה במהירות גבוהה ובגובה רב.

מטוס ה-F-4 פנטום היה מטוס הקרב היחיד של חיל האוויר האמריקאי ושל הצי האמריקאי שהיו לו די כוח, טווח ויכולת תמרון כדי להתמודד עם איום מטוסי הקרב הסובייטיים בקרב אוויר צמוד, בטווח קרוב או בינוני. עם זאת, מטרתו המקורית של מטוס ה-F-4 פנטום, הייתה יירוט מטרות בטווחים רחוקים בעזרת טילים ארוכי טווח, ללא צורך בכניסה לקרב אוויר צמוד. אך לקחי מלחמת וייטנאם הראו שזה לא מספיק והדגש על מהירות, טיפוס ויכולת לירות טילים לטווח ארוך של מעבר לטווח הראיייה לא יכלו לפצות על יכולת תמרון בקרב אוויר צמוד.

היה צורך ברור במטוס קרב חדש להגנה אווירית שיוכל להתגבר על המגבלות של הפנטום בטווחים קצרים ועדיין לספק עליונות אווירית בטווחים רחוקים. לאחר שדחה את תוכנית ה-VFX של הצי (שהובילה לפיתוח ה-F-14 טומקט) משום שלא התאימה לצרכיו, הוציא חיל האוויר האמריקאי דרישות משלו ל-Fighter Experimental ‏(FX), והוציא מפרט למטוס קרב קל יחסית להשגת עליונות אווירית. שלוש חברות הגישו הצעות: פיירצ'ילד ריפבליק, נורת' אמריקן רוקוול ומקדונל דאגלס. חיל האוויר האמריקאי הכריז על בחירת ההצעה של מקדונל דאגלס ב-23 בדצמבר 1969.‏^[2] התכנון הזוכה דמה ל-F-14 בעל הזנב הכפול, אך בשונה ממנו היה בעל כנפיים קבועות. הוא לא היה קל או קטן יותר משמעותית מה-F-4 שאותו יועד להחליף.

האב טיפוס הראשון, YF-15 (מספר 71-0280), בטיסה

המטוס צויד בתותח M61 וולקן, שהועדף על פני תותח GAU-7‏ 25 מ"מ של פורד-פילקו שהוצע עקב בעיות פיתוח.‏^[3] ה-F-15 שמר על יכולת לשאת 4 טילי ספארו כמו הפנטום.‏^[4] חיל האוויר האמריקאי הציג את ה-F-15 כ"מטוס הקרב הראשון של חיל האוויר האמריקאי המיועד להשגת עליונות אווירית מאז ה-F-86 סייבר".‏^[5]

ה-F-15 נבחר גם על ידי מדינות כמו ישראל ויפן, וה-F-15E סטרייק איגל החליף את ה-F-111. אולם, ביקורת מצד "מאפיית מטוס הקרב", לפיה ה-F-15 היה גדול מדי מכדי לשמש מטוס ייעודי לקרבות אוויר צמודים, ויקר מדי לרכישה בכמויות גדולות להחלפת ה-F-4 וה-A-7, הובילה לתוכנית מטוס קרב קל משקל (LWF), שהניבה את ה-F-16 פייטינג פלקון עבור חיל האוויר האמריקאי וה-F/A-18 הורנט במשקל בינוני עבור הצי האמריקאי.‏^[6]

תכונות המטוס

תא טייס של מטוס F-15 איגל

תותח אוטומטי M61A1 וולקן שש-קני בקליבר 20 מ"מ מותקן בשורש הכנף הימנית

ה-F-15 הונע על ידי מנועי פראט אנד ויטני F100 חדשים במטרה להשיג יחס דחף למשקל גדול מ-1.‏^[7] הכנף הקבועה חוברה אל גוף מטוס שטוח ורחב. בניגוד ל-F-14 ול-F-4, החופה של ה-F-15 עשויה כיחידה אחת, והיא מעניקה לטייס ראות ברורה לפנים.

יכולת התמרון של ה-F-15 נגזרת מעומס כנף (יחס משקל לשטח כנף) נמוך עם יחס דחף למשקל גבוה, המאפשרים למטוס לבצע פניות הדוקות מבלי לאבד מהירות. מערכות הנשק והשליטה תוכננו כך שטייס יחיד יוכל לבצע קרבות אוויר-אוויר בבטיחות ובאפקטיביות.

אוויוניקה

מערכות האוויוניקה של ה-F-15 כוללות תצוגה עילית (תע"ל), מכ"ם APG-63/70 מסוג פולס-דופלר בעל יכולות אוויר-אוויר ואוויר-קרקע, המסוגל לאתר מטרות שנמצאות תחתיו, ובנוסף, להבחין בין מטרות מנמיכות טוס לבין החזרי קרקע, מערכת ניווט אינרציאלית (INS), מערכת נחיתת מכשירים (ILS), מערכת תקשורת UHF, מערכת ניווט טקטית, מערכת לוחמה אלקטרונית מובנית, מערכת זיהוי עמית-טורף (זע"ט) מחשב דיגיטלי מרכזי, מחשב תצוגות ומחשב חימוש. ה-F-15 משתמש במערכות הללו, על מנת להפחית את העומס מהטייס ולאפשר את הטסת המטוס על ידי טייס יחיד.

חימוש

בזכות גודלו הרב מסוגל מטוס ה-F-15 לשאת כמות רבה של אמצעי לחימה ותחמושת. ה-F-15 יכול לשאת מגוון רחב של טילי אוויר-אוויר כגון: AIM-7 ספארו, AIM-120 אמראם, AIM-9 סיידווינדר, פיתון (במטוסים ישראלים) ואחרים, 4 על מנשאי כנף (2 בכל כנף) ו 4 על מנשאי גוף (2 בכל צד). בנוסף לכך מצויד המטוס בתותח אוטומטי M61A1 וולקן שש-קני בקליבר 20 מ"מ (עם 940 פגזים), פנימי המותקן בשורש הכנף הימנית, לצורכי הגנה עצמית ויירוט מטוסי אויב. ה-F-15 יכול לשאת מטען נוסף במשקל כולל של עד 16,000 ליברות (7,257 ק"ג) על שני מנשאי כנף, מנשא מרכזי בגוף, ועל מנשאים אופציונליים בגוף המטוס. מטען זה יכול לכלול פצצות, ומכלי דלק נתיקים.

מכלי דלק תצורתיים

מכלי דלק תצורתיים (CFT - Conformal fuel tanks) (כונו בתחילה FAST - Fuel And Sensor Tactical) בעלי גרר נמוך פותחו עבור ה-F-15 ונבדקו לראשונה על ה-F-15B ב-1974. את מכלי הדלק התצורתיים ניתן לחבר לצדי כונסי האוויר תחת כל כנף. כל מכל דלק תצורתי מכיל נפח של כ-114 רגל רבוע (3,200 ליטר).‏^[6] למכלי הדלק יש שתי תחנות נוספות לנשיאת נשק. בדרך כלל הם לא מותקנים על הדגמים לעליונות אווירית (A/B/C/D) אלא רק על ה-F-15E לתקיפה קרקעית ונגזרותיו.

דגמים

F-15 איגל

F-15D משחרר נורי הטעיה

F-15A

ה-F-15A הוא מטוס חד-מושבי להשגת עליונות אווירית, הדגם המקורי של ה-F-15. המטוס הראשון נגלל ב-26 ביוני 1972, וטיסת הבכורה של האב טיפוס YF-15 (מספר 71-0280) נערכה כחודש מאוחר יותר, ב-27 ביולי 1972.‏^[8] המטוס הראשון נמסר לחיל האוויר האמריקאי ב-14 בנובמבר 1974. יוצרו כ-385 מטוסים, שנמסרו לחילות האוויר של ארצות הברית ושל ישראל.

F-15B

ה-F-15B (כונה תחילה TF-15A) הוא גרסה דו-מושבית של ה-F-15A שפותחה לצורכי הדרכה. גרסת המטוס היא בעלת כושר קרבי זהה ל-F-15A. טיסת הבכורה של ה-F-15B (מספר 71-290) נערכה ב-7 ביולי 1973, והמטוס הראשון נמסר לחיל האוויר האמריקאי בנובמבר 1974.‏^[9] כ-60 מטוסים נמסרו לחילות האוויר של ארצות הברית וישראל, ויוצרו כמאה.

F-15C

ה-F-15C הוא דגם חד-מושבי משופר. ייצורו החל ב-1978. טיסת הבכורה של ה-F-15C (מספר 78-468) נערכה ב-26 בפברואר 1979, והוא החל להיכנס לשירות בחיל האוויר האמריקאי בהמשך אותה שנה. השיפורים של דגם זה כללו אוויוניקה משופרת, תוספת נפח של 2,000 ליברות (900 ק"ג) למכלי הדלק הפנימיים, אפשרות לשאת מכלי דלק תצורתיים חיצוניים, ויכולת נשיאת משקל גבוהה יותר של 68,000 ליברות (30,600 ק"ג). יוצרו כ-488 מטוסים, המשרתים בחילות האוויר של ארצות הברית, ערב הסעודית וישראל.

F-15D

ה-F-15D הוא גרסה דו-מושבית של ה-F-15C שפותחה לצורכי הדרכה. המטוס הראשון נמסר לחיל האוויר האמריקאי ב-1979. יוצרו כ-93 מטוסים המשרתים בחילות-האוויר של ישראל, ערב הסעודית, יפן וארצות הברית. בשנות השמונים בישראל הייתה תאונת מטוסים שמטוס זה היה מעורב בו, במהלך התאונה נתלשה לו כנף (אירוע חריג ביותר).

F-15J\DJ

ה-F-15J ו-DJ הן גרסאות של דגמי F-15C ו-D בהתאמה המיוצרות ביפן על ידי חברת מיצובישי בזיכיון מיוחד מטעם מקדונל דאגלס. הם שונים מה-F-15C/D בכך שאין בהם טכנולוגיות אמריקאיות מסווגות ללוחמה אלקטרונית, ולקליטת אזהרות מכ"ם. מערכות האוויוניקה החסרות הוחלפו במערכות תוצרת יפן. למעלה מ-300 מטוסי F-15J\DJ יוצרו עבור חיל ההגנה העצמית האווירי היפני.

F-15E סטרייק איגל

ה-F-15E סטרייק איגל הוא מטוס קרב דו-מושבי, רב-משימתי המשמש לתקיפה, כאשר בתכנונו הושם דגש בעיקר על תקיפת מטרות קרקע ואמנעה אווירית עמוק מעבר לקווי האויב, בניגוד לדגמים הקודמים של ה-F-15 בהם הושם הדגש על משימות עליונות אווירית. המטוס מבוסס על מטוס ה-F-15 איגל. טיסת הבכורה של ה-F-15E (מספר 86-0183) נערכה ב-11 בדצמבר 1986.‏^[10]

ה-F-15E תוכנן בעקבות דרישת חיל האוויר האמריקאי ממרץ 1981, למטוס קרב טקטי משופר שיחליף את ה-F-111. המטוס היה צריך להיות מסוגל לבצע תקיפות אמנעה ארוכות טווח ללא צורך בסיוע נוסף בצורה של ליווי מטוסי יירוט או סיוע לוחמה אלקטרונית. ה-F-15E שהציעה מקדונל דאגלס גבר על ה-F-16XL שהציעה ג'נרל דיינמיקס. דגם הייצור הראשון של ה-F-15E נמסר באפריל 1988 לכנף האימון הטקטי 405, בבסיס חיל האוויר לוק, אשר באריזונה.

ה-F-15E הוא גרסה של ה-F-15B שנועד להדרכה. ב-F-15B נועד המושב האחורי למדריך, ואילו ב-F-15E שודרג המושב האחורי כדי לכלול ארבעה צגים רב-תכליתיים (MPD) לתפעול מערכות המטוס והנשק, עבור הנווט. במושב האחורי יש גם מוט היגוי ומצערת המאפשרים לנווט להטיס את המטוס עצמאית, אם כי הראות שלו מוגבלת יותר בגלל המושב הקדמי.

על-מנת להגדיל את טווח הטיסה של ה-F-15E, הותקנו בו שני מכלי דלק תצורתיים אשר יוצרים פחות גרר ממכלי דלק חיצוניים רגילים. הם מכילים 750 גלון (2,800 ליטר) דלק, וכוללים גם 6 נקודות נוספות לתליית נשק. חסרונם הוא בכך שבניגוד למכלי דלק רגילים לא ניתן להשליכם בעת טיסה, כך שהגדלת הטווח באה על חשבון ביצועים פחותים בהשוואה לדגמי ה-F-15 לעליונות אווירית (A/B/C/D) כתוצאה מגרר ומשקל נוסף. את המכלים הללו אפשר להתקין גם על ה-F-15C, אולם הדבר לא נהוג כיוון שהיחס טווח/ביצועים הוא בדרך-כלל לא משתלם במשימות של עליונות אווירית.

בעוד חיל האוויר האמריקאי מחליף את ה-F-15A/B/C/D ב-F-22 ראפטור, אין עדיין מחליף למטוסי ה-F-15E והם צפויים להישאר לפחות עד שנת 2020.

גרסאות של ה-F-15E נמכרו גם לישראל (F-15I), דרום קוריאה (F-15K), ערב הסעודית (F-15S) וסינגפור (F-15SG). מחירו של ה-F-15E עמד ב-1998 על 43 מיליון דולר. עד כה יוצרו למעלה מ-200 מטוסי F-15E ונגזרותיו.

F-15I

F-15I ("רעם") בשירות טייסת 69 ("טייסת הפטישים")

ה-F-15I היא נגזרת של ה-F-15E סטרייק איגל שיוצרה עבור חיל האוויר הישראלי. טיסת הבכורה שלו נערכה ב-12 בספטמבר 1997, והוא המריא בשעה 9:42 בבוקר מנמל התעופה הבינלאומי למברט-סנט לואיס, כשבתא הטייס יושבים טייס הניסוי של בואינג, ג'ו פלדוק, ומפעיל מערכות הנשק, מייג'ור ריק ג'נקין מחיל האוויר האמריקאי. משך טיסת הבכורה היה שעה ו-13 דקות. ב-6 בנובמבר, לאחר שהשלים שלוש טיסות נוספות, נערך טקס הגלילה שלו במפעל בואינג בסנט לואיס. שר הביטחון, יצחק מרדכי, הדביק את סמל המגן דוד על המטוס ואמר בנאומו כי "ל-F-15I תהיה תרומה משמעותית לכוח ההרתעה האווירית של ישראל".

בתוכנית הייצור של ה-F-15I היו מעורבות 34 חברות ישראליות ביניהם אלביט מערכות, אלישרא, רפאל והתעשייה האווירית, שעבדו על חוזים בהיקף של למעלה מחצי מיליארד דולר. ההבדל העיקרי בין ה-F-15E לבין ה-F-15I הוא שה-F-15I נמכר ללא מקלט התרעת מכ"ם (RWR) ומערכת חסימה (ECM), ובמקומו הותקנה מערכת תוצרת חברת אלישרא הישראלית.

F-15S

ה-F-15S (כונה בתחילה F-15XP) היא גרסה מופחתת יכולות של ה-F-15E שנמכרה לערב הסעודית. 72 מטוסים יוצרו בתוכנית Peace Sun IX לסיוע צבאי, מתוכן 24 שהותאמו בעיקר לקרבות אוויר-אוויר ו-48 שהותאמו בעיקר למשימות אוויר-קרקע. ה-F-15S מצויד בפודי LANTIRN מוגבלים (ה-AAQ-20 פאת'פיינדר שחסר את המכ"ם עוקב פני קרקע (TFR), מה שפוגע ביכולתו לטוס בגובה נמוך, במיוחד בלילה וה-AAQ-19 שארפשוטר שחסר את היכולת לנעול על מטרות לצורך שיגור טילי AGM-65 מאבריק), ומכ"ם APG-70S, נגזרת של מכ"ם ה-APG-70 שהוסרה ממנו יכולת מיפוי קרקעי (SAR). ישנן עוד מספר מערכות שהוסרו, כגון מערכות לוחמה אלקטרונית. טיסת הבכורה של ה-F-15S נערכה ב-19 ביוני 1995 וארבעת המטוסים הראשונים נמסרו בסוף 1995. ב-10 בנובמבר 1999 נמסר לערב הסעודית המטוס האחרון מבין 72 מטוסי ה-F-15S שכללה העסקה.

F-15K

F-15K מתקרב למטוס תדלוק מסוג KC-135

ה-F-15K סלאם איגל היא גרסה מתקדמת של ה-F-15E שנמכרה לדרום קוריאה. דרום קוריאה בחרה ב-F-15K ב-2002 לאחר שבחנה שלושה מטוסי קרב אחרים: ראפאל, יורופייטר טייפון וסוחוי 37. 40 מטוסים מדגם זה נמכרו לדרום קוריאה בחוזה ששוויו כ-4.2 מיליארד דולר. טיסת הבכורה של ה-F-15K נערכה ב-3 במרץ 2005 וטקס הגלילה שלו נערך ב-16 במרץ במפעל בואינג בסנט לואיס. עד סוף 2005 נמסרו 4 מטוסים לחיל האוויר הדרום קוריאני, ומסירת יתר המטוסים צפויה להסתיים עד אוגוסט 2008. דגם זה כולל מכ"ם APG-63(V)1, תצוגת קסדה עילית (JHMCS), מערכת IRST, פודי LANTIRN דור שלוש, ומערכות בקרת נשק המאפשרות את נשיאתם של פצצות JDAM, טילי AGM-84 הרפון בלוק 2, טילי שיוט מסוג AGM-84H SLAM-ER, וטילי אוויר-אוויר מסוג AIM-120 אמראם ו-AIM-9X סיידווינדר. דגם זה הוא הראשון שהותקנו בו מנועים של ג'נרל אלקטריק. מנועי כל הגרסאות הקודמות של ה-F-15 היו תוצרת פראט אנד וויטני, דגם F-100.

F-15SG

ה-F-15SG (לשעבר F-15T) היא גרסה של ה-F-15E שהוזמנה על ידי חיל האוויר הסינגפורי (RSAF). ה-F-15SG נבחר ב-6 בספטמבר 2005, לאחר תקופת הערכה שארכה שבע שנים שבמהלכה נבחנו חמישה מטוסי קרב אחרים. ה-F-15SG דומה ל-F-15K המיוצר עבור דרום קוריאה, כשההבדל העיקרי ביניהם הוא מכ"ם ה-APG-63(V)3 שיותקן ב-F-15SG במקום ה-APG-63(V)1. סינגפור הזמינה 12 מטוסי F-15SG וישנה אופציה לרכישת שמונה מטוסים נוספים.

F-15SE

ה-F-15SE סיילנט איגל (באנגלית:"Silent Eagle") הוא גרסה חמקנית של ה-F-15E הנמצא בתהליך פיתוח. הדגם הוצג לראשונה ב-17 במרץ 2009 וביצע את טיסתו הראשונה ב-8 ליולי 2010, באותו היום חברת בואינג קיבלה רשיון למכירת המטוס לדרום קוראה והמטוס מתוכנן להשתתף במכרז הקוראני המכונה FX III. דגם זה כולל בין השאר הגאי הכיוון המוטות בזווית, תאי חימוש פנימיים בתוך גוף המטוס ומיכלי הדלק התצורתיים המסווים את החימוש שהמטוס נושא, מבנה כונס משופר וכן צבע סופג קרינה. מפתחי המטוס טוענים כי למטוס חתך מכ"ם השווה בגודלו לזה של ה-F-35‏.^[11]

היסטורית שירות

ארצות הברית

F-15C של חיל האוויר האמריקאי משגר טיל אוויר-אוויר מסוג AIM-7 ספארו

F-15E סטרייק איגל של חיל האוויר האמריקאי חמוש בפצצות בטיסה מעל אפגניסטן

חיל האוויר האמריקאי הוא המפעיל הגדול ביותר של מטוסי F-15. האיגל הראשון שנמסר לחיל האוויר האמריקאי בנובמבר 1974 היה F-15B (מספר 71-0290). בינואר 1976 נמסר ה-F-15 הראשון שיועד לטייסת קרב.

מינואר 1984 ועד ספטמבר 1986, שימש ה-F-15A של חיל האוויר האמריקאי כפלטפורמת שיגור לחמישה טילים נגד לוויינים (ASAT) מסוג ASM-135. ה-F-15A טיפס במהירות על-קולית ושיגר את הטיל מגובה 38,000 רגל (11.6 ק"מ). בניסוי הירי השלישי שוגר הטיל לעבר לוויין תקשורת שיצא משירות, אשר חג בגובה 345 מיל (555 ק"מ), והצליח להשמידו בהצלחה על ידי פגיעה קינטית בו. הטייס, וילברט ג. "דאג" פירסון, היה הטייס הראשוון שהשמיד לוויין.‏^[12]

מטוסי ה-F-15C של חיל האוויר האמריקאי הפילו 34 מטוסים עיראקיים במלחמת המפרץ, רובם באמצעות טילי אוויר-אוויר.‏^[13] מטוסי ה-F-15C החד-מושביים שימשו להשגת עליונות אווירית, ומטוסי ה-F-15E שימשו לתקיפת מטרות קרקעיות, לרבות משגרי טילי סקאד. לאחר שכשלו מספר מטוסי F-15E סטרייק איגל בהפלת מטוסי אויב במלחמה, הצליח ב-14 בפברואר מטוס F-15E להפיל את ה-מי-24, מסוק עיראקי. ההפלה בוצעה באמצעות פצצה מונחית לייזר מסוג GBU-10. הפצצה הוטלה כשהמסוק פרק חיילים עיראקיים על הקרקע, ופגעה בו לאחר שהספיק להמריא. להערכת כוחות מיוחדים אמריקאיים שהיו על הקרקע באותה עת והיו עדים להפלה, המסוק היה בגובה של כ-800 רגל בעת שהופל. הייתה זאת ההפלה היחידה של ה-F-15E במלחמה. שני מטוסי F-15E הופלו במלחמת המפרץ מאש נ"מ.‏^[14]

לאחר המלחמה נטלו מטוסי ה-F-15 חלק באכיפת האזור האסור לטיסה בצפון ודרום עיראק. חרף הפסקת האש, תקפו מסוקי מי-24 עיראקיים אזרחים כורדים בצפון עיראק. מאחר שמטוסי ה-F-15E שהיו עדים לתקיפה לא הורשו לפתוח באש, החלו הללו לבצע יעפים במהירות גבוהה קרוב למסוקים בתקווה שמערבולות האוויר שיוצר המטוס יגרמו להתרסקות המסוקים. בנוסף, כיוונו המטוסים את צייני הלייזר שלהם לעבר המסוקים העיראקיים על-מנת לגרום לטייסייהם להתעוור. השיטה האחרונה לא הייתה אפקטיבית אך הראשונה הצליחה לגרום להתרסקותו של מסוק מי-24 עיראקי. לאחר שנודע לצמרת חיל האוויר האמריקאי על הפעילות הזאת, ניתנה לטייסי ה-F-15E פקודה שלא לטוס מתחת ל-10,000 רגל.‏^[15] בפעמים אחדות תקפו מטוסי F-15E מטרות קרקעיות עיראקיות בתגובה להפרות של הסכם הפסקת האש. ב-14 באפריל 1994 הפילו שני מטוסי F-15C של חיל האוויר האמריקאי בשוגג שני מסוקי UH-60 בלק הוק של צבא ארצות הברית שטסו באזור האסור לטיסה בצפון עיראק בתקרית "אש כוחותינו".‏^[16]

בין השנים 1993 ו-1995 השתתפו מטוסי F-15 באכיפת האזור האסור לטיסה בבוסניה במסגרת מבצע "דניי פלייט" (Operation Deny Flight). במהלך תקופה זאת אף ביצעו מטוסי ה-F-15E מספר תקיפות של מטרות קרקעיות.

מטוסי F-15 השתתפו גם ב"מבצע שועל במדבר" בדצמבר 1998 שנפתח בתגובה לסירובה של עיראק לפיקוח אונסקו"ם.

במהלך "מבצע כוח מאוחד" ב-1999 הפילו מטוסי F-15C של חיל האוויר האמריקאי שני מטוסי מיג-29 סרביים.‏^[17] מטוסי ה-F-15E ביצעו תקיפות של מטרות קרקעיות, בהן סוללות טילי קרקע-אוויר ותחנות מכ"ם להתרעה מוקדמת. כמו כן, ביצעו מטוסי ה-F-15E גיחות סיוע אווירי קרוב.

בעקבות פיגועי 11 בספטמבר פתחה ארצות הברית במלחמת אפגניסטן ובמהלכה השתתפו מטוסי F-15E במשימות תקיפת מטרות של אל-קאעידה והטליבאן.

במלחמת עיראק נזקפו לזכות מטוסי ה-F-15E השמדתם של כ-60% מכוחות משמר הרפובליקה העיראקי, כמו גם השמדתם של 65 מטוסי מיג על הקרקע.‏^[18] מטוסי ה-F-15E השמידו מתקני מפתח של ההגנה האווירית והפיקוד העיראקי, תוך שהם חודרים עמוק לאזורים מוגנים היטב בבגדד. מטוסי ה-F-15E פעלו בשיתוף פעולה עם מטוסים אחרים של כוחות הקואליציה ואף סייעו להם באיתור מטרות. במהלך המלחמה התרסק מטוס F-15E שהיה עסוק במשימת הפצצה בסביבת תיכרית ואנשי צוות האוויר שטסו בו נהרגו.

בחיל האוויר האמריקאי החלו להחליף את מטוסי ה-F-15 איגל להשגת עליונות אווירית ב-F-22 ראפטור. מטוסי ה-F-15E סטרייק איגל צפויים להישאר בשירות לפחות עד שנת 2020.

ישראל

F-15A ("בז") מספר 658 שכינויו "טייפון" השייך לטייסת 133 עם סימון של שתי הפלות של מטוסים סוריים

F-15I ("רעם") מטייסת 69 משחרר נורי הטעייה

שני מטוסי F-15I ("רעם")

חיל האוויר הישראלי מפעיל כיום שתי טייסות של מטוסי F-15 מדגמי A/B/C/D ("בז") לעליונות אווירית: טייסת 133 ("אבירי הזנב הכפול") וטייסת 106 ("חוד החנית"), הממוקמות בבסיס תל נוף, וכן טייסת נוספת - טייסת 69 ("הפטישים"), המפעילה מטוסי F-15I ("רעם"), גרסה של ה-F-15E לתקיפת קרקע, מבסיס חצרים. מלבד משימות עליונות אווירית, משמשים מטוסי ה"בז" של חיל האוויר הישראלי גם לצורך צילום אוויר, באמצעות פוד דמוי מכל נתיק הנישא בנקודת התליה המרכזית של המטוס ומכיל מצלמה אלקטרו-אופטית לצילום אלכסוני.

מטוס הקרב העיקרי של חיל האוויר הישראלי בשנות ה-60 של המאה ה-20, היה המטוס הצרפתי מיראז' 3. לאחר מלחמת ששת הימים ובעקבות האמברגו הצרפתי על ישראל, החל חיל האוויר לדון באפשרות רכישת מטוס קרב חדש. התוכנית המקורית הייתה לפתח מטוס קרב מקומי (תוכנית שהניבה מאוחר יותר את מטוס הכפיר). ב-1973, מונה צוות מיוחד, שנדרש לבחון האם ישראל יכולה לפתח מטוס בעצמה, או שעליה לרכוש אותו. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, נקטעה עבודתו של הצוות.

במהלך מלחמת יום הכיפורים, מטוסי הפנטום והמיראז' הישראלים השיגו עליונות אווירית על פני המטוסים של חילות האוויר של ארצות ערב. עם זאת, לפני המלחמה הוצבו במצרים ובסוריה טילי SA-6 ו-7 שהיו טילי נ"מ מתקדמים. ההתמודדות עם אלו הייתה קשה, ובעקבותיהם נפלו במהלך המלחמה שבעה עשר מטוסים, והעליונות האווירית של חיל האוויר לא הייתה מוחלטת.‏^[19]

בסוף שנת 1971, התעוררה בעיה נוספת: מטוסי ריגול סובייטים מדגם מיג-25 החלו לחוג מעל שמי הארץ בטיסות סיור. חיל האוויר כשל בניסיון ליירט את המטוסים.

הנתונים שאסף צוות המחקר לפני המלחמה, הצביעו על כך שפיתוח מטוס קרב ישראלי ייקח זמן רב מדי. עם זאת, לאחר מלחמת יום הכיפורים, הצוות הוקם מחדש על מנת להמשיך להגדיר את מטרותיו של מטוס הקרב הישראלי. במקביל, היה על הצוות לבחון את שני מטוסי הקרב המתקדמים ביותר של ארצות הברית באותה העת, F-15 וה-F-14. הצוות סבר שה-F-15 יענה על דרישות החיל ובנוסף ישפר את כושר ההרתעה שלו, ולכן ביקש חיל האוויר להצטייד ב-F-15.

בחיל הוחלט שלא להמתין לייצורם של המטוסים שיועדו לישראל, אלא להסכים לקבל ארבעה מתוך עשרת מטוסי הקדם-ייצור, שנועדו לניסויים בארצות הברית (שמספריהם 72-0116, 72-0117, 72-0118 ו-72-0120), מה שאיפשר את הקדמת מועד קליטת המטוס בחיל בשנה שלמה.‏^[20]

שלושת מטוסי ה-F-15A הראשונים נחתו בבסיס תל נוף של חיל האוויר הישראלי ביום שישי ה-10 בדצמבר 1976, ובכך הפכה ישראל למדינה הראשונה בעולם, מחוץ לארצות הברית, שברשותה מטוסי F-15. המטוסים הגיעו בטיסה ישירה ממפעלי מקדונל דאגלס אשר בסנט לואיס, שבמהלכה תודלקו מספר פעמים באוויר. מטוס רביעי שתוכנן להגיע אף הוא באותו מטס נאלץ לנחות באיטליה עקב תקלה טכנית. המטוסים החדשים התקבלו בטקס חגיגי במעמד ראש הממשלה ושר הביטחון, יצחק רבין ושרים נוספים, הרמטכ"ל, רא"ל מוטה גור, מפקד חיל האוויר, בני פלד, מפקד הבסיס, תא"ל רן פקר ומפקד טייסת 133, סא"ל איתן בן-אליהו. בגלל איחור בנחיתת המטוסים, שנבע בעיקר מרוח חזיתית חזקה שנשבה משך כל הטיסה ומבעיות תדלוק אווירי, התאחר טקס קבלתם והסתיים בסמוך לכניסת השבת, ועקב כך חלק משרי הממשלה לא הספיקו לחזור לביתם לפני כניסת השבת. חילול השבת של השרים הביא להצבעה על הצעת אי אמון בממשלה שיזמה החזית הדתית התורתית, וגרם להתמוטטות הקואליציה של ממשלת יצחק רבין הראשונה ולבחירות מוקדמות.‏^[2]

למטוסי ה-F-15 משרתים בשתי טייסות קרב: טייסת 133 ("טייסת אבירי הזנב הכפול") שהוקמה ב-1 ביוני 1976 לקראת קבלת מטוסי ה-F-15 הראשונים שנקלטו כחצי שנה מאוחר יותר, וטייסת 106 ("טייסת הבז השנייה", כיום: "טייסת חוד החנית") שנפתחה ב-13 ביוני 1982 עם הגעת מטוסי F-15 נוספים. המטוסים השונים קיבלו כינויים שונים, כמו "הכוכב", "עפרוני", "חץ מקשת" ואחרים.

טבילת האש הראשונה של ה-F-15 בשירות חיל האוויר הישראלי הייתה במבצע ליטני במרץ 1978. במהלף המבצע פיטרלו המטוסים בשמי ישראל וחיפו על כוחות צה"ל בפעולתם בדרום לבנון. לא נרשמה למטוסי ה-F-15 תקרית אווירית במהלך המבצע.‏^[21]

מטוס ה-F-15 בשירות חיל האוויר הישראלי השיג הפלת בכורה עולמית ב-27 ביולי 1979 של ארבעה מטוסי מיג-21 סורים, וכן את הפלת הבכורה של מיג-25 ב-13 בפברואר 1981.‏^[22]‏^[2]

עשרה מטוסי F-15A השתתפו במבצע אופרה (תקיפת הכור האטומי בעיראק) ב-7 ביוני 1981, כאשר שישה מטוסי F-15A ליוו את שמונת מטוסי ה-F-16A ("נץ") התוקפים, לצורך יירוט פוטנציאלי של מטוסי אויב,‏^[23] וארבעה מטוסי F-15A נוספים טסו מעל בקעת הירדן ושימשו כממסר וכעתודה, וכן ניטרו את התנועה האווירית בירדן ובסוריה לשם ניטרול איום מצדם, באם יתעורר כזה, על המטוסים השבים מהתקיפה.^[^{דרוש מקור}^] המטוסים המלווים נשאו טילי אוויר-אוויר, פודי לוחמה אלקטרונית ומכלי דלק תצורתיים. לקראת הגעת מטוסי ה-F-16A ליעד התפצלו מטוסי ה-F-15A המלווים: זוג אחד פנה מעט דרומה על מנת לתת מענה לאיום אפשרי שיגיח מהבסיסים הדרומיים, זוג נוסף פנה מעט צפונה וזוג שלישי פיטרל בקרבת הגבול הסורי. המשימה הושלמה מבלי שהוזנקו מטוסי אויב לעבר המטוסים הישראלים ששבו בשלום לבסיסם.

במלחמת לבנון הפילו טייסי חיל האוויר הישראלי 80 מטוסים סוריים מבלי שאיבדו אף מטוס בקרבות אוויר. מתוכם, היו מטוסי ה-F-15 אחראים לכ-30 הפלות של מטוסי מיג-21 ומיג-23 סוריים.‏^[24]

למרות שייעודו המקורי היה לשמש כמטוס יירוט ועליונות אווירית, חיל האוויר הישראלי הוכיח שה-F-15 הוא גם מטוס מצוין למשימות תקיפה והפצצה. ב-1 באוקטובר 1985 תקפו שמונה מטוסי F-15 את מפקדת אש"ף בתוניס, מרחק של כ-1,600 מיל מישראל, במבצע רגל עץ. הייתה זו התקיפה המרוחקת ביותר שביצע חיל האוויר מעולם.

במהלך שירותו בחיל האוויר הפגין ה-F-15, עליונות על מטוסי חילות האוויר הערביים מתוצרת ברית המועצות ואף שרידות יוצאת דופן. אנקדוטה מפורסמת היא סיפורו של מטוס F-15 שהתנגש במטוס A-4 סקייהוק ("עיט") וכתוצאה מההתנגשות איבד חלק ניכר מאחת הכנפיים, אך הטייס הצליח להנחית את המטוס בשלום. הנחיתה התאפשרה עקב השטח הגדול של המייצבים האופקיים וכמות העילוי שייצר דחף המנועים אותם הפעיל הטייס בצורה אסימטרית כדי למנוע מהמטוס מלהיכנס לסחרור. חברת מקדונל דאגלס, שלא האמינה תחילה והופעתה למראה התמונות, החליטה להעניק לחיל האוויר כנף במתנה וכיסתה את עלות התיקונים.‏^[25]

לאחר מלחמת המפרץ, שבה הותקפה ישראל בטילי סקאד עיראקיים, ועל רקע שאיפותיה של איראן להשגת נשק גרעיני, החליטה ממשלת ישראל שהיא צריכה מטוסי תקיפה ארוכי טווח. ב-1993 ביקשה ישראל הגשת הצעות לפיתוח מטוס קרב שיענה על צרכיה. בתגובה, הציעה לוקהיד מרטין גרסה של ה-F-16 ומקדונל דאגלס הציעה הן את ה-F/A-18 והן את ה-F-15E. ב-17 בינואר 1994, הכריזה ממשלת ישראל על כוונתה לרכוש 21 מטוסי F-15E. מטוסי ה-F-15E הותאמו לצורכי חיל האוויר הישראלי, ושמם שונה ל-F-15I ("רעם"). ב-12 במאי 1994 התיר הממשל האמריקאי את מכירתם של עד 25 מטוסי F-15I לישראל, אך ישראל חתמה על ייצור של 21 מטוסים.‏^[26] בנובמבר 1995 מימשה ישראל את האופציה לרכישת 4 מטוסי F-15I נוספים עד לגבול שהציבה ארצות הברית.‏^[27]

בשנת 1995 החל חיל האוויר הישראלי בתוכנית "בז 2000" ("בז משופר" או בזמ"ש) שנועדה להשביח את צי מטוסי ה"בז". במסגרת התוכנית, שבוצעה על ידי יחידת האחזקה האווירית (יא"א) בשיתוף עם התעשיות הביטחוניות, שודרגה אוויוניקת המטוסים. השדרוג כלל בין היתר שדרוג של תא הטייס ותצוגות המכ"ם, החלפת מחשב בקרת אש, התקנת מערכת הניווט הלוויינית GPS ועוד. טקס הגלילה של הבזמ"ש הראשון נערך ב-30 בנובמבר 1998 ושל האחרון ב-28 בנובמבר 2005.

ה-F-15I מצויד במערכות מתקדמות המאפשרות לו לטוס ולתקוף בכל תנאי מזג האוויר, הן ביום והן בלילה. טווח הטיסה הארוך במיוחד שלו ויכולת נשיאת החימוש הגדולה יחסית הופכות אותו בפועל למפציץ האסטרטגי של חיל האוויר. שני מטוסי ה-F-15I ("רעם") הראשונים נחתו בבסיס חצרים ב-19 בינואר 1998 ונקלטו בטייסת 69 ("טייסת הפטישים"). מבחינה חיצונית, ניתן להבדיל בקלות בין ה"רעם", הצבוע בסכימת צביעה מדברית, לבין ה"בז" הצבוע באפור. הגיחה המבצעית הראשונה של ה-F-15I הייתה ב-11 בינואר 1999, במשימת תקיפת מטרות מחבלים בדרום לבנון, שביצעו זוג מטוסי F-15I באמצעות נשק מונחה.

ב-1999 הכריזה ישראל על כוונתה לרכוש מטוסי קרב נוספים, וה-F-15I היה אחד המועמדים. אולם לבסוף החליטה ישראל ב-18 ביולי 1999, משיקולי עלות-תועלת, לרכוש 102 מטוסי F-16I שהיו זולים יותר.

יפן

צמד מטוסי F-15J מטייסת הקרב הטקטית 202 של חיל ההגנה העצמית האווירי היפני ממריאים במבנה מבסיס ניטברו

מטוס F-15C של חיל האוויר המלכותי הסעודי מתקרב למטוס תדלוק אמריקאי מסוג KC-135 במהלך מלחמת המפרץ

חיל ההגנה העצמית האווירי היפני הוא המשתמש הגדול ביותר של ה-F-15 מחוץ לארצות הברית, וחברת מיצובישי היפנית היא היחידה המורשה לייצר מטוסי F-15 ברישיון. יפן התעניינה ב-F-15 בשלב מוקדם, כשטייסים יפניים בחנו את ה-F-15A/B בבסיס אדוארדס כבר ב-1975. ב-1978 הוענק למיצובישי חוזה לייצור מטוסי F-15J ו-DJ, גרסאות יפניות למטוסי F-15C ו-D בהתאמה.

ב-1995 הפיל מטוס F-15J יפני מטוס F-15J אחר עקב תקלה בטיל AIM-9 סיידווינדר במהלך אימון קרב אוויר-אוויר עם נשק חי.

ערב הסעודית

חיל האוויר המלכותי הסעודי מפעיל כיום ארבע טייסות של מטוסי F-15C/D לעליונות אווירית ושלוש טייסות של מטוסי F-15S, שהיא גרסה מופחתת יכולות של ה-F-15E לתקיפת קרקע.

במסגרת תוכנית "Peace Sun", הזמינה ערב הסעודית 72 מטוסי F-15C/D מארצות הברית (47 F-15C ו-15 F-15D), מתוכם 60 מטוסים המיועדים לפעילות מבצעית ו-12 המיועדים להדרכה. המטוסים תוכננו להחליף את מיירט ה-BAC לייטנינג. מכירת המטוסים לערב הסעודית הייתה שנויה במחלקות עקב האפשרות שיתפתח עימות בינה לבין ישראל. הקונגרס האמריקאי הציב ב-1980 מגבלה לפיה לא יהיו ברשות חיל האוויר הסעודי יותר מ-60 מטוסים שמישים בכל רגע נתון. מסיבה זו, בסופו של דבר סופקו רק 60 המטוסים שיועדו לפעילות מבצעית. ערב הסעודית הבטיחה שהמטוסים ישמשו להגנה בלבד, על מנת לרכך את ההתנגדות. בנוסף, הוצבו מגבלות על אספקת מכלי דלק תצורתיים, ששימוש בהם יכול היה להכניס את ישראל לרדיוס התקיפה של המטוסים.

כמה מהמטוסים הראשונים שיועדו לערב הסעודית שימשו את אנשי צוות האוויר והקרקע הסעודים לאימון בבסיס חיל האוויר לוק בארצות הברית. ה-F-15 נכנס לשירות מבצעי בחיל האוויר המלכותי הסעודי באוגוסט 1981.

ב-5 ביוני 1984 מטוסי F-15 מטייסת 6 היו מעורבים בקרב אוויר עם מטוסי F-4E פנטום של חיל האוויר האיראני שאיימו על שדות הנפט הסעודים. שני הפאנטומים האיראנים הופלו באמצעות טילי ספארו. הייתה זאת הפעם הראשונה שבה מטוסים מתוצרת מקדונל דאגלס לחמו אחד בשני.

לאחר פלישת עיראק לכווית ב-2 באוגוסט 1990 הוסרה המגבלה שהציב הקונגרס ואושר לסעודיה לרכוש 24 מטוסי F-15C/D נוספים וכן סופקו 12 המטוסים הנוספים שלא סופקו ב-1978. במהלך מלחמת המפרץ השתתפו מטוסי F-15 סעודיים בפיטרולים אווירים לצד מטוסי בריטיים ואמריקאיים. ב-24 בינואר 1991 הפיל F-15 סעודי מטייסת 13 זוג מטוסי מיראז' F1 עיראקיים שטסו לאורך חוף המפרץ הפרסי.

בדצמבר 1992, תחת תוכנית Peace Sun IX הסכימה ארצות הברית למכור לערב הסעודית 72 מטוסי F-15S, שהיא נגזרת מופחתת יכולות של ה-F-15E, לאחר שמספר ניסיונות קודמים לרכוש אותו טורפדו. 4 מטוסי F-15S ראשונים נמסרו ב-1995. ב-10 בנובמבר 1999 האחרון מבין 72 מטוסי ה-F-15S נמסר לערב הסעודית.

בתחילת 1996 זכתה חברת לוראל בחוזה בשווי 16 מיליון דולר לאספקת 79 מחשבי VHSIC לצורך שדירוג מטוסי ה-F-15C/D של ערב הסעודית.

מאפיינים (F-15C איגל)

מאפיינים כלליים

צוות: 1
אורך: 63 רגל 8 אינץ' (19.44 מטר)
מוטת כנפיים: 42 רגל 8 אינץ' (13 מטר)
גובה: 18 רגל 5 אינץ' (5.6 מטר)
שטח כנף: 608 רגל² (56.5 מטר²)
משקל ריק: 28,000 ליברות (11860 ק"ג)
משקל טעון: 44,500 ליברות (24,550 ק"ג)
משקל המראה מרבי: 68,000 ליברות (30,845 ק"ג)
הנעה: שני מנועי טורבו-מניפה בעלי מבער אחורי מדגם F100-200 או 229 מתוצרת פראט אנד ויטני
- דחף יבש: 17,450 ליברות-כוח (77.62 קילו-ניוטון) כל אחד
- דחף עם מבער אחורי: 25,000 ליברות-כוח ל-220; 29,000 ליברות-כוח ל-229 (111.2 קילו-ניוטון ל-220; 129 קילו-ניוטון ל-229) כל אחד
מחיר יחידה: 29.9 מיליון דולר אמריקאי (1998)