איגרוף

שני מתאגרפים קולומביאנים בזמן קרב

איגרוף הוא ענף ספורט המוכר עוד מימי קדם, ובו שני ספורטאים מתמודדים על הניצחון בקרב אגרופים.

באיגרוף ספורטיבי מודרני המתחרים עוטים כפפות מרופדות ("כפפות איגרוף"), מגנים על שיניהם באמצעות מגן שיניים ומתחרים בתוך זירה במסגרת חוקים מוגדרים היטב. באיגרוף חובבני (ספורטיבי, שאינו מקצועני), בתחרות שאינה אולימפית, המתאגרפים חובשים גם כובעי מגן מרופדים.

תוכן עניינים

היסטוריה

איגרוף ביוון העתיקה:
איור על גבי טאמפורה של קרב איגרוף באתונה משנת 336 לפני הספירה. המתאגרף משמאל ממתין לתורו ובינתיים מהדק את קשרי הכפפה בעזרת שיניו. מוצג במוזיאון הבריטי בלונדון

עוד בשלב מוקדם ביותר של התפתחותו למד האדם להילחם בידיו. בתחילה, כפועל יוצא מכורח המציאות, ובשלב מאוחר יותר למען השעשוע שבדבר, וכדי להתמודד עם עמיתיו.

כושר ובריאות גופנית היו בעלי חשיבות עליונה בעולם העתיק בעיקר בשל הצורך להיות ערוך ומוכן למלחמות התכופות שהתרחשו, וחייבו את האזרחים להיות מוכנים לקרב בכל עת.

איגרוף, כמו רוב סוגי הספורט, שימשו כחלק מתוכניות האימונים הצבאיות ולכן נשים לא נטלו בהן חלק (פרט לנשות לספרטה). קרבות פנים אל פנים ללא נשק היו מרכיב חשוב באימונים כבר מגיל צעיר לילדים. משפחות עשירות ביוון העתיקה אף שכרו מאמנים אישיים לילדיהן, והאימונים היו פתוחים לצפייה לציבור.

היוונים כינו את תחרויות האיגרוף וההיאבקות בשם "האירועים הכבדים" ותחרויות אלה זכו לקהל צופים רב. באחד מסוגי הקרבות - ה"פנקרטיון", הותר ללוחמים לבצע כל מהלך לצורך השגת הניצחון פרט לנשיכות ולניקור העיניים.

תחרויות איגרוף היו פופולריות גם בקרב האטרוסקים והרומאים. האחרונים אף הציגו גרסאות ברוטליות במיוחד של קרבות, הכוללות שפיכות דמים לצורכי השעשוע של קהל הצופים.

העדויות המוקדמות ביותר לקיומן של תחרויות איגרוף ספורטיבי הן מהאלף ה-2 לפנה"ס. קרבות האיגרוף היו חלק מהמשחקים האולימפיים ביוון העתיקה, אך לאחר התקופה הרומית איבד הספורט מחשיבותו.

האזכור המודרני הראשון לספורט האגרוף הופיע בשנת 1681, בהקשר לתחרות שארגן דוכס בריטי. בשנים שלאחר מכן הספורט נערך לפעמים באמפיתאטראות שונים באנגליה.

במאה ה-18 התפתח הספורט וזכה להסדרה ראשונה של כללים, לאחר שג'ק בואטון , שנחשב ל"אבא של האיגרוף" הרג את יריבו בקרב בשנת 1741, וכתוצאה מכך קבע את סט החוקים הראשוני של הספורט בשנת 1743. בתקופה זו החלו להיערך אליפויות שונות בתחום.

בסוף המאה ה-19 הפך האיגרוף (boxing) לספורט בעל חוקי משחק קפדניים. בשנת 1865 נתן המרקיז מקווינסברי את חסותו לתוכניתו של עיתונאי אנגלי, והעניק את שמו לחוקי האיגרוף הראשונים, שהפכו את האיגרוף ל"ספורט אציל", שכן חדל להיות סתם מאבק אכזרי. לאחרי הסדרתו של הענף, החל להתפשט ולצבור בהדרגה פופולריות במקומות שונים בעולם. הספורט נכלל בשנת 1904 באולימפיאדה של סנט לואיס.

קרב איגרוף ספורטיבי

חוקי המשחק

ראשיתם המתועדת של חוקים בתחום האיגרוף מתחילה ב"חוקי זירת האיגרוף של לונדון" משנת 1743. בשנת 1853 הוחלפו ב"חוקי זירת האיגרוף המחודשים של לונדון", ובשנת 1867 פורסמו "חוקי קווינסברי לספורט האיגרוף" שנכתבו בידי ג'ון גרהאם צ'יימברס מוויילס, ואשר טיוטה ראשונה שלהם פורסמה שנתיים קודם לכן.

הזירה

תרשים של זירת איגרוף עם מדרגות עליה, וכיסאות הפינה למנוחת המתמודדים בין הסיבובים.

זירת איגרוף סטנדרטית היא ריבוע שאורך כל אחת מצלעותיו הפנימיות (בין החבלים) נעה בין 4.9 ל-7.6 מטר. בדרך כלל הזירה מוקמת על במה שגובהה 91–120 ס"מ. גובהם של עמודי הפינה שביניהם מתוחים החבלים הוא 1.5 מטר. עוביים של החבלים הוא כ-2.5 ס"מ והם מתוחים בין עמודי הפינה בגובה 46 ס"מ, 76 ס"מ, 107 ס"מ, ו-1.37 מטר מעל רצפת הזירה. ריצפת הזירה (הקרשים) מרופדת בקנווס בעובי 2.5 ס"מ. ארבע פינות הזירה מחולקות כך: פינה אחת "כחולה" היא פינתו של מתאגרף אחד, שם הוא נח בין סיבובי הקרב ושם ממתין לו (מחוץ לזירה) הצוות שלו. הפינה הנגדית היא הפינה ה"אדומה", השייכת למתאגרף השני. שתי הפינות הנותרות נקראות "פינות נייטרליות" ואינן משויכות לאיש מן המתאגרפים. חלוקת הזירה לפינות מאפשרת לשופט לנהל את הקרב כך שתהיה הפרדה בין המתאגרפים ברגעים שבהם אין הם נלחמים. כאשר שופט הזירה מפסיק את הקרב לצורך ספירה לנוקאאוט או כדי לאמוד את מצבו של מתאגרף שנפגע, ממתין יריבו בפינתו (ה"כחולה" או ה"אדומה") או באחת הפינות ה"נייטרליות".

סיבובים

בתחרויות איגרוף מקצועני מתקיימים עד 12 סיבובים, והקרב חייב להסתיים בהכרעה בין היריבים, בעוד שבתחרויות ידידותיות תיתכן גם תוצאת תיקו.

באיגרוף מקצועני משך כל סיבוב 3 דקות, כאשר ההפסקה בין סיבוב לסיבוב נמשכת כדקה עד דקה וחצי. בתחרויות איגרוף חובבני אין מספר קבוע של סיבובים. בדרך כלל מתקיימים 3 עד 6 סיבובים בקרב. משך סיבוב הוא בין דקה וחצי לשלוש דקות. ההפסקה בין סיבוב לסיבוב נמשכת כדקה עד דקה וחצי.

לבוש

מאחר שבאיגרוף מותר לפגוע ביריב רק מעל לקו המותניים (מעל לחגורה), מורכב לבושו של המתאגרף החובב משני חלקים בצבעים שונים, כדי להבליט קו זה.

משקל כפפות תקני הוא 6 עד 8 אונקיות, שהן 170 עד 224 גרם (בהתאם למשקל המתאגרפים). מתאגרפים משתמשים בדרך כלל גם במגן אשכים, למקרה של מכה מתחת לחגורה ובמגן שיניים, למניעת שבירתן במכות לראש. כמו כן, נהוג למרוח משחה כגון וזלין על הפנים כדי לגרום למכות להחליק עליהן במקרה של פגיעה, וגם כאמצעי לעצירת דימום מקומי.

באיגרוף חובבני, המתמודדים לובשים גופיה, לעומת איגרוף מקצועני הנערך בגוף חשוף. חובבנים בתחרות שאינה אולימפיאדה, חובשים גם קסדה בעלת מעטה חיצוני רך המגנה על הראש, כאשר הפנים חשופות. הקסדה מגנה בעת נפילה ומכה על הראש.

נעלי האיגרוף גבוהות, ומגנות מפני סיבוב הקרסול.

מכות ותנועות

• מותר להכות רק באגרוף סגור בחלק העליון, בראש, ובצידי הגוף של היריב.
• אסור להכות בגב, בעורף ומתחת לחגורה.
• אסור להכות עם כפפה פתוחה.
• אסור להכות עם המרפקים.
• אסור לדחוף את היריב, אך מותר להרחיקו בדחיפה במצב של חיבוק.
• אסור להשתמש בחבלי הזירה כדי לקבל תנופה ולהגביר את עוצמת המכה, אך מותר להישען עליהם.
• אסור להתכופף מתחת לגובה החגורה של היריב על מנת לחמוק מהמכות שלו.
• אסור להמשיך את הקרב לאחר פקודת השופט לעצור אותו.
• מותר להחזיק עד שני עוזרים לצד הזירה.
• סימן מוסכם לכניעה שנקבעת על ידי המאמן - השלכת מגבת לתוך הזירה.

שופטים וניקוד

קרב איגרוף מתנהל על ידי שופט בתוך הזירה והוא האחראי הבלעדי על ניהול הקרב ושמירת החוקים שלו. בנוסף לכך בסמכותו לקבוע הפסקה של הקרב מסיבות שונות.

בנוסף אליו, נמצאים מחוץ לזירה 3 שופטי ניקוד, אשר מעניקים ניקוד לביצועי המתמודדים בזירה. במקרה שבו ההכרעה היא לא בנוקאאוט, המנצח נקבע בהתאם לניקוד השופטים.

הכרעה בקרב איגרוף חובבני יכולה להיות כתוצאה מאחת מן הסיבות הבאות:

1. ניצחון בנקודות. לאחר 3 סיבובים המנצח בקרב הוא המתאגרף שצבר ניקוד גבוה יותר מן השופטים.
2. כניעה. כאשר אחד המתמודדים נכנע, מוכרז יריבו כזוכה.
3. חוסר כשירות. כאשר אחד המתמודדים מוכרז כבלתי כשיר על ידי שופט הזירה, מוכרז יריבו כמנצח.
4. נוקאאוט. כאשר מתמודד נופל לקרשים ולא קם להמשך הקרב תוך 10 שניות, מוכרז מתחרהו כמנצח בנוקאאוט.
5. החלטת שופט הזירה כי המתמודדים לא שווים בכוחם והקרב הפך לחסר ערך ספורטיבי. (RSC-O).
6. החלטת שופט הזירה כי הפער בנקודות בין המתמודדים גבוה ולא ניתן לסגירה. ניתן ליישום בסיבוב השלישי בלבד. (RSC-OS).
7. החלטת שופט הזירה כי פציעה של אחד המתמודדים מונעת ממנו להמשיך בקרב.( RSC-I).
8. החלטת שופט הזירה, לאחר סדרה רצופה של פגיעות ראש לאחד המתמודדים, או לאחר הפלה לקרשים שלוש פעמים במשך אותו סיבוב, או ארבע פעמים במשך הקרב. (RSC-H).
9. החלטת שופט הזירה כי לא ניתן להמשיך בקרב מסיבות טכניות, כגון תאורה לא מספקת או מזג אויר קשה.
10. כאשר מתמודד לא מופיע לזירה בתוך 3 דקות מהקריאה בשמו הוא מוכרז כמפסיד.

הכרעה בקרב איגרוף מקצועני יכולה להיות כתוצאה מאחת מן הסיבות הבאות:

1. נוקאאוט. כאשר מתמודד נופל לקרשים ולא קם להמשך הקרב תוך 10 שניות, מוכרז מתחרהו כמנצח בנוקאאוט.
2. נוקאאוט טכני. כאשר אחד המתמודדים נכנע, או שהקרב מופסק על ידי שופט הזירה עקב פציעת מתמודד, חוסר יכולת להמשיך בקרב, עבירה חמורה של מתמודד (כגון נשיכת היריב), כניסת אנשי צוות של מתמודד לזירה, יוכרז מתחרהו כמנצח בנוקאאוט טכני.
3. החלטת שופטים פה אחד או ברוב דעות. במקרה שבו שני שופטים מכריזים על שוויון בנקודות, או ששופט אחד מכריז על שוויון והשניים האחרים חלוקים בהחלטתם, התוצאה היא תיקו.

שיטת הניקוד באיגרוף המקצועני

• 10 נקודות חובה. לזוכה בכל סיבוב מוענקות 10 נקודות ולמפסיד 9. בנוסף לכך, על כל נפילה לקרשים של המפסיד נגרעת לו נקודה אחת. במקרה של שוויון בסיבוב זוכה כל מתאגרף ל-10 נקודות. בסוף הקרב מופחתת למתאגרפים נקודה עבור כל סיבוב בהם הוזהרו בגין פסיביות.
• צבירת ניקוד. המתאגרפים צוברים נקודות בכל סיבוב בגין פגיעות מדויקות ביריב, אגרסיביות, עליונות כללית בזירה, וכושר הגנה אקטיבית. ניתן לראות כי שלוש הקטגוריות האחרונות סובייקטיביות מאד באופיין.
• ניקוד מיוחד. מוענק למתאגרף עבור הפלת היריב לקרשים בנוסף ל-10 המוענקות עבור הניצחון בסיבוב.
• נקודות חובה. נגרעות ממתאגרף בגין עבירות שביצע כגון: מכות מתחת לחגורה, נגיחות וכדומה.

משקל

משקל גופו של המתאגרף הוא בעל חשיבות רבה בכל הנוגע לעצמת המכה שלו, מהירות התנועה שלו בזירה, ויכולת הספיגה של גופו בפני המכות הפוגעות בו. לכן, מסווגים את המתאגרפים לקבוצות משקל אשר על פיהן נקבעים הקרבות ומוכתרים האלופים.

מכיוון שעולם האיגרוף המקצועני סובל מפיצולים ופילוגים בין ארגוני איגרוף שונים (על בסיס פרסומי, שיווקי, וכלכלי ולא על בסיס ספורטיבי), אשר מארגנים קרבות ומכתירים אלופים בקטגוריות המשקל השונות, הרי שכל ארגון כזה קובע לעצמו גם את קטגוריות המשקל הרלוונטיות לגביו, והן אינן תואמות בהכרח את אלה של הארגונים המתחרים האחרים.

להלן פירוט קטגוריות המשקל אשר נקבעו על ידי המגזין הזירה, המקובלות על רוב הפעילים בענף:

קטגורית משקל	משקל מקסימלי בק"ג (ליברות)
קש (Strawweight)	48 (105)
זבוב קל (Jr. Flyweight)	49 (108)
זבוב (Flyweight)	51 (112)
תרנגול קל (Jr. Bantamweight)	52 (115)
תרנגול (Bantamweight)	53.5 (118)
נוצה קל (Jr. Featherweight)	55 (122)
נוצה (Featherweight)	57 (126)
קל נמוך (Jr. Lightweight)	59 (130)
קל (Lightweight)	61 (135)
מעורב קל (Jr. Welterweight)	63.5 (140)
מעורב (Welterweight)	67.5 (147)
קל בינוני (Jr. Middleweight)	70 (154)
בינוני (Middleweight)	72.5 (160)
סופר בינוני (Super Middleweight)	76 (168)
קל כבד (Light Heavyweight)	79.5 (175)
בינוני כבד (Cruiserweight)	90.5 (200)
כבד (Heavyweight)	ללא הגבלה

במשחקים האולימפיים, בהן נערכות תחרויות איגרוף חובבני, 10 קטגוריות משקל:

קטגוריית משקל	משקל מקסימלי (בק"ג)
זבוב קל	49
זבוב	52
תרנגול	56
קל	60
מעורב קל	64
מעורב	69
בינוני	75
כבד קל	81
כבד	91
סופר כבד	ללא הגבלה

בתחרויות איגרוף לנשים, שנערכו לראשונה באולימפיאדת לונדון (2012), שלוש קטגוריות משקל:

קטגוריית משקל	משקל מרבי (בק"ג)
זבוב	51
קל	60
בינוני	75

משקל יחסי

המשקל היחסי (Pound for pound) הוא מונח המתאר השוואה בין מתאגרפים מקטגוריות משקל שונות.

מכיוון שבאופן מעשי לא ניתן לקבוע קרב ישיר בין מתאגרפים המתמודדים בקטגוריות משקל שונות וזאת מן הטעמים שפורטו לעיל, ומצד שני קיים רצון לבצע השוואה יחסית לכושר והיכולת המקצועית בין ספורטאים המתחרים באותו ענף, נהוג לקיים השוואה תאורטית מסוג זה. בהשוואה התאורטית מוסכמת סדרה של פרמטרים מקצועיים שונים אשר לגביהם נקבעת הערכה סובייקטיבית של מספר מעריכים, ומתוכם משוקללת ההערכה הסופית. משמעותה של ההערכה הסופית היא קביעת המתאגרף הטוב ביותר אם כולם היו בעלי משקל זהה.

טכניקות איגרוף

עמידת מוצא התקפית

• 

  זקופה

• 

  חצי כפופה

• 

  כפופה

התקפה

• 

  ג'אב-מכה ישרה

• 

  קרוס-מכת צד

• 

  הוק-מכת וו

• 

  אפרקט-מכה וו תחתית

• 

  מכה קצרה ממרחק קרוב

• 

  מכת נגד

• 

  חצי אפרקט- שילוב של אפרקט ומכה קצרה

• 

  חצי וו-שילוב של מכת וו ומכה קצרה

• 

  בולו-מכה מהירה ללא הסטת הגוף

• 

  אוברקט-מכת וו עילית

עמידת מוצא הגנתית

• 

  נמוכה

• 

  מעורבת

• 

  מכסה-כיסוי צידי הראש והאוזניים

הגנה

• 

  החלקה

• 

  התחמקות-בעזרת הראש והכתפיים

• 

  חסימה –בעזרת הזרועות

• 

  כיסוי-בעזרת הכפפות

• 

  חיבוק

• 

  עבודת רגליים

• 

  משיכה

ארגון

קיימים ארגונים נפרדים לחובבים ומקצוענים.

הפדרציה הבינלאומית לאיגרוף לחובבים (AIBA - International Boxing Association) הוקמה בשנת 1920. החל משנת 1974 מתקיימות אליפויות עולם לגברים ומשנת 2001 אליפויות עולם לנשים, בתדירות של פעם בשנתיים.

באיגרוף המקצועני קיימים מספר ארגונים בינלאומיים, שהוקמו כתוצאה מהתפלגות של ארגונים ותיקים יותר, בעיקר על רקע של מחלוקות בדבר אינטרסים כלכליים ופרסומיים, ולאו דווקא על רקע מקצועי.

• האיגוד העולמי לאיגרוף (WBA) הוקם בשנת 1962.
• המועצה העולמית לאיגרוף (WBC) הוקמה בשנת 1963
• הפדרציה הבינלאומית לאיגרוף (IBF) הוקמה בשנת 1983 כתוצאה מפילוג ב-WBA
• הארגון העולמי לאיגרוף (WBO) הוקם בשנת 1988 כתוצאה מפילוג ב-WBA

כל ארגון מקיים תחרויות לקביעת אלוף העולם מטעמו אם כי לעיתים רחוקות מתקיימים קרבות בין מתמודדים מארגונים שונים לקביעת אלוף העולם הבלתי מעורער.

איגרוף במשחקים האולימפיים

ערך מורחב – איגרוף במשחקים האולימפיים

תחרויות איגרוף הן חלק מהמשחקים האולימפיים מאז אולימפיאדת סנט לואיס (1904) (למעט אולימפיאדת סטוקהולם (1912), מאחר שבאותה העת האיגרוף היה לא חוקי בשוודיה). תחרויות איגרוף לנשים נערכו לראשונה באולימפיאדת לונדון (2012). המדינות שזכו למרבית ההישגים בענף הן ארצות הברית (108 מדליות, מהן 48 מדליות זהב), קובה (63 מדליות, מהן 32 מדליות זהב) ואיטליה (44 מדליות, מהן 15 מדליות זהב). בדומה לענפי קרב אחרים, כגון ג'ודו, לא נערך קרב איגרוף על המקום השלישי, ושני המתאגרפים שהפסידו בחצי הגמר זוכים במדליית ארד.

את ישראל ייצגו לאורך השנים 5 מתאגרפים, ב-3 אולימפיאדות. להישג הגבוה ביותר הגיע יעקב שמואל, שהעפיל לשלב רבע הגמר באולימפיאדת סיאול (1988).

איגרוף בישראל

רומן גרינברג, 1999

הבריטים הביאו את מסורת האגרוף לארץ ישראל בתקופת המנדט. באותה עת, היו כל המתאגרפים חובבים. חיים שפיר היה אלוף ישראל וחבר משלחת ישראל במשקל חצי בינוני למשך מספר שנים.

מספר מתאגרפים ישראלים זכו להצלחות בזירה הבינלאומית. הגר פיינר מחזיקה בתואר אלופת העולם באיגרוף מקצועני למשקל תרנגול, באיגוד איגרוף הנשים העולמי WIBF. היא זכתה בתואר זה בקרב שנערך ב-10 באוקטובר 2009 בגרמניה מול המתאגרפת האוקראינית אוקסנה רומנובה, לאחר שניצחה בנוקאאוט טכני בסיבוב השישי. מאז שמרה על תוארה 4 פעמים נוספות.

גם המתאגרפים הגברים זכו להצלחות בקנה מידה עולמי. ב-1997 זכה רומן גרינברג במדליית כסף באליפות אירופה לנוער כשהיה בן 15, ובלט גם בהישגיו בליגת IBO. יורי פורמן הוכתר כאלוף העולם של איגוד ה-WBA במשקל בינוני-קל (עד 70 ק"ג). רן נקש, המתחרה במשקל בינוני-כבד, הפסיד בקרב על תואר אלוף העולם של WBO שנערך ב-2011 לגרמני מרקו הוק.

ראו גם

• איגרוף תאילנדי
• היאבקות מקצועית